גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

על סדר היום

הרב זלמן ברוך מלמד התלבטנו קשות, ההסכם הוא הרע במיעוטו שוכנענו שיש מקום לסמוך על ההבטחות הללו שיתקיימו
21/06/12, 18:27
שמעון כהן

מה הרב זלמן ברוך מלמד


הוביל להחלטה לקבל את מתווה ההסכמות עם הממשלה?

"אחרי שנפלו חוקי ההסדרה עמדנו בפני שתי אפשרויות. האחת היא להתנגד ולמחות במסירות ובהקרבה כפי שלימד אותנו רבנו הרב צבי יהודה קוק, לעמוד באופן עיקש ולשמור על כל שעל בארץ ישראל, לא להרוס אלא לבנות, והאפשרות השנייה היא המהלך הזה. מאחר והממשלה התחרטה והכירה בטעותה שלא פעלה נכון ורצתה לתקן את הטעות על ידי הרחבת היישוב בית אל והקצאת אדמות לטובת בנייה של 300 יחידות דיור, פי עשרה מהבתים שאמורים להיחרב על פי החלטת הבג"ץ, התלבטנו קשות מאוד עקרונית ומעשית. עלתה השאלה העקרונית האם נכון להסכים למהלך כזה של הריסת בתים. התלבטנו מאחר שהממשלה אומרת שהיא איננה רוצה לבצע את הדבר הזה אלא נאלצת על ידי בג"ץ, והיא רוצה לבנות ולחפש פתרונות של חיזוק היישוב. התלבטנו אם במצב כזה יש עיקרון שצריך לעמוד עליו או לא. השאלה המעשית היא האם להבטחות הממשלה יש כיסוי או שאלו הבטחות בעלמא. לאחר שנציגי הממשלה הציגו את התוכנית לפרטיה, כולל הקצאת הזמן, קביעת המקום המדויק וכו', והכל באישור היועץ המשפטי לממשלה, שוכנענו שיש מקום לסמוך על ההבטחות הללו שיתקיימו. ואז עמדנו בפני החלטה אם ללכת בכל זאת בדרך ההתנגדות כדי למנוע תקדים או לבחור בדרך אחרת ולא להתנגד בכוח, למרות שאנחנו מכריזים שאין לנו כל הסכמה להריסה. ההסכמה היא אך ורק שלא להתנגד בכוח אלא למחות בדרכים אחרות. אין גם כל חתימה שלנו על מסמך כלשהו. מדובר בתוכניתה של הממשלה. לא נדרשנו לחתום על התחייבות כלשהי להסכמה".

מה גורם לביטחון שהבטחה אכן תתקיים?

"קיבלנו הבטחות אישיות מהאנשים שקובעים את הדברים, ואני נוטה לחשוב שהם יעמדו בזה".

ובאופן מעשי מה פרטי ההסכמה?

"הממשלה מתכננת שלא להרוס את הבתים אלא להעביר אותם למקום חלופי בשטח של הישיבה, סמוך לבית המדרש שלנו. המהלך הזה ייקח זמן של תכנון בשטח, קבלת אישורים מתאימים, בחינת דרכי העברת המבנים וכו'. להערכתנו מדובר בכמה חודשים. זו תוכנית הממשלה ואנחנו אמנם לא רואים סיכוי למנוע את זה, אבל ריבונו של עולם גדול ודחייה יכולה להוביל לשינוי ואנחנו עדיין מתפללים שהבתים יישארו על כנם".

לפני ימים אחדים הרב התבטא במינוח 'מאבק במסירות ובהקרבה' שהתפרש בדרכים שונות, ויש שתוהים מה קרה לאותה מסירות והקרבה אל מול התוכנית שהוצעה והתקבלה.

"מראש אמרנו שאנחנו בוחנים את שתי האפשרויות – גם את דרך המסירות וההקרבה וגם את דרך ההסכמה להצעות הממשלה להרחבת היישוב, תוך ויתור על מאבק נחוש. ההתלבטות היתה מאוד קשה. כל דרך אינה שלמה. גם מאבק לא היה מבטיח את מניעת ההריסה, אלא מצביע על הקושי שלנו לקבל את הדברים ועל הדבקות שלנו בארץ ישראל. הסיכוי שימנע את ההריסה לא היה גדול. לגישה הזו יש ערך שאולי הדבר ירתיע את הממשלה מפתרונות דומים בעתיד. מאחר שהתרשמנו שהממשלה מכאן ואילך אינה מתכוונת ללכת לדרכי הריסה אלא לפתרונות אחרים - הסיבה למאבק נחוש קצת ירדה. עם זאת, חשוב לציין שלא הסכמנו למהלך מבלי לברר את תוכניות הממשלה לגבי עמונה, גבעת אסף ומקומות אחרים. כשהתרשמנו שאכן יש שינוי במדיניות הממשלה, הבנו שלא דרוש לבצע את המאבק בכל עוצמתו כפי שהיתה אפשרות כזו. גם הדרך השנייה שבה בחרנו אינה פתרון קל. אפשר להתרשם שכאילו הסכמנו לכך שמבוצעים דברים בניגוד למוסר, לתורה ולצדק, אבל אנחנו לא מסכימים להריסה ונעשה עוד פעולות רבות שיביעו את ההתנגדות שלנו להריסה, אבל לא בדרך הכוחנית פיזית".

ואכן, מה הוסכם לגבי עמונה וגבעת אסף?

"קמה ועדת שרים לענייני התיישבות שיש לה סמכות ובה יש רוב גדול לשרים המתנגדים לכל הריסת בתים, והוועדה קמה כדי לאשר את כל המקומות שכבר נבנו. ההנחה היא שזה יהיה השינוי בדרכה של הממשלה".

יש הבטחה ברורה שלא יהיה שם הרס?

"בוודאי שיש הבטחה. הרי אלו אותם שרים שנלחמו על מניעת ההרס, הם הרוב בוועדה הזו".

ובבוא יום הפינוי בהסכמה, איך הרב סבור שנכון שהדבר יתבצע? בשעתו דובר על התנגדות של "שק תפוחי אדמה" או "דג מפרפר", אולי נכון לבצע קריעה?

"אני לא כל כך אוהב את צורת סחיבת האנשים כמסכנים. אני לא רואה בכך ערך שמשרת משמעות כלשהי וביקשנו מהתושבים להתפנות מעצמם מבלי צורך בהתערבות הצבא. הממשלה הכינה לכל התושבים קראווילות תקינות עם כל השכלולים. נעשים בממשלה מאמצים עצומים לבוא לקראת התושבים ולמצוא כל דרך כדי להקל עליהם גם את המעבר עצמו וגם את תנאי המגורים, ודואגים להם לשיפור הסביבה לפרטי פרטים".

כל מהלך ההסכמה זוכה לביקורת פנימית בתוך האיחוד הלאומי. חברי הכנסת אלדד ובן ארי תוקפים ואומרים שאם בארזים נפלה שלהבת... ניתן יהיה להמשיך ללכת יחד אחרי הכל?

"תמיד יש חילוקי דעות. יש שחושבים שכך נכון ויש שסבורים אחרת. עובדה היא שגם אנחנו עצמנו התלבטנו. אין מציאות שבה כל הקבוצה תחשוב אותו דבר. כולנו שואפים לאותה מטרה ומחפשים דרכים לבנות, למנוע הרס ולקרב את הגאולה. המשותף הוא עצום ולפעמים בפרטים על הדרך אל המטרה יכולים להיות חילוקי דעות והדבר לגיטימי.

"שוחחתי עם בני הנוער שמתקשים מעט להבין מצבים מורכבים, והסברתי להם את הקושי שבצדדים השונים. צריך להבין שבמאבק נחוש יש תוצאות רבות ושונות. במאבק נחוש יש פצעים, גם לממשלה וגם לנו. אנשים עלולים להגיע למאסר ולפגיעות נפשיות. צריך לשקול את כל השיקולים הללו. הסברתי להם שההכרעה התקבלה אחרי שיקול דעת רחב מאוד של כלל ההשלכות גם אלה שמעבר לעניין עצמו, והגענו למסקנה שהרחבת היישוב היא הדרך של הרע במיעוטו. סיפרתי לבני הנוער שגם בשיחות עם חברי הממשלה אמרתי להם שמבקשים כאן מאדם להרוג את בנו ובתמורה לתת לו עשרה בנים אחרים. הצער על הפסד הבן לא נמחק. הצער על ההריסה לא נמחק בגלל הבנייה וההרחבה. מדובר בכתם שלא יימחק מהממשלה עקב הבנייה הגדולה שתיבנה".

כשנדברתם השבוע עם השר ארדן וזמביש תקפו נערים את כלי הרכב שלהם, ניקרו את גלגלי הרכב ושפכו צבע. אבדה השליטה על חלק מהנוער?

"לא, לא אבדה שליטה. זה נוער מתוק וטוב. זה נוער נאמן מאוד ומוכן להקרבה. צריך לראות את מעלותיו וגם כשהוא עושה דברים בהפרזה צריך לראות אותם בפרופורציה. מובן שצריך לחנך את הנוער לשמור על הגבולות, אבל צריך גם להבין את הכאב שלו ואת הרצון שלו לראות דברים בשלמות. נוער מטבעו מתקשה להבין מורכבות. מתוך כך הילדים הטובים הללו עושים דברים שראוי לא לעשות, אבל הדרך היא הסברה וחינוך, לא לגנות ולא להשמיץ אותם. זה לא תורם דבר ולא יצמצם את המעשים הללו. צריך לחנך אותם וזה לא קשה כל כך, כי בסך הכל אלו בחורים טובים וערכיים שמאמינים באותם עקרונות שבהם אנחנו מאמינים ומוכנים להקריב למענם.

"בשיחה עם תלמידי הישיבה, שהדבר אינו נוגע להם כי לא הם שביצעו את המעשים, הסברתי להם שזמביש הוא איש יקר מאוד, אדם שיש לו חלק גדול בבניינה של ארץ ישראל וכוונותיו מאוד מאוד טובות. אפשר לחלוק עליו, וגם לי לעיתים יש איתו מחלוקת, אבל הוא עושה הרבה דברים טובים ויש לו רצונות טובים. הוויכוח צריך להיות ענייני. המחנה שלנו צריך להיות מאוחד מקצה לקצה בתוך מחנה ארץ ישראל, מהדורשים דרך מתונה ועד לפועלים בנחישות והתנגדות לוויתורים. צריך להיות בינינו ויכוח חריף ונוקב שיכול להיות גם בצעקות, אבל לא לעזוב את הידיים אחד של השני. להישאר יחד".

בין תושבי השכונה יש גם מעקורי גוש קטיף. מה אפשר לומר להם כאשר הם חווים עקירה חוזרת?

"יש הבדל עצום בין גוש קטיף למה שקורה כאן. גוש קטיף נמסר לזרים, וכאן לא מדובר במסירה לזרים. יש כאן כאילו ויכוח על צדק עם גוי שחושב שהקרקע הזו שלו, אין ויכוח על מסירת מקום למישהו אחר. המקום נשאר כאן וברור שאין רשות לאיש להיכנס אליו.

"הבדל משמעותי נוסף הוא צורת הגירוש. בגוש קטיף נעשו הדברים בצורה מרושעת ממש. הוציאו אנשים ממקומם וזרקו אותם לרחוב. התנהגו איתם בצורה מרושעת תחת גיבוי של בית המשפט לרשעות הזו. כאן, לעומת זאת, הממשלה נוהגת באופן אחר לחלוטין. היא לא מוציאה אנשים לפני שמצאה להם פתרונות סבירים. בנוסף, אנחנו, קריית הישיבה כמי שאחראי לבתים שנרכשו מאיתנו, התחייבנו לפצות כל אחד ואחד מהתושבים, גם מי שקנה וגם מי שיצטרך לעבור - כך שאיש לא יהיה ניזוק. עניין המעבר מטופל בידי משרד הביטחון שמבצע אותו בצורה הטובה ביותר האפשרית ועוזר להם בכל המובנים. למה שלא יהיה פתרון ממשרד הביטחון הישיבה התחייבה לסייע, מתוך הנחה שהישיבה תקבל עזרה לכך מהממשלה".

האם נכון פעלו אותם שהתריעו לפני שעלה חוק ההסדרה להצבעה שאם הוא ייפול הדבר יגרום לנפילתם של אלפי בתים ביהודה ושומרון?

"אמנם היו חששות שכאלה, אבל אני לא אוהב נבואות זעם. חז"ל אמרו שהכל הולך אחרי הפה. לפעמים כשאדם אומר דברים לא טובים - עצם האמירה גורמת את ההתכוונות שלהם, ולכן צריך לדבר דברים חיוביים וטובים. צריך להזהיר אבל לא בסגנון נבואי של הגדרת מה יקרה בעתיד. אני אדם אופטימי. אני מאמין שאנחנו מתקדמים ולא נסוגים וככל שמתקדמים ההתמודדויות גדלות, האיומים גדלים, אבל הם תוך כדי התקדמות, וההתיישבות בארץ ישראל היא כל הזמן בתהליך של התקדמות, וכך גם ההתיישבות ביהודה ושומרון. עם כל המעצורים והעיכובים אנחנו מתקדמים. צריך להילחם בכל מעצור והפרעה, אבל צריך לראות נכוחה את המציאות הכללית".

בהיבט רחב יותר, איך ניתן להסביר את המציאות שבה דווקא ציבור הציונות הדתית סופג שוב ושוב מכות בנושא ארץ ישראל – סיני וימית, גוש קטיף, פינויי המאחזים, מגרון, וכעת גבעת האולפנה?

"אך טבעי הוא שמי שהולך בראש המחנה סופג את המכות. מי שהולך מאחור לא סופג מכות. אנחנו רצים קדימה ומובילים מהלך שיש לו התנגדות ולכן אנחנו סופגים. מי שלא מוביל לא נפגע. מי שרץ נמצא בסכנת נפילה, מי שהולך הסכנה עבורו פחותה, ומי ששוכב לא מסתכן כלל. אנחנו שמחים על ההתמודדויות ולא מפחדים מהתמודדות. הם חלק מהתהליך. כל קושי מאתגר אותנו לצאת ממנו מחוזקים יותר. על הפסוק 'עת צרה ליעקב וממנה ייוושע' ביאר הגר"א שדווקא מהצרה, ממנה, תבוא הישועה. הוא ייחס את הדברים לדורנו, דור הגאולה. יהיו קשיים ומעצורים ואין להירתע מהם ולחשוב שאם הם באים צריך לבחור דרך אחרת, אלא להבין שהם חלק מהתהליך ותפקידנו להתגבר על המעצורים".