גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

אין שלום עם רודנים - שולחן עורך

המצב הקשה בדרום מוכיח שגם במישור הביטחוני הוויתור על כל סיני היה טעות אסטרטגית. מתפקדי הליכוד צריכים להעניש את נתניהו בקלפי.
21/06/12, 18:27
עמנואל שילה

במשך שלושה עשורים נראה היה שבחזית הדרום הנוסחה השמאלנית "שטחים תמורת שלום" מוכיחה את עצמה. אמנם מנחם בגין ויתר על כל ההישגים הטריטוריאליים של מלחמת ששת הימים בדרום הארץ, ומסר לסאדאת ומובארק את כל סיני עד המטר האחרון.

אמנם לא זכינו בתמורה לידידות ואחווה ואפילו לא ליחסים נורמליים עם העם המצרי. הגדולה במדינות ערב המשיכה לגלות יחס עוין גם כלפי מדינת ישראל וגם כלפי הישראלים כפרטים. אבל לפחות מבחינה ביטחונית השתרר שקט בחזית הדרום. הנשק הכבד משני הצדדים הוסג לאחור, גדר סמלית בלבד סימנה את קו הגבול בין ישראל למצרים, נחסך מחיר הדמים הכרוך בשמירת הביטחון, והארץ שקטה שלושים שנה.

אפשר לטעון בצדק ששלום קר שכזה, שאינו אלא הפסקת אש ממושכת, לא שווה את המחיר ששילמנו, וניתן היה להשיגו במחיר נמוך בהרבה. אפשר לדבר על חומרת התקדים שקבע בגין, שבעקבותיו נדרשת ישראל בכל משא ומתן לסגת לגבולות 67' עד המטר האחרון, כפי שנעשה בסיני. אבל לפחות את ההישג של השקט הממושך בעל החשיבות האסטרטגית לא ניתן היה להכחיש. שלא כמו אזהרות הימין לגבי הסכמי אוסלו ולפני הנסיגות מלבנון ומעזה, במקרה של הסכמי קמפ דיויד לא התקיימו הנבואות השחורות כי בתוך שנים ספורות ייאלצו הטנקים של צה"ל לשוב ולהילחם בסיני. אז אולי לא "שטחים תמורת שלום", אבל לפחות שטחים תמורת אי-לוחמה.

אבל לפני קצת יותר משנה גם המעט הזה קרס. נפילתו המהירה של מובארק, עלייתם של כוחות אסלאמיים קיצונים והעוינות הגוברת שהפגינה מצרים החדשה כלפי ישראל, המחישו עד כמה היו הסכמי קמפ-דיויד שבריריים מלכתחילה. הוכח כי הסכם שלום שנחתם בידי משטר רודני ואינו מגובה בתמיכה עממית הוא שברירי ולא ניתן לסמוך עליו.

ובעוד אנו עוקבים בדאגה ובחלחלה גם אחר מרחץ הדמים האכזרי בסוריה, עלינו להודות לריבונו של עולם על שלמרות מאמציהם של רבין, פרס, נתניהו, ברק ואחרים לא הצליחו ממשלות ישראל לחתום עם משטר אסאד בדמשק 'הסכם שלום' דומה לזה שחתמנו עם מצרים. אילו ביצענו טרנספר בעשרים אלף היהודים החיים ברמת הגולן תמורת נייר בחתימתו של חאפז אסאד או בנו בשאר, היינו נאלצים כעת לשאת תפילה לשלומו של משטר הבעת' הרודני והאכזרי. לא במקרה תקף אלם את האלוף בדימוס אורי שגיא ועוד דוברים כמותו, שהתמחו בהטפה על הצורך לסגור כאן ועכשיו עסקה של נסיגה עד הכנרת תמורת הסכם שלום עם אסאד. אשרינו שבחזית הצפונית-מזרחית המציאות טפחה על פנינו בטרם הספקנו לבצע צעדים מזיקים ובלתי הפיכים.

את לקחי התמוטטות המשטר במצרים ובסוריה חובה ליישם גם מול הפלשתינים. עלינו להבין ולהפנים כי השנאה לישראל מושרשת עמוק בעמים הערביים, וחוזים שנחתמו בידי מנהיגיהם מסיבות אינטרסנטיות לא יאריכו ימים. שלום אמיתי נעשה בין עמים הרוצים בו, ולא בין מנהיגים שאינם מייצגים את שאיפותיו הכמוסות של עמם. כל עוד ההנהגה הפלשתינית מחנכת את הדור הצעיר על אתוס הג'יהאד ועל דמות המופת של השאהיד, גורלו של כל הסכם שלום שנחתם איתם יהיה בסוף כגורלו העגום של 'גיבור השלום' חוסני מובארק.

לא למהר לפרוש
נפילתו המהירה של מובארק והעוינות הגוברת שהפגינה מצרים החדשה כלפי ישראל, המחישו עד כמה היו הסכמי קמפ-דיויד שבריריים מלכתחילה. הוכח כי הסכם שלום שנחתם בידי משטר רודני ואינו מגובה בתמיכה עממית הוא שברירי ולא ניתן לסמוך עליו

לאחר ששרי הליכוד נכנעו ללחציו של ראש הממשלה, וביחד עם שרי ש"ס וישראל ביתנו הכשילו את העברת חוק ההסדרה וחרצו את גורלם של בתי גבעת האולפנה, היו מי שראו בכך הזדמנות נאותה לקרוא לנאמני ארץ ישראל לבטל בהמוניהם את חברותם בליכוד. הוויכוח לגבי התפקדותם של אנשי המחנה האמוני לליכוד אינו חדש, וטיעונים עקרוניים ופרקטיים בעלי משקל נשמעים בעד ההתפקדות ונגדה. אך נראה כי מי שכבר החליט, עשה מעשה והתפקד, אין סיבה שהכישלון הזה ירפה את ידיו. הצבעתם של שרי הליכוד נגד חוק ההסדרה אינה מוכיחה שלמתפקדי הליכוד האמוניים אין השפעה, אלא רק מזכירה שההשפעה הזאת היא מוגבלת.

אילו עלה חוק ההסדרה להצבעה סמוך לבחירות, סביר להניח שהתוצאה היתה אחרת. ערב פריימריז בליכוד, התחרות בין הח"כים והשרים על קולות הקבוצה הגדולה של מתפקדי הימין היתה גורמת לסחף ימינה. כל שר או ח"כ השואף להצליח בפריימריז היה מתאמץ להוכיח שהוא עולה על חברו באהבתו את ההתיישבות ובתמיכתו בה. שרי הליכוד היו מפעילים לחצים אדירים על נתניהו כדי שיעניק להם חופש הצבעה, וגם מפלגות ש"ס וישראל ביתנו לא היו רוצות להצטייר כימניות פחות מהליכוד.

בזירה הפנים-ליכודית, העברת חוק ההסדרה נכשלה בגלל ביטול הקדמת הבחירות וצירוף קדימה לקואליציה. הסקרים שחזו את התרסקותה של קדימה ודחפו אותה לקואליציה הם שחרצו לנסירה את גורלם של בתי שכונת האולפנה. למתפקדי הליכוד יש אמנם שוט לא קטן לנופף בו מעל לראשם של השרים והח"כים, אבל גם לראש הממשלה יש שוט גדול משלו.

לאחר שהפריימריז נדחו למרחק של למעלה משנה, החשש מפני איבוד תמיכתם של מתפקדי הימין כבר לא הפחיד את השרים כמו איום הפיטורין מהממשלה - בפרט כאשר גם מתחריהם, השרים האחרים, נוהגים כמותם ומצביעים נגד. כך התקבלה התוצאה שכל שרי הליכוד הצביעו על פי התכתיב של נתניהו, כדי שלא יפוטרו מהממשלה. לעומת זאת כמעט כל הח"כים, שאותם נתניהו לא יכול לפטר מחברותם בכנסת, הצביעו על פי צו מצפונם - שנתמך גם בשאיפה לזכות בתמיכת מצביעי הימין - ותמכו בחוק ההסדרה. למרבה הצער זה לא הספיק הפעם, אבל זו לא סיבה להתייאש ולוותר על ההשפעה הלא מבוטלת שממנה נהנים מתפקדי הליכוד. אדרבה, נטישה המונית של מתפקדי הימין בעקבות האכזבה תהיה פרס לנתניהו ולשרים שנכנעו לו ועונש לח"כים שהעזו להצביע נגד ראש מפלגתם וכעת יישארו ללא תמורה בקלפיות הפריימריז.

לא ויתור על זכות הבחירה הוא העונש הראוי לנתניהו ולשרים המשתפנים, אלא שימוש מושכל בזכות הזאת ביום הבחירות המקדימות בליכוד, ובעיקר ביום הבחירות לכנסת, שבו יש לתת מנדט למפלגות שתמיכתן בהתיישבות היא יציבה ועקבית ואינה כפופה לשיקולי כסאות ופריימריז.