גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

לא לעולם מלך - עמיאל אונגר

נתניהו ישלם את מחיר הפגיעה בבסיס התמיכה הטבעי שלו כאשר דו"חות המבקר וקשיים ביטחוניים וכלכליים יכרסמו בתדמית 'המלך ביבי'
21/06/12, 18:27
דברים שרואים מכאן

* לעומת הצלחתם במאבק לקבלת הכרה ממשלתית, הרפורמים והקונסרבטיבים נוחלים כישלון בהתמודדות על לב הציבור * הטקס המשותף עם הנשיא פרס לא השיב לאובמה את המצביעים היהודים

בכותרת חגיגית "המלך הוא עירום" ביטא 'ידיעות אחרונות' את שמחתו לאיד על החבטות שספג ראש הממשלה נתניהו מדו"ח המבקר על פרשת המרמרה, שנזף בראש הממשלה ובשר הביטחון על התכנון החובבני. סביר להניח שכאשר יפורסם הדו"ח הסופי על אסון הכרמל נראה חגיגה תקשורתית נוספת.

לא נעסוק כאן בשאלת תקינות הליכי קבלת ההחלטות, ומי מודר או לא מודר מהדיונים. נשאיר את הנושא למומחים כמו פרופסור יחזקאל דרור, שבשעתו שיבח את הסכם אוסלו דווקא משום שממשלת רבין-פרס השתחררה מהזהירות שאפיינה את ממשלות ישראל שקדמו לה. לא כדאי גם לקחת ברצינות את טענות יו"ר העבודה שלי יחימוביץ'. יחימוביץ' (וכמוה גם יאיר לפיד) נאבקת בבעיה כיצד לשכנע את הציבור להצביע למועמדת שהיא חסרת כל ניסיון במשרה ממשלתית או כלכלית בכירה. על סמך דו"ח המרמרה מבקשת יחימוביץ' לטעון שניסיון מיניסטריאלי ממושך עלול להיות לרועץ. מדבריה ניתן להסיק שעלינו לבחור לראשות הממשלה דווקא במועמד חסר ניסיון לחלוטין, כי אז אפשר להיות בטוח שהוא יתייעץ.

נסתפק בהתייחסות לצד התדמיתי. אפשר לספוג דו"ח רע אחד או שניים, אבל כאשר החדשות הרעות מגיעות בשרשרת, נסדקת תדמיתו של ראש הממשלה. גם מלכים של ממש עוברים ירידות ועליות - תשאלו למשל את מלכת אנגליה, אליזבת השנייה. כאשר נהרגה הנסיכה דיאנה התגבש במדינה רוב שביקש לבטל את מוסד המלוכה. עברו שנים, וכעת כולם נושאים את המלכה הישישה על כפיים לרגל ששים שנה למלכותה.

עד עתה נתניהו יצא נשכר מהתחושה שהדברים נמצאים בשליטה, הן בחזית הכלכלית והן בזירה הביטחונית. התקופה הזאת עומדת להסתיים. נתניהו ושר האוצר שטייניץ הצליחו עד עתה לנווט את הספינה בים הגועש של המשבר הכלכלי העולמי, אבל ניתן לחוש בהתקדרות המצב. לגירעון התקציבי הצטרף גירעון במאזן התשלומים. ההחלטות על תיקונים לתקציב בדרך, והן לא יניבו לממשלה חיבה יתרה גם כאשר ילמדו עליהן אזרחי ישראל מהסמארטפונים המוזלים של השר משה כחלון. האירועים הביטחוניים שהתרחשו השבוע בדרום מבשרים הרעה בגיזרה הזאת. הגדר אינה מהווה פתרון פלא, לא מול המסתננים ובטח שלא מול מחבלים בעלי נשק תלול מסלול - בפרט כאשר הם פועלים מתוך שטח מצרים. כאשר ברק מופיע על תקן פרשן ומפציר במצרים לתפוס שליטה, אנו מקבלים בתגובה ביקורת מצרית ארסית הטוענת שאין תשתיות טרור בסיני. גם ההידרדרות הזאת תיזקף לחובת הממשלה, והעלויות הביטחוניות הנוספות יורגשו במשוואה הכלכלית.

כאשר נתניהו מככב לרגעים כמלך, נדמה לו שיוכל להתעלם מבסיס התמיכה הטבעי שלו ולהיות מלך של כ-ו-ל-ם. אבל כאשר התמיכה הציבורית מתחילה להיסדק, הוא חייב להישען על בסיס התמיכה הטבעי, מהמרכז וימינה. אם יתמיד נתניהו להרגיז את תומכיו הטבעיים, כאשר תגיע עת צרה הם יאמרו לו "חפש אותנו". ראינו את ח"כ אורי אריאל מקשה על השר בנימין בגין לאחר פרסום דו"ח המרמרה. כאשר בגין ביקש לסנגר על נתניהו ולהזכיר את כל הדיונים שהוא עורך במגוון נושאים, אריאל השיב שריבוי דיונים דווקא מעיד על עבודת מטה קלוקלת. אחרי שנתניהו בהשראת בגין טרפד את חוק ההסדרה, אורי אריאל כבר לא מוכן לעשות להם הנחות.

למרות הקואליציה הרחבה, לרא כדי לנתיהו להרגיז את הימין הפגנה בעד חוק ההסדרה

הציבור לא מכיר בהם

צודק השר פרופסור דניאל הרשקוביץ: ההחלטה על תמיכה ממשלתית במנהיגים רוחניים ("רבנים") רפורמים וקונסרבטיבים לא התקבלה בפורום הממשלתי הראוי לדון במפנה שכזה. היא התקבלה על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, בדיוק כמו שההחלטה על קיום שידורי טלוויזיה בשבת התקבלה בימי ממשלת גולדה על ידי שופט תורן אחד בבג"ץ, ונותרנו עם הגיבנת הזאת לעולם.

בשאלות דת ומדינה קשה מאוד להחזיר את הגלגל אחורה. אפילו מנהיג בעל סמכות וקשרים כמו הרבי מלובביץ' זצ"ל כשל במאבקו למען חובת גיור כהלכה במסגרת חוק השבות. במצב הנוכחי מומלץ להוציא את המתוק מהעז ולפוצץ את טענת השווא של הרפורמים והקונסרבטיבים שמעמדם הנחות בחברה הישראלית נובע מקיפוח ממשלתי.
כאשר נתניהו מככב לרגעים כמלך, נדמה לו שיוכל להתעלם מבסיס התמיכה הטבעי שלו ולהיות מלך של כ-ו-ל-ם. אבל כאשר התמיכה הציבורית מתחילה להיסדק, הוא חייב להישען על בסיס התמיכה הטבעי, מהמרכז וימינה. אם יתמיד נתניהו להרגיז את תומכיו הטבעיים, כאשר תגיע עת צרה הם יאמרו לו "חפש אותנו"

טענת הקיפוח היא שטותית. הרי תנועות דתיות עושות חיל גם במדינות שאינן תומכות כספית בדת, ואפילו במדינות אנטי-דתיות. שתי התנועות השקיעו מאמצים ואמצעים רבים לחדור למדינת ישראל. הן הצטרפו לתנועה הציונית במסגרת 'ארצה' לרפורמים ו'מקום' לקונסרבטיבים. הרפורמים והקוסרבטיבים הקימו מרכזים בירושלים, הם תמכו בקהילות בישראל ו"הסמיכו" רבנים ילידי הארץ, והם זוכים לחשיפה תקשורתית נאה ואוהדת. אחרי כל המאמצים, נוכחותם הציבורית דלה למדי. הציבור החילוני בארץ אינו זקוק ללגיטימציה דתית מהרפורמים ומהקונסרבטיבים, הוא יכול להסתדר בחילוניותו. גם הציבור המסורתי יעדיף את בית הכנסת האורתודוקסי.

לפני מספר שנים נבחרת ישראל, שהתמודדה על מקום בטורניר הגביע העולמי, היתה בדרך להתמודדות בקולומביה, ובדרכה ערכה מחנה אימונים בפלורידה שבארצות הברית. עסקן אחד הוביל את הנבחרת לתפילת יום הכיפורים בטמפל רפורמי. השחקנים הסתכלו על הפולחן כאילו נתקלו בחייזרים, ופרשו מהתפילה כאשר התחילו להתרים את המתפללים בהעברת צלחת לאיסוף מזומנים. פעם מפלגות השמאל ראו בתנועות הללו מכשיר לניגוח הציבור הדתי, וגם התנועה הרפורמית מצידה, גם בהתאם להשקפתה וגם מתוך שיקולים פוליטיים, כרתה ברית עם השמאל. אך אפילו השמאל הישראלי לא שם את קידום הרפורמים בראש דאגותיו.

הובע החשש המוצדק שברגע שיזכו הקונסרבטיבים והרפורמים בהכרה מצד המדינה, לא ירחק היום והם ישיאו זוגות בישראל. ראשית כל הם כבר משיאים, גם אם הדבר בלתי רשמי. שנית, הבעיה הכאובה יותר היא שזוגות רבים בישראל מוותרים על חופה וקידושין, שלא לדבר על עצם מוסד הנישואין. הרי כל הפולמוס סביב רבני צוהר התנהל על הציר הזה, כאשר טענת המחץ של רבני צוהר היתה שרק הם בפנייתם לזוג בגובה העיניים מצליחים לבלום את התופעה הזאת.

ההכרה ברבנים רפורמים וקונסרבטיבים בישראל מגיעה באיחור מבחינתם, בזמן שאנו שומעים על התדלדלות ומשברים בקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות במעוזן האמריקני. סקר של הפדרציה היהודית בניו יורק בדק ומצא כי 74 אחוזים מהילדים היהודים בניו יורק חיים במשפחות אורתודוקסיות. הנתון הזה מבטא גם נתוני ילודה וגם נתונים של נשירה, למרבה הצער, אצל הקונסרבטיבים והרפורמים. בגיליון הנוכחי של הירחון קומנטארי קובל ג'ק ורטהיימר, רב קונסרבטיבי המקורב יותר למסורת, על כך שהזרמים הליברליים פיתחו לעצמם עשרת דיברות אוניברסליות שאינן מסבירות למה כדאי להיות יהודי וגם אינן דורשות כל מאמץ או הקרבה.

אם המותג הרפורמי והקונסרבטיבי לא מצליח בארצות הברית, איך הוא אמור לשכנע בישראל ה"שבטית" וה"בלתי נאורה"?

 

אין תמורה למדליה

הנשיא שמעון פרס חזר מביקור בבית הלבן עטור במדליה ובהילת רודף שלום, ובלי אסיר ציון יונתן פולארד (שאם היה מרגל לטובת צפון קוריאה היה כבר מזמן אדם חופשי). אבל טקס הענקת המדליה לא עצר את תהליך שחיקת התמיכה בנשיא אובמה בקרב מצביעים יהודיים.

לאובמה עדיין שמור רוב אצל הבוחרים היהודים, כשם ששמור ליהדות התורה רוב בבני ברק, אולם הרוב הזה הולך ומצטמק. סקר שערכה אוניברסיטת סיינה במדינת ניו יורק מצא שהפער לטובת אובמה בקרב היהודים הוא 51-44 אחוזים. מכון גאלופ נותן לאובמה 64 אחוזים בקרב היהודים בכלל ארצות הברית (תוצאות המכון הזה קצת מוטות לצד הדמוקרטים, כפי שסקרי רסמוסן מחמיאים לרפובליקנים), אבל זהו ההישג הדל ביותר לדמוקרטים מאז בחירות 1988.

יש לקוות שעל רקע התוצאות המאכזבות הללו לא יתבקש הנשיא פרס להחזיר את המדליה. נו טוב, הרי גם את פרס נובל על הסכם אוסלו הוא לא התבקש להחזיר.