גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

השלום מתחיל בתוכו - ידידיה מאיר

פרשן מדיני שהיה אומר "ישראל והפלשתינים בשלים להתחיל מחדש, בסיס יציב כבר קיים"? היה מתויג כהזוי. אבל שמעון פרס זה משהו אחר
21/06/12, 18:27
אתנחתא

שלום הוא לא הצליח להביא לנו, ביטחון גם לא, אבל אם יש משהו ששמעון פרס יודע לתת לעם בישראל בכמויות זה כבוד. בשבוע שעבר עצרה התקשורת את נשימתה: פרס קיבל את 'מדליית החירות' מהנשיא אובמה בטקס חגיגי בבית הלבן. פעם אחר פעם הוסבר לנו שזהו האות הגבוה והמכובד ביותר בארה"ב, ופעם אחר פעם הראו לנו את התמונות של אובמה עונד לפרס, על עניבת הפרפר שלו, את הסרט הכחול עם המדליה.

אני מקווה שזה בסדר שישנתי בזמן האירוע ההיסטורי (בכל זאת, שתיים וחצי בלילה, שעון ישראל), אבל על הבוקר הלכתי לבדוק מה פרס אמר שם. האמת? בעיקר כדי לאשש תאוריה שפיתחתי לגביו: בשנים האחרונות הכל סביב פרס חגיגי וממלכתי ומכובד, אבל כשאתה מקשיב נטו למילים שלו, לרעיונות שלו, מבודד את הטקסטים ובוחן אותם אובייקטיבית, הם, איך לומר, קצת משונים.

ואני טוען את זה לאו דווקא כשמאלני או ימני. זה לא קשור לדעות פוליטיות, לאג'נדה או להשקפת עולם. זה כן קשור לדבר קטן ושמו: מציאות. תתחילו להקשיב לפרס ותיווכחו. האיש אומר דברים שאף אחד אחר במרחב לא היה משמיע בלי לספוג לעג. רוצים דוגמה? בבקשה, הנה מה שנאם כבוד הנשיא בטקס בבית הלבן: "אני מאמין כי השלום עם הפלשתינים חשוב עכשיו מאשר אי פעם בעבר. השלום הכרחי. השלום חיוני. השלום אפשרי. כל עיכוב יעיב על סיכוייו. אני זוכר כי לפני 19 שנים, על מדשאות הבית הזה, הנשיא קלינטון סייע לנו לאתחל את תהליך השלום. מאז, הישראלים והפלשתינים עברו כברת דרך ארוכה יחדיו. אך עדיין יש עבודה רבה לפנינו".

סטופ. אדוני הנשיא, אני לא יודע איפה אתה היית ב-19 השנים האחרונות, אבל איזו כברת דרך בדיוק עברנו יחד עם הפלשתינים? ולמה דווקא עכשיו "הכרחי" למסור להם שטחים? אבל רגע, זה לא הסוף, חתן המדליה המשיך ואיבחן כך: "ישראל והפלשתינים בשלים היום להתחיל מחדש. בסיס יציב כבר קיים. פתרון שתי מדינות לשני עמים: מדינה יהודית – ישראל, מדינה ערבית – פלשתין. הפלשתינים הם שכנינו הקרובים ביותר. אני מאמין כי הם עוד יהיו חברינו הקרובים ביותר".

איך היו מתייחסים אצלנו לפרשן מדיני שהיה קובע כי "ישראל והפלשתינים בשלים היום להתחיל מחדש, בסיס יציב כבר קיים"? הוא היה כנראה מתויג כהזוי. אבל פרס זה משהו אחר. אף אחד לא יעמת אותו עם מה שקורה בשטח. את בוגי יעלון, לעומת זאת, יעמתו. גם את לימור לבנת. וכמובן את ציפי חוטובלי. מדובר באנשים שלא יזכו להשלים טיעון בלי איזו שאלה תקיפה שכולה תימהון. בשבוע שעבר, למשל, נאמה לבנת בהצגת הבכורה של האופרה 'כרמן' למרגלות מצדה, וספגה שם קריאות בוז. למה? סתם, כי היא ציונית כזאת, וימנית, ולאומית. איזו מעצבנת. הנשיא פרס שדיבר שם לפניה גרף כמובן תשואות (לא הספקתי לבדוק, אבל מן הסתם הוא התפייט שם על "אופרת השלום הנפלאה שחייבת להימשך בהרמוניה").

בציבוריות הישראלית יש חלוקה ברורה ל'נכונים' ו'לא נכונים', חלוקה שמתבצעת בלי קשר למדד הפופולריות של האיש בציבור, או לתוצאות אמת של בחירות. בדברים האלה אין דמוקרטיה. ראש הממשלה בנימין נתניהו, למשל, נבחר ברוב גדול, אבל הוא לא 'נכון', הוא לא טרנדי. לעד יזכה ללעג, בין אם יוריד מיסים ובין אם ימתח גיד במשחק כדורגל. גם אלי ישי, לא משנה מה יאמר, חשוד כבר מהרגע שפתח את הפה. חיים רמון, לעומת זאת, יעשה מה שיעשה, תמיד ייחשב מהאנשים הנכונים, הבסדרים, הוא משלנו.

הנה, גם אתם יכולים לשחק במשחק: רוני בראון? נכון, הוא אחלה. אריה אלדד? בעייתי. אחמד טיבי? לגיטימי ומגניב. עוזי לנדאו? ביזאר.

בסוף נאומו בטקס בבית הלבן קרא פרס ליציאת האנושות כולה מעבדות לחירות. דווקא לזה אני מתחבר. הגיע הזמן שהחברה הישראלית תצא לחירות מהחלוקות האוטומטיות האלה.

יתנו - יקבלו

אני לא זוכר ממתי זה ככה. קשה לשים את האצבע באופן מדויק על הרגע שבו החל העידן הזה, אבל בלי לשים לב, זה קרה: מצוות הצדקה בסכנת הכחדה. אחד הציוויים היסודיים ביותר באתוס היהודי – ואם אפשר בכלל לדרג, אז גם אחד היפים והנאצלים ביותר – בדרכו להיעלם. ממש כך. אם פעם דיברו אצלנו על לעשות חסד, לעזור לזולת, להעניק, לתת - היום מדברים על לקבל. או ליתר דיוק: לתת כדי לקבל. ולא סתם לקבל, אלא לקבל משהו מאוד מדויק וספציפי, על פי הזמנה: זיווג, רפואה, פרנסה, שלום בית, שלום עם החותנת.

אני כבר לא מדבר על עלוני הצדקה הצהובים והחושפניים שמורחים בכותרות ענק סיפורי אסונות של אנשים מסכנים, ומנסים לגרום לנו להתרגש, לחמול וכך לתרום. תמיד קשה לי לראות ילדים ירושלמים ובני-ברקים שולפים מתיבת הדואר את הפירסומים האלה וקוראים בהם כל מילה. גאוות הוריהם (ובצדק) על כך שהם לא נחשפים לטלוויזיה ולאינטרנט, אז למה את התכנים האלה לא מסננים מהם? לחילונים יש את '7 ימים' כדי להזדעזע מסיפורים מציצניים ("לקחתי סמים, התגרשתי 3 פעמים, רציתי להתאבד") ולחרדים יש סיפורי זוועה משלהם שמודפסים על נייר כרומו בעשרות אלפי עותקים ("אמא ל-17 השאירה אבא לבדו שבוע לפני חתונת הבן הבכור"). אני חלילה לא מזלזל בטרגדיות האנושיות הבאמת-נוראיות, אני מזלזל במי שמזלזל בטרגדיות האלה – ומורח אותן ככה במסחריות גסה.

אבל ניחא, לזה כבר התרגלנו, לניסיון לפתוח לנו את הלב ואת הכיס בדרך הנמוכה הזו. עכשיו עברנו לשלב ההבטחות, וזה כבר מטריד יותר. לאחרונה נשחק כאן היסוד היהודי הבסיסי ביותר של מצווה לשם מצווה, של חסד לשם חסד. הנחת המוצא בבסיס כל הקמפיינים האלה היא שצריך לשחד אותנו, חמדנים בני חמדנים שכמותנו, כדי לתרום. אחרת זה פשוט לא יעבוד. אם פעם תרמת לארגון מסוים כי רצית לתרום לו, היום אתה עושה את זה כי אתה צריך משהו ממאה ועשרים תלמידי חכמים שיתפללו בעבורך על איזה קבר צדיק שהתגלה לאחרונה בדרום סודן, ועל הדרך, אתה גם תורם. הצדקה אינה התכלית, היא כלי בדרך ליעד אחר. אז נכון, מרובים צורכי עמך, מי לא צריך ישועה, ונכון, ברור שמצוות הצדקה, בנוסף לכל מעלותיה, פועלת רבות, אבל משהו צורם בניסיון הבוטה לקשר בין הדברים, להבטיח ניסים תמורת הוראות קבע.

לאחרונה מצאתי בין עלוני השבת בבית הכנסת חוברת של אחד האירגונים, ובה מספרי טלפון של אנשים שתרמו וחוו ניסים. הקורא מוזמן לצלצל (לא בשבת) ולשמוע ממקור ראשון איך מוטי נגאל מהשושנה ברגל, ואיך הבת של מלכה שעברה לגור בכפר ערבי (מי אמר סיפור עסיסי ולא קיבל?) חזרה, ברוך ה', הביתה.

לפעמים אני נזכר בשיר התמים ההוא מגן הילדים: "מטבע נתנה לי אמא / של עשר אגורות / וכך היא אמרה לי: חשבי נא / מה כדאי לך בה לעשות / אם אקנה לי בובה – היא תישבר / אם אקנה סוכרייה – היא תיגמר / אז כדאי לי כדאי לי מאוד / אקנה בה כמה מצוות / אחת, שתיים, שלוש, ארבע / הכנסתי אותה לקופה / בשביל עני, בשביל מסכן / צדקה אותה אתן". היום לשיר הזה בטח היו מוסיפים בית: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע / הכנסתי אותה לקופה / ומיד ראיתי ישועה / וקיבלתי בובה וסוכרייה".

אני לא רוצה להתחסד. אינני יודע איך הייתי נוהג אני, לו היתה לי עמותה כזאת, במרוץ הקשה מול כל כך הרבה אירגונים אחרים, המרוץ למיליון. אבל נוכח הסגנון ההולך ומסלים ב'שוק הצדקה', ייתכן שבקרוב אנשים שיבקשו מהם תרומה יתחילו לענות: סליחה, אבל כבר עשו לי נס במשרד.

 

* * *  

 

אני לא יודע כמה ספרים נמכרו בשבוע הספר השנה והאם הוא הוכתר בהצלחה, אני כן יודע שקריאה וקנייה של ספרים הולכות והופכות בעיקר לעניין של דתיים. זה לא שהחילונים הפסיקו לגמרי לקרוא, אבל חג הספר, שבו אוהביו יוצאים לרחובה של עיר, הוא הזדמנות חד-שנתית לראות בעיניים מי המסה הגדולה שקוראת ומתעניינת בספרות בארץ. ובכן, בכיכר רבין בתל אביב הנוכחות של חובשי הכיפה היא הרבה מעבר למשקלם בעיר, ובגן הפעמון בירושלים? שם שבוע הספר כבר מזמן נראה כמו יריד 'יהדות בפעולה', כולל מניינים מסודרים למנחה וערבית מתחת לפעמון המפורסם. חילוני אחד כן נכח שם לאורך הערב: שלמה ארצי ששר בלי הפסקה מהדיסק שנוגן ברמקולים וקצת הפריע לתפילת שמונה עשרה.

 

צילום סלולרי: ידידיה מאיר