בשבע 499: אסור להשוות

המשטרה נהגה הפעם באלימות קשה.

אבי סגל , ח' בתמוז תשע"ב

זה קרה אצלנו, בהפגנות המחאה החברתית בתל אביב. אבל זה באמת לא עניין של ימין ושמאל. המשטרה נוקטת אלימות נגד אזרחים טובים ושומרי חוק, אנשים המגיעים כדי להביע מחאה, אולי מעט חריפה אבל לא באופן חריג. זה בכלל לא דומה למה שהיה בעמונה, כשעשרות של מתנחלים תפסו שטח לא להם ובכוחניות אופיינית התיישבו על הקרקע והמתינו בשקט. כאילו, מה זה צריך להיות, לשבת ככה ולא לעשות כלום? יש גבול לחוצפה.

ולכן יפה עשתה אז המשטרה כשהיכתה את מפגיני עמונה באלות, כי צריך לאכוף את החוק נגד מי שבוחר לפגוע בדמוקרטיה היקרה לנו. אסור להשוות את זה למחאה החברתית שלנו, כי אנחנו פעלנו דווקא למען הצלת הדמוקרטיה. זגוגית הבנק ששברנו? זה רק כדי לשמור על הדמוקרטיה הישראלית מפני בעלי ההון. בכלל, המצב כיום – כשבשלטון נמצאת קואליציית מיעוט של 94 ח"כים (בניגוד, למשל, לקואליציית הרוב של לא פחות מ-56 ח"כים בתקופת רבין) – מהווה סכנה לדמוקרטיה ואנחנו חייבים להיאבק למענה בכל מחיר.

כאמור, התפרעויות וניפוצי חלונות הם צעד מחאתי לגיטימי. אלא אם הם נעשים בהפגנות נגד מסתננים, שאז מדובר בליל בדולח. אבל ממש ליל בדולח, כן? האלה באמת דומים לנאצים, לא כמו שהחרדים בבית שמש קראו לחילונים "נאצים" והעמידו ילד עם טלאי צהוב וידיים מונפות אל על. שם זאת היתה חצייה של קו אדום. דבר מזעזע, השימוש שחרדים ומתנחלים עושים בילדים. ראיתם את הקמפיין של המתנחלים עם הילדים שכאילו עומדים לגרש מגבעת האולפנה? איום ונורא. אסור להשוות את זה לקמפיין עם ילדי העובדים הזרים. ילדי הזרים נלחמים על הישארותם בארץ והם אלה שייפגעו אם חלילה נגרש את הוריהם. המתנחלים, אם באמת היו אוהבים את ילדיהם, היו צריכים מזמן להתפנות מרצון מיישוביהם כדי למנוע מהם את הטראומה. ההבדל ברור לחלוטין, לא יודע מה כל כך קשה להבין פה.

את ההתנחלויות צריך לפנות, ויפה שעה אחת קודם. איך כתב פעם יריב אופנהיימר: "המשך ההישארות בשטחים והרחבת ההתנחלויות הם סרטן בלב האומה". דימוי קולע ואינטליגנטי, לא כמו הדימוי הדוחה והפאשיסטי של ח"כ מירי רגב שקראה לסודנים "סרטן בגוף שלנו". רק ימנים מסוגלים לניסוח כה עלוב וגזעני. יפה עשו כלי התקשורת כשתקפו את רגב ואת מיכאל בן ארי ואת אלי ישי על דבריהם החשוכים נגד הסודנים והאריתראים שתוקפים את בנותינו בדרום תל אביב. אסור להשוות בין הגזענות הזאת לקריאה האמיצה של עיתונאים בכירים לגרש את הסודנים והאריתראים כי הם תוקפים את בנותינו במרכז תל אביב.

באמת אני מעריך את התקשורת. חבל רק שהיא הפסיקה לתמוך במחאה החברתית, ובעצם החלה לשתף פעולה עם המפרסמים הקפיטליסטיים החזיריים. אסור להשוות את 'ידיעות אחרונות' של היום לעיתון הנפלא של הקיץ שעבר, זה שתמך בנו מההתחלה ואפילו עזר ליצור את הרושם שהפגנת המיליון שלנו היא, ובכן, הפגנת מיליון. באותו קיץ התקשורת ידעה לעשות את ההבחנות הנכונות. היא ידעה לתמוך במחאה התל אביבית, באנשים שהשתלטו על שדרות רוטשילד בניגוד לחוק ומדי פעם חסמו כבישים והתעמתו עם המשטרה. אנשים טובים, אכפתיים, מלח הארץ. לא כמו הימנים האלה שניסו לפלוש לגוש קטיף בניגוד לחוק ומדי פעם חסמו כבישים והתעמתו עם המשטרה.

רק השבוע שמענו כיצד רב ימני, ברוב חוצפתו, מלמל פסוק שלם במהלך סיור בהר הבית. מה זה הדבר הזה? האוויר שם שייך לסבא שלו? כל הכבוד למשטרה שהחליטה להרחיק אותו משם לצמיתות. התרבות שלנו שונה לגמרי. לנו יש סטייל. אצלנו יש הופעה של שלמה ארצי ואיחוד מרגש של החמישייה הקאמרית במערכון בלי פואנטה, ממש כמו בימים הטובים. גם אנחנו מפריעים לשכנים, אבל איך אפשר בכלל להשוות? אנחנו ציירנו פעם כתובות תג מחיר? אנחנו שרפנו פעם עצי זית? ראיתם פעם עצי זית בבנק? ובכל זאת, המשטרה נהגה הפעם באלימות קשה. וזה באמת, אבל באמת, לא עניין של ימין ושמאל.

הימין והשמאל יכולים להפסיק להתווכח המשטרה שוויונית. היא אלימה כלפי כולם
הדדיות מצד אחד

ברשת החברתית מתנהל שיח חירשים שכבר הפך לנוהל מחזורי קבוע. מצד אחד הימין, המתקשה להזדהות עם הטענות בזכות צדק חברתי ונגד אלימות משטרתית בתל אביב. "איפה הייתם בהתנתקות? ומה עשיתם בעמונה?" אנחנו שואלים. ומצד שני השמאל, המתקשה להבין מה עושה כאן עמונה בסיפור. "מה פשר הצורך האובססיבי שלכם באיזון קדוש?" הם שואלים, "האם אפשר להצדיק עוול אחד בעוול אחר?" והימין מנסה להסביר שלא האיזון מטריד אותו אלא הצביעות. והשמאל לא מצליח להסביר שהמאבק שלו הוא גם למען הימין. וכולם עושים לייק איש איש למחנהו ועוברים לסטטוס הבא עייפים אך מרוצים מעצמם.

ונראה כי לשיח הזה לעולם לא יהיה סוף, לפחות עד שהמתנחלים ייחשבו בעיני השמאל כחלק מהחברה הישראלית, וההתנחלויות – כחלק מהמדינה. קשה יהיה למצוא שפה משותפת סביב נושאי מאבק משותפים, כל עוד בשמאל לא יגדירו כפגיעה בזכויות אדם הרס בתים, גירוש תינוקות בלילה קר וסתימת פיות של מפגינים – גם כאשר אלה קורים בקרב תושבי יש"ע היהודים. הערבות ההדדית בהגדרתה לא יכולה להיות ערבות כלפי צד אחד, ומשום מה השמאל מסרב לקלוט את הטאוטולוגיה הזאת. ומנגד, אולי הגיע הזמן שהימין יפסיק להתלונן על אלימות המשטרה נגד מתנחלים. המשטרה שלנו אלימה, נקודה.

שירה חדשה

בלי רעש וצלצולים, כמו רוב התוכניות המשודרות בערוץ 1, צצה שם משומקום פנינה דוקומנטרית ושמה 'באר חלב באמצע עיר', תוכנית בת שני חלקים העוסקת – כן, ראשי כבר מונח היטב בתוך הגיליוטינה – בשירה. הבמאי אורי ברבש, דווקא הוא, נטש לרגע את סרטי הצבא והמלחמות לטובת תיעוד של משוררים ישראלים צעירים בני מגזרים ומגדרים שונים ואף משתנים, תוך התמקדות בעולמם הפנימי ובמבטם הייחודי על העולם שבחוץ. השירים ויכולת הביטוי של גיבורי המיזם הטלוויזיוני, בשילוב עריכה קולית ובעיקר ויזואלית המזכירה את 'הערת שוליים' של סידר – מביאות יחד לתוצאה לירית ומעניינת לא פחות מיצירתם של המשוררים עצמה.

מוצלח במיוחד החלק הראשון, שבו עורכים המשוררים מעין פרזנטציה של עצמם. אמנם רמת השירים אינה אחידה, וגם שביעות הרצון של היוצרים מיצירותיהם קצת מופגנת מדי, מה עוד שחלק מהיצירות נשמעות יותר כמו טורים אישיים במגזין נשים מאשר כמו שירה. ועדיין, הפסיפס האנושי והחן האישי של הכותבים הופכים את 'באר חלב' לתוכנית שקשה להסיר ממנה את העין והאוזן, ומצליחים למכור את השירה הצעירה גם למי שאינו מתעניין בסוגה בחייו הרגילים.

למרבה הצער, החלק השני העוסק בשירה פוליטית מקלקל מעט את הרושם הטוב. דווקא כמי שמתעניין יותר בפוליטיקה ופחות בשירה, מצאתי את עצמי מאוכזב נוכח כישלונם של משוררים מעמיקי מבט לחדור את קיר הסיסמאות השדופות, בשיריהם או בהתבטאויותיהם מול מצלמה. כאן גם טעה יוצר הסידרה כשבחר להתמקד במשורר הערבי מרואן מח'ול, על שלל סיסמאות הכיבוש, הסבל והעוול שלו (הכוונה, כנראה, לעוול שעשו היהודים בכך שסירבו להישחט על ידי אבותיו של מח'ול ב-48'), במקום להעדיף את המבט התלת-ממדי והחורג ממוסכמות שהציעו שני המתנחלים בתוכנית, סיון הר שפי ואליעז כהן. העובדה שמח'ול ואחרים מיטיבים לבטא את עמדותיהם הפוליטיות בשפת המשוררים גדושת הרגש והמטאפורות, רק מעלה חשד כי גם בנושאים אחרים ואישיים יותר, הלשון הציורית אולי נשמעת טובה ומעמיקה, אך מסתירה מאחוריה יכולת התבוננות מאוד לא מדויקת, וחבל.