בשבע 499: מתנדבים בגבס

הבטנו זה בזה מופתעים. "התנדבות? מה אנחנו כבר יכולים לעשות עם הגפיים המעוכות האלה?" שאלתי.

אסתי רמתי , ח' בתמוז תשע"ב

"יא-אללה, איך הרסנו את החופש הזה..." אמרתי בפעם המי יודע כמה לרז, החבר ששכב לצידי בחדר בבית החולים. רז הינהן בעצב. היה מוזר לי לחשוב שעד לפני שבוע בכלל לא הכרתי אותו, כי עכשיו הייתי מגדיר אותו כאחד מחבריי הטובים ביותר. שנינו היינו מדריכים, שנינו אהבנו לשחק שחמט, ושנינו, ברוב טיפשותנו, נפגענו בתאונת דרכים מיותרת לגמרי בדיוק רגע לפני תחילת החופש הגדול.

"אתה יודע איזה תיכנונים היו לי לקיץ הזה?" שאל רז באנחה גדולה, "חוץ מהמחנה עם החניכים, כמובן. אח שלי השיג לי עבודה במפעל נקניקים, קבעתי עם חבר לעשות את שביל ישראל, וגם נרשמתי להתנדבות פגזית במחנה קיץ לילדים חולים. ועכשיו אני תקוע עם שני אלה", והוא הרים בייאוש את שתי ידיו המגובסות. "אני לא מאמין שעשיתי שטות כזאת, לנסוע את הירידה הכי תלולה ביישוב בלי ידיים!"

"לפחות טוב שחבשת קסדה", הזכרתי לו. "צודק, אחי", אמר רז בפנים רציניות. "ומה אתה תכננת, בוזי?"

"הרבה ים, הרבה בריכה... וגם אני מצאתי עבודה, בחקלאות. רואה אותי עכשיו קוטף עגבניות עם הכיסא גלגלים שלי?" חייכתי חיוך קטן ועצוב. "והתכוונתי גם להתנדב קצת, שלא תחשוב. אחותי הכניסה אותי לאירגון שמחלק אוכל למשפחות עניות - הרבה ריצות וסחיבות וכאלה... איזה באסה שלא נחגרתי בנסיעונת הזאת!" הבטתי ברגל המגובסת שלי. "באסה וטיפשות. הייתי חוסך לעצמי את כל הבלגן הזה, ואת הניתוחים והכאבים... ועוד היה יכול להיות הרבה יותר גרוע!"

הדלת נפתחה, ולחדר נכנס יגאל, אחי הגדול. "אהלן חבר'ה! מה קורה?" הוא שאל עם החיוך הזורח שלו, והגיש לכל אחד מאיתנו ארטיק משובח.

"סבבה", אמרתי בקול נכאים, מברך במהירות על הארטיק ומתחיל ללקק.

"כן, מעולה", השיב בקול תואם רז, "תודה על הארטיק, יגאל".

"תשמעו חברים, חושבני שמספיק לכם לשכב פה ולרחם על עצמכם", אמר אחי בטון מוכיח. "יש לי בשבילכם רעיון להתנדבות, או איך שתקראו לזה. בסוף השבוע שניכם משתחררים מבית החולים, אז תהיו פנויים להצעות".

הבטנו זה בזה מופתעים. "התנדבות? מה אנחנו כבר יכולים לעשות עם הגפיים המעוכות האלה?" שאלתי.

"אהה!" חייך יגאל, "תתפלאו, אבל הדרישה העיקרית של התפקיד זה גפיים מעוכות! טוב, לא בדיוק, אבל יש אירגון שמחפש נפגעי תאונות דרכים שיעברו בין חבורות של נוער בחופש, ויספרו להם את הסיפור שלהם. הם חושבים שאולי אם הם יפגשו פנים אל פנים מישהו שעבר את זה בעצמו, הילדים יחשבו יותר על מה שהם עושים..."

"נשמע לי רעיון טוב", אמר רז באיטיות, "אבל איך נגיע לנוער הזה? שנינו לא ניידים במיוחד, אתה יודע..."

"אל דאגה!" אמר יגאל והרים את ידו, "אני מוכן לקחת אתכם לאן שתרצו, ואם במקרה אני לא אוכל, יש לי כמה חברים עם רישיון שמוכנים לעזור".

כך יצא שכעבור שבוע רז ואני מצאנו את עצמנו עומדים בפתח חדר בסניף בעיר השכנה. טוב, אני לא עמדתי - ישבתי בכיסא הגלגלים שלי... בפנים ישבה חבורת חניכים שהביטה בשני הפצועים בסקרנות. היינו מצוידים בחומרים שקיבלנו מעמותת הזה"ב ששלחה אותנו, ואפשר לומר שדי התרגשנו. "אתה חושב שהם יקשיבו לנו...?" שאל אותי רז בלחש. "אני מקווה שכן", אמרתי, "אם אפילו ילד אחד יכניס לראש שלו שצריך להיזהר, זה כבר שווה".

"שלום ילדים", פתחתי, "אני בוזי, וזה החבר שלי, רז. מצחיק לחשוב שעד לפני שבוע לא הכרתי אותו בכלל..."