בשבע 499: היֹה לא תהיה

"תכנס בכל רגע נתון לפייסבוק ותראה כמה קבוצות מחאה נפתחות בכל יום. משהו יוצא מהן? קדחת" • אז מי מוביל את המחאה החברתית ולמה היא מתעוררת רק בקיץ?

אתנחתא , ח' בתמוז תשע"ב

1.  פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ונשאר בבית.

כל השבוע אני מנסה להבין ולא מצליח: מה נשתנה? במה שונה המחאה החברתית הכה-סוחפת של הקיץ שעבר מהמחאה החברתית העלובה, הפתטית אפילו, של הקיץ הזה? למה בשנה שעברה חבורת יושבי אוהלים בשדרות רוטשילד גרמה למאות אלפים לצאת בזיעה וזעם לרחובות ולזעוק "העם דורש צדק חברתי!", ופתאום השנה אותם אוהלים, באותו מקום בדיוק, גורמים למאות אלפים לזעוק ביחד "מה היא רוצה הדפני המעצבנת הזאת? צומי?"

אני באמת לא מבין. האם משהו השתנה במהלך השנה החולפת? האם העם קיבל את הצדק החברתי שכל כך דרש בקיץ שעבר, שעכשיו הוא מרשה לעצמו להישאר בבית? איפה ההמונים? איפה הזמרים? איפה הרב בני לאו שיקרא לי להיות חלק מהעם ולבוא כבר לכיכר? לאן כל זה נעלם? האם הכל בגלל קומץ מפגינים ששבר קומץ חלונות של בנקים באבן גבירול במוצאי שבת? רגע, ואם לא היתה אלימות, אז ההמונים כן היו מתחברים למחאה?

התשובה שאני מציע מאוד פשוטה. כל כך פשוטה שהיא אפילו בנאלית: זה הכל התקשורת. כן, כן. גם ההתלהבות מהמחאה בשנה שעברה וגם הכמעט-התעלמות ממנה בשנה הזאת (וכמובן, גם מה שיקרה בשנה הבאה). אבל רגע, חכו, במקרה של המחאה החברתית זה לא כל כך בנאלי להאשים כדרכנו את התקשורת. כאן התקשורת היתה הרבה יותר אקטיבית ממה שהיא בדרך כלל. אני רוצה לשתף אתכם בשיחה מכוננת שהיתה לי עם עורך בכיר ב-ynet. הכרתי אותו בעבר הרחוק, עבדנו פעם יחד, וכשנפגשנו במקרה, התעניינתי בשלומו ובעבודתו היום, והוא אמר לי בזחיחות משהו בסגנון: "החיים יפים, הופכים את המדינה".

צר לי שאינני זוכר את דבריו מילה במילה. קודם כל, עברה מאז כמעט שנה, וחוץ מזה, השיחה הזאת התקיימה באמצע כביש סואן. מסביב רעש מכוניות וצפצופים, אבל הרמזור בצומת הכפר הירוק, וגם זה שבצומת הבא, עשה עימי חסד והשתהה מעט באור האדום, כך שיכולתי להשלים את השיחה.

ובכן, אותו עורך סיפר לי בגאווה שכל המחאה החברתית - זה הוא. ממש כך. "אני הייתי עורך במשמרת-לילה באותו ערב גורלי. ראיתי במקרה את הקבוצה בפייסבוק שפתח הדתי הזה שלכם מבני ברק, נו, איך קוראים לו, נגד הקוטג' של תנובה. היו שם כמה עשרות חברים בלבד באותה שעה, אבל אני הבנתי את הפוטנציאל. קידמתי את הקבוצה שלו מיד לדף הבית שלנו. תוך כמה שעות כבר היו למחאת הקוטג' האלמונית עשרות אלפי אוהדים".

2.  מה שיכול להיות מביך בפגישות מקריות עם מכרים מהעבר הרחוק בצומת, חלון מול חלון, זה שלפעמים אחרי שנגמרות כל המילים הנרגשות, פתאום נפגשים שוב, ברמזור הבא. ואז, מה תגיד? הרי כבר נפרדנו בחום לפני שנייה, לעוד חמש שנים לפחות.

אבל במקרה הזה, ממש חיכיתי לעצירה הבאה ברמזור כדי להשלים את השיחה. "אתה מבין?", הוא צעק לי, העורך, "אנשים חושבים שכל המחאה הזאת התחילה בפייסבוק. יעני, ספונטני. זה מצחיק. כל מי שקצת בעניינים מבין ששום דבר לא באמת יכול לתפוס בפייסבוק בלי שהתקשורת האמיתית, בעיקר האינטרנטית, תפרסם את העצומה עליו. תיכנס בכל רגע נתון לפייסבוק ותראה כמה קבוצות מחאה נפתחות בכל יום. מאות, אלפים. משהו יוצא מהן? כלום. קדחת. אבל אנחנו סימנו את המחאה הזאת ויצאנו לדרך. והשאר – היסטוריה".

רגע לפני שהרמזור האחרון התחלף הוא עוד הספיק לצעוק לי משהו על עורכי 'גלובס', שטענו בחוצפתם שהם אלו שגילו ראשונים את העצומה נגד הקוטג', אבל זה שטויות כי "אני הייתי ראשון, וחוץ מזה, 'גלובס', עם כל הכבוד, לא יכול להרים מחאה עממית. גלובס הוא עיתון. בשביל דבר כזה צריך אתר אינטרנט חזק שמפנה את הגולשים ללינק של אותה קבוצה אותנטית ברשת. ככה אנשים הרגישו שהם חלק מגל עממי שבא מלמטה, מהשטח. זה לא שהם סתם קראו ידיעה בעיתון באופן פסיבי. הם חוברים למשהו אמיתי של משה, של יוסי, של אלרוב. הנה, ככה קראו לו לדוס שלכם, איציק אלרוב".

3.  רק השבוע הבנתי עד כמה העורך ההוא לא התרברב ולא הגזים, כמו שחשבתי אז בזמן אמת. הנה, הפעם התקשורת לא חיבקה, והנה, אכן אין כלום. אם כלי התקשורת הגדולים לא נותנים לנו לינק ללייק – הסצנה מתמזערת לממדים הטבעיים שלה: כמה פעילים חברתיים אמיתיים, כמה צעירים שאוהבים את הפוזה של פעילים חברתיים אמיתיים, וכמובן – כמה מגיבורי השנה שעברה, שממש כמו פליטי ריאליטי נואשים מנסים לחזור בכל דרך למרכז הבמה.

אבל מה לעשות, חלק מהדי.אן.איי התקשורתי-מסחרי הוא שהאייטם החם של אמש הופך לפאסה. התקשורת כבר עוסקת בוועדת פלסנר, בדו"ח המבקר על הכרמל, בגבעת האולפנה, באנסטסיה מיכאלי. נכון סתיו, נכון שמולי, היה מה-זה כיף איתכם בקיץ שעבר, והיה מרענן מאוד ליצור לראשונה בישראל אירועי ענק שהם לא של מתנחלים, ולא של חרדים, ולא של ערבים, אלא אשכרה של אשכנזים חביבים מגוש דן ואפילו מבאר שבע שיוצאים יחד להפגין, אבל, מצטערים, זה נגמר. זה לא אתם, זה אנחנו.

4.   וכך קרה שהשבוע, בעצם, נתנה המשטרה לדפני ליף את פרס חייה. היא הרי ישבה וחשבה לעצמה איך לחזור: שוב לצאת מהבית של ההורים בכפר שמריהו ולהגיד שאין לה כסף לשכור דירה? להקים מפלגה? להוציא דיסק? והנה, באה המשטרה והעניקה לה על מגש של כסף את מה שהיא הכי הכי רצתה: רלוונטיות. נוכחות. כך שאם המטרה של האלימות המשטרתית והמעצרים ההמוניים היתה לחסל את המחאה - ההיפך הושג. הם החיו אותה. בלעדיהם היא היתה גוועת מעצמה.

ואולי קצת חבל, כי מרוב מניפולציות של כלי תקשורת ודאווינים של צעירים תל אביבים שפוזתם-אומנותם, משהו אחד נרמס בדרך: צדק חברתי. כן, אמיתי. לא טרנדי. לא כזה שרק רוצה להפיל את ביבי. אחרי הכל, אני אומר לעצמי, גם אני מעמד ביניים, גם אני סובל מיוקר המחיה, גם אני מרגיש שבין העשירון העליון לעשירון התחתון שוכחים את כל עשירוני הביניים. רק שחבורת הצעירים המנותקים המכונים 'מובילי המחאה' מבינים בכלכלה בערך כמוני. איך אני יודע? כי אני מקשיב להם. לשאלה הראשונה של המראיין חמור הסבר הם עוד יודעים איכשהו מה לענות, אבל בשאלה השנייה ("אוקיי, ומה אתם מציעים לעשות כדי לתקן את זה?") אתה מבין שסטנלי פישר הם לא. אפילו לא מתן חודורוב.

5.  ואי אפשר לסכם את מחאת קיץ 2012 שהסתיימה בטרם התחילה, בלי מילה על הפוליטיקאים. אלה שהבינו שעכשיו צריך לחבור למה שנקרא 'צדק חברתי', ומיהרו ליישם. אני מדבר למשל על ציפי לבני (שאת הקיץ הקרוב תעביר, אגב, באוהלים מסוג אחר, במסע 'מלכת המדבר'), וגם על יורשה שאול מופז. נזכרתי השבוע מה הוא אמר לא מזמן, יום אחרי שגבר על לבני בפריימריז בקדימה ונבחר לראש האופוזיציה. יועצו הפוליטי המפורסם, ליאור חורב, צוטט כמי שאומר: "מופז יוביל את המחאה החברתית בקיץ. הוא אזרח מן השורה. הוא גר בבית אחד ולא בקומה העליונה במגדל מפואר. הוא לא מחלק את זמנו בין בתים בקיסריה ושכונות יוקרה אחרות. הוא יודע בדיוק כמה כל דבר עולה ולמעשה היום הוא הנציג הטבעי של מעמד הביניים". ברור היה שיועציו של המנצח מופז רוצים למתג אותו כמנהיג הכיכרות של הקיץ. הכותרת הראשית באותו בוקר בעיתון 'הארץ' הכריזה כך, לא נגענו: "מופז: אני אוביל את המחאה בקיץ". בסוף הוא החליט להוביל אותה דווקא כמשנה לראש הממשלה. טוב שהוא לא כתב שאוהל לא עוזבים.

6.   אבל מה שהכי מגוחך בכל הסיפור הזה הוא התזמון. שנה שלמה, מאז אירועי הקיץ הקודם, אמרו לנו לחכות לקיץ הנוכחי כדי לראות אם המחאה חוזרת. הנה, גם מופז היה צריך לחכות לקיץ כדי להפוך למנהיג חברתי, נכון? הוא נבחר, הרי, בחודש מרץ, אבל באותה הצהרה הוא מדבר על המחאה של יולי-אוגוסט. זה רק מוכיח עד כמה מופרך הטרנד החברתי הזה שכולנו נדרשים לו. אני פשוט לא מבין, למה המחאה זה דבר שחוזר רק בקיץ? זה לא משהו שבוער תמיד? אולי נחליט, למשל, שעל פולארד נאבקים רק בחורף? ועל מאחזים רק באביב? לא ראיתי, אגב, את שלי יחימוביץ' משביתה את פעילותה החברתית לאורך השנה, וגם לא את דב חנין, משה גפני, זבולון אורלב ועוד כמה ח"כים חברתיים באמת. חברים, זה לא רציני להפוך עניין עקרוני לאירוע עונתי. מחאה חברתית היא לא פסטיבל הכליזמרים בצפת.

* * *

בשבוע שעבר חל יום השנה השני לפטירתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. שנתיים מאז הפסקנו להתפלל לרפואת הרב מרדכי צמח בן מזל טוב, שנתיים מאז ההלוויה הלילית הענקית בכניסה לירושלים, שנתיים של אינספור מפעלי הנצחה תורה וחסד לעילוי נשמתו, כולל הקומיקס המתוק "אביהם של ילדי ישראל". והנה עוד הנצחה קטנה: תיעוד חלקי של תינוקות שנקראו על שם הרב, עם הכיתוב המחייב "בשמו נקראים ולאורו הולכים". התמונה הזו תלויה על הקיר במרכז סלון ביתו של הרב ברחוב שרירא גאון בירושלים, והיא הוענקה לרבנית צביה אליהו על ידי משפחות השכונה שקראו כך לילדיהם. אז בגן השעשועים בקרית משה, כשקוראים "מרדכי", כל המתוקים האלה מסתובבים.