בשבע 499: אור האמונה

חלפו שש שנים ובני הזוג עדיין לא נפקדו. בכל אותה עת המשיכה מרים בבדיקותיה. הרופאים המשיכו לטעון באוזניה כי הבעיה נמצאת אצלו

עודד מזרחי , ח' בתמוז תשע"ב

יום אחד התקשר לשדכנית הרבנית בת אל מקריית ארבע בחור ירושלמי בן שלושים ושלוש, שאמר כך: "אני יודע שאת מבקשת להיפגש עם כל מי שרוצה להשתדך דרכך, אבל לא אוכל לנסוע לקריית ארבע להיפגש איתך".

"למה?", תמהה בת אל.

"כי אני עיוור. נפצעתי במלחמת יום כיפור, ואני נכה צה"ל". 

"אז איך אוכל להגיע אליך? איפה אתה נמצא?"

"אני עובד כמרכזן בקופת חולים כללית בירושלים".
חלפו שש שנים ובני הזוג עדיין לא נפקדו. בכל אותה עת המשיכה מרים בבדיקותיה. הרופאים המשיכו לטעון באוזניה כי הבעיה כנראה נמצאת אצלו וכי עליו להיבדק

בת אל באה למקום עבודתו וראתה חוזר בתשובה גבוה ונאה עם זקן ארוך בשם אברהם כהן. במבט ראשון לא היה ניכר שהוא עיוור, אלא רק לאחר שמסתכלים עליו היטב.

היא שוחחה עם אברהם ולבסוף אמרה: "אני מבקשת ממך, כמו שאני מבקשת מכל הפונים והפונות אלי, שתתקשר אלי פעם בחודש ותזכיר את עצמך".

בגלל שהוא מרכזן נהג אברהם להתקשר אליה בתדירות גבוהה יותר - פעם בשבוע. מדי יום שני, כאשר הביאה בשתים עשרה בצהריים את ילדיה מהגן, הוא התקשר ואמר: "שלום, מדבר אברהם כהן. יש חדש?"

"בינתיים לא", ענתה בת אל בצער.

"בעזרת השם נקווה לטוב. תודה רבה", וסיים את השיחה. 

אחרי כל פעם שהתקשר, בת אל היתה מתפללת בתחנונים: "ריבונו של עולם, תראה איך הוא כמה להתחתן. תעזור לי לעזור לו!"

אחרי שנתיים ושלושה חודשים, שבהן אברהם המשיך להתקשר מדי יום שני מבלי להתייאש, פתאום עלה בדעתה של בת אל רעיון לשידוך עבורו. היא נזכרה בחברה שישבה לידה בכיתה, מורה במקצועה, בחורה טובה ובריאה לחלוטין בשם מרים.

היא התקשרה אליה ואמרה: "מרים, אני רוצה להיפגש איתך. יש לי הצעה בשבילך, אבל זה לא לטלפון. אני אבוא אלייך לבאר שבע", והן סיכמו להיפגש.  

כאשר נפגשו, בת אל סיפרה לה על בחור מצוין שאינו רואה בגלל פציעה במלחמת יום כיפור ויש לו מלווה צמוד ממשרד הביטחון, וסיימה בחשש מה: "את מוכנה להיפגש איתו?"

"כן, אני מוכנה", ענתה מרים לשמחתה של בת אל.

אברהם ומרים נפגשו מספר פעמים והחליטו להתחתן. בחתונתם, שנערכה בבית הכנסת הגדול בירושלים, היתה שמחה מרקיעת שחקים. החתן נישא כל הזמן על כפיהם של תלמידי ישיבת ההסדר בקריית ארבע שבאו לשמחו.

עברו שלוש שנים ומרים לא נפקדה. היא הלכה לרופאים שאמרו לה שהיא בסדר מבחינה רפואית, אבל כנראה שיש בעיה אצל בעלה וכי עליו להיבדק. היא לא היתה מוכנה לפגוע בו ולומר לו שייתכן שהבעיה נמצאת אצלו ולכן לא ביקשה ממנו להיבדק.

לא היה כמעט קבר של צדיק בארץ שבני הזוג לא הלכו אליו. במיוחד הרבו לפקוד את ציונו של הבבא סאלי בנתיבות ואת ציונו של רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה. בת אל לקחה את בני הזוג להתברך אצל ר' רפאל לוין, בנו של ר' אריה לוין זצ"ל, שאמר כי "בעזרת ה' יהיו לכם ילדים". בכל פעם שבאו אליו להתברך חזר על ברכתו זו.

חלפו שש שנים ובני הזוג עדיין לא נפקדו. הם לא פסקו מלנסוע לקברי צדיקים ומלהתברך אצל צדיקים. בכל אותה עת המשיכה מרים בבדיקותיה. הרופאים המשיכו לטעון באוזניה כי הבעיה כנראה נמצאת אצלו וכי עליו להיבדק. לבסוף אברהם נכנס לבדיקות.

יום אחד, כעבור חצי שנה, חזר אברהם לביתו עם מלווהו כשבידו תוצאות בדיקות דם סופיות, שם נקבע חד משמעית שיש לו בעיה רפואית שאינה מאפשרת לו להביא ילדים לעולם. הוא נפרד ממלווהו ועמד על סף ביתו, מתלבט איך להיכנס ולבשר את הבשורה הרעה. לבסוף הקיש על הדלת. מרים פתחה וראתה אותו מייבב בבכי כמו תינוק.

"מה קרה?" שאלה.

אברהם נופף בדפים כשבכיו גובר והולך: "מרים, אשתי האהובה, כתוב כאן במפורש שבגללי אין לך סיכוי להיפקד. את יכולה להתגרש ממני, אם תרצי..."

מרים לקחה את דפי הבדיקות מידו, נופפה בהם בעוצמה מול פניו, והחלה לזעוק: "אתה באמת חושב שהניירות האלה יקבעו אם יהיו לנו ילדים?! איפה האמונה שלך בקדוש ברוך הוא?! איפה כל התפילות שהתפללנו?! איפה כל הברכות שקיבלנו?! מה קרה לך?!"

לאחר מכן קרעה את הדפים לחתיכות קטנות.

כעבור חודש ימים מרים נפקדה. בתום הריונה נולד להם בן שנקרא יונתן-דוד, וכעבור שנה נולד להם בן נוסף ושמו יעקב.