בשבע 499: הדיסקט של דני

דני דיין הוא אדם ראוי, אך דרכו המתגוננת והמסבירנית כיו"ר מועצת יש"ע מבטיחה המשך דשדוש בהתיישבות

אמנון שפירא , ח' בתמוז תשע"ב

יש לי הערכה אישית לדני דיין, כאדם וכאידיאליסט, אבל אני חולק על דרכו כיו"ר מועצת יש"ע. לא הייתי מוציא את העניין לרשות הרבים, אלמלא עשה זאת בעצמו (בדרך מכובדת, ואני מודה לו על כך).

אמנם, דני צודק לגמרי במאבקו נגד האויב הפנימי שלנו, אלה המפנצ'רים את הרכב של זמביש ושופכים חול לרכב צה"לי. אבל אסור לתת לדיון בשוליים המופרעים להסיט את המבט מהמחלוקת האמיתית.

על דרכו של דני קיימת ביקורת כפולה: על התהליך ועל האסטרטגיה. ראשית, על התהליך, שבו הוא ואנשים נוספים ביו"ש אינם סופרים ממטר את מאה ושבעים חברי 'מועצת יש"ע החדשה', כדי לחזק את מעמדה הציבורי והפוליטי של ההתיישבות (כולל התעלמותו של דני מ'ועדת אייזנטל'). שלטון יחיד שאינו משתף את הציבור – פוגע לטווח ארוך בעצמו ובציבור גם יחד.

אבל הביקורת העיקרית עליו היא במדיניות, והוא מציג לא נכון את המחלוקת בנידון. לדעת דני, "חילוקי הדעות הם בין גישה המעדיפה פתרון מוסכם למשברים לבין גישה המחפשת אחר הכרעה בדרך של עימות כוחני". זו טעות, וגם הטעייה. כי המחלוקת היא אחרת לגמרי: החולקים עליו סבורים שתפקידו העיקרי הוא ליצור מציאות לאומית, תודעתית ומשפטית שונה לגמרי, ואת זה הוא אפילו לא מתחיל לעשות. המטרה אינה לפתור משברים בדרך של 'הסכם' (כהצעתו), אלא למנוע את הגעתם של המשברים (כהצעתנו). דני סבור שתפקידו להסביר את יש"ע (ואת זה הוא עושה היטב). אך הבעיה היא שמי שמסביר – מפסיד. הפרקליטות אף פעם לא ראתה צורך להסביר, וגם לא יריב אופנהיימר. כי הם בצד הקובע, והמנצח. ודרישתנו, מזה שנים, היא להפוך ב-180 מעלות את התפקידים: לנהל מאבק עיקש וחד על העמדה המשפטית הצודקת של היהודים בארצם. יש לנו הכוח לכך, וגם האמצעים, וצריך רק לקבל את ההחלטה.

מוטעית גם הערכה נוספת של דני, כי הוויכוח במועצה הוא כביכול בין אלה, כמוהו, הסבורים כי "אנו בתקופה של פריצה גדולה קדימה", בעוד אחרים סבורים "שאנו על סף קריסה ובמעין תקופת שמד". שתי העמדות שגויות: אנחנו ממש לא ב"פריצה גדולה קדימה"; ומצד שני, גם לא בתקופת "שמד". אנחנו סתם תקועים, ומתקדמים הרבה פחות ממה שהיינו יכולים.

לדעתנו, אין להמשיך ולסבול את השקר, שלפיו העם הכי צודק, עם בסיס משפטי הכי רחב ומוצק בארצו, ייחשב כובש ופושע. וכבר התריס שר המשפטים הקנדי, פרופ' ארווין קוטלר, על עמיתו, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרון ברק, שבהחלטת-יחיד שלו לראות ביו"ש שטח 'כבוש', החלטה בלתי צודקת משפטית ומוסרית, גרר את מדינת ישראל למערבולות קשות ולסיבוכים בלתי נגמרים, ממגרון ועד החרמות נגדנו בלונדון. ולמרבה התימהון, הבושה והכלימה, המדינה על שלוחותיה, וקודם כל המשפטיות, התיישרה עם המדיניות, שהיא חרב פיפיות. ואת האבסורד השקרי, ההזוי והבלתי-נתפש הזה צריך, ואפשר, וזה ביכולתנו, לקעקע מן היסוד.

זמביש עושה עבודה אדירה באילתור תוספות להתיישבות בכל מקום אפשרי (ושייתן לו ה' כוח להמשיך בכל יכולתו), אבל בראייה של כלל ההתיישבות ביו"ש אנחנו תקועים ונמצאים תחת מצור. ואת המצור צריך להסיר ולא 'להסביר'. אם נחליף דיסקט, יש ביכולתנו לשנות מן היסוד את יחסי הכוחות, ולהגיע למצב שבו לא נתמודד עם מצבי משבר, אלא נמנע אותם. כך נגרום לפרקליטות להתחיל להזיע, וליריב אופנהיימר לפתוח מחלקת הסברה.

כיום, דני נוהג בקטר עם המון מנופי פעולה כדי להתניע את הרכבת. דא עקא, שהנהג מתרוצץ בין הקרונות ומחלק לנוסעים עלוני הסברה, בעוד הרכבת נשארת תקועה. דיין הוא אדם חרוץ, שראוי להערכה על הדברים הטובים שהוא עושה, אבל כל זמן שלא ישנה את גישתו, הן לגבי התהליך הדמוקרטי והציבורי והן לגבי עצם האסטרטגיה שלו, הרכבת של יו"ש תישאר תקועה על הפסים.