בשבע 499: שאלת השבוע

האם מוצדקת החלטת הרשויות למנוע את חידוש מאהל המחאה בשדרות רוטשילד?

ירעם נתניהו , ח' בתמוז תשע"ב

 

חוסר איפוק משטרתי

שי מלכה

מנכ"ל תנועת מנהיגות יהודית

בואו נשים את הדברים על השולחן. מטרתה של המחאה ושל הגופים העומדים מאחוריה היא לא לטפל ביוקר המחיה, במחירי הדירות או להביא לצדק חברתי. המחאה מובלת ומאורגנת על ידי ארגוני 'הקרן החדשה', שמטרת-העל המוצהרת שלהם היא לפרק את מדינת ישראל ולהופכה ולחפה מכל זהות וערך יהודיים.

אין זה אומר שאין מחסור אמיתי בדיור, פערים חברתיים ועלות מחיה מאמירה. אבל הצורה האלימה והאנרכיסטית שלבשה המחאה השבוע היא עוד עדות לכך שכל עניינם של הגופים שעומדים מאחוריה הוא ליצור חוסר יציבות ולערער בכל מחיר את הלגיטימציה של שלטון הימין.

לאחר ששמנו את הדברים על השולחן, כדאי שנדון בשאלה העקרונית של גבולות המחאה ובתפקיד הרשויות בהקשר זה כראוי בדמוקרטיה.

ככלל, ניתן להגיד בצורה גסה כי לאזרח מותר לעשות כל דבר – מלבד מה שאוסר עליו החוק, ואילו למדינה ולרשויותיה אסור לעשות שום דבר – מלבד מה שהחוק מתיר להן ומסמיך אותן לעשות.

הזכות למחאה אזרחית היא דבר טוב. על האזרח מוטלת החובה, שהיא גם זכות, למחות, להתריע ולנסות להשפיע בכל דרך חוקית על כל עוול, טעות או מחדל שהוא מזהה בהתנהלות המדינה ומוסדותיה. במקרים קיצוניים, לאחר שמוצו דרכי המחאה החוקיות, וכאשר נושא המחאה הוא בעל פוטנציאל לפגיעה בזכויות אדם, תהיה לגיטימית גם מחאה הכרוכה במעבר על החוק, תוך הימנעות והסתייגות מהפעלת אלימות מכל סוג שהוא.

משטרה ששומרת על הסדר הציבורי בעזרת אלימות – זה רע. לצערנו, מדינת ישראל והזרועות המבצעות שלה לא בוגרות דיין כדי להתמודד עם מחאות כמו שמקובל במדינות דמוקרטיות. מן הראוי הוא כי גם במקרים של הפרת חוק על ידי מפגינים, ואף במקרים קיצוניים יותר של גילוי אלימות מצדם, יפגינו נציגי החוק הבאים במגע עם המפגינים איפוק ויבינו כי עליהם מוטלת האחריות לשמור על החוק ועל הדמוקרטיה, וכי גם במקרים כאלה הם צריכים לפעול אך ורק במסגרת המותרת להם על פי חוק.

הגיע הזמן ששוטרי משטרת ישראל, פקחי הרשויות וכל האמונים על שמירת החוק והסדר הציבורי יפנימו כי חובתם להגן על זכויותיהם ושלומם של המפגינים אינה פחותה מחובתם לשמור על הסדר הציבורי או מחובתם למלא אחר הוראות מפקדיהם.

 

 

למחות, אבל לא ברוטשילד

איציק אלרוב

ממובילי המחאה החברתית

השאלה מורכבת, כי הסוגיות הן יחס הרשויות למאהלים, יחסן למחאה ויחסן לקיום שלהם דווקא בשדרות רוטשילד.

ולכן, החלטת הרשויות למנוע את הקמת המאהלים אינה מוצדקת. החלטת הרשויות לנסות ולמנוע את חידוש המחאה ברחובות אינה מוצדקת. החלטת הרשויות למנוע את הקמת אוהלי המחאה דווקא בשדרות רוטשילד אכן מוצדקת.

האוהל אינו העיקר במחאה. הוא נותן ביטוי, ביטחון והמשכיות למחאה עצמה, מעבר להפגנות החד-פעמיות שנערכות מדי תקופה. האוהלים הם זירת שיח מעט יותר דביקה מהפייסבוק, ותו לא. לאוהל עצמו אין ערך, כשם שלקוטג' כשלעצמו אין ערך. אלו סמלים שהמחאה יצרה וכך ראוי להתייחס אליהם.

השאלה החמורה והקשה יותר היא לגבי רצונו של הממסד למנוע את המחאה, ולשם כך נדמה שכל האמצעים כשרים. הציבור מתעורר ומאתגר את המערכת הפוליטית בעשייה אמיתית למען ה-99% ולא רק למען בעלי ההון ומלחכי הפנכה. במקום לראות בחלקים האותנטיים של המחאה הזדמנות לשינוי השיח, הזדמנות לפירוק האוליגרכיה שהשתלטה על הדמוקרטיה, הם מעדיפים לדכא אותה וזו הטעות.

באשר לדיירי רחוב רוטשילד, הם יכולים למנוע את הקמת האוהלים בשטחם ובצדק. בקיץ שעבר האוהלים הפכו את חייהם לבלתי נסבלים. צדק חברתי אינו יכול לבוא על חשבון האחר – זה לא צדק וזה לא חברתי.

הבעיה היא הרשויות. הרי הם יודעים שאלפי אזרחים מחפשים מקום של קבע לערוך בו את מחאותיהם. במדינה דמוקרטית לא מונעים זאת מהם, אלא דואגים להם למקומות חלופיים שבהם יוכלו לבטא את מחאתם. בדמוקרטיות יש שסתומי לחץ. מחאת האוהלים היא אחד מהשסתומים האלו. צריך להיות טיפש כדי לחשוב שאם תבטל את השסתום הלחץ ישתחרר מאליו.

בואו נזכור: כל עוד בעיית יוקר המחיה לא תיפתר, שום פלסטר לא יעזור. לא מניפולציות פוליטיות, לא אלימות משטרתית, לא אנרכיזם של קומץ אנשי מחאה ולא איומים של האוליגרכיה השלטת. ניתן להגיד את זה בעברית, בערבית, ברוסית, באמהרית, בשמאלנית או בימנית. העם רוצה להתקיים ובכבוד.

 

 

ומה עם זכויות תושבי הרחוב?

עו"ד יעקב דוידוביץ

בעל משרד עורכי דין בשדרות רוטשילד

לית מאן דפליג כי חברה המבקשת לשמור על ערכים דמוקרטיים צריכה להגן על הזכות הבסיסית להפגנה. זכות להפגין היא זכות יסוד ויש בה כדי להביע בין היתר את קולו של המיעוט להביע את עמדתו.

ואכן, היה מקום לברך את צעירינו בשנה הקודמת, על כי יצאו מהשגרה וראו לנכון להקדיש את עתותיהם למען הכלל. בעיקר שעה שעסקינן בחברה שבה נטען כנגד צעיריה כי הם אדישים לסובב אותם, עסוקים עד מעל לראש בחיי היום יום ולא רואים לנכון למחות ולהפגין.

ואולם, אליה וקוץ קטן בה. אליבא דאמת לא ניתן היה להבין על מה צעירינו מוחים בדיוק. סוג מחאה זה – ציינתי בשנה הקודמת – הוא מראה של החברה הנוכחית. הצעירים לא מחו על אמצעי הקיום אלא על כי, בין היתר, ידם אינה מאפשרת לגור בעיר הגדולה. מכל מקום, לכשעצמי לא ירדתי לסוף דעתם בעניין מהות מושאי המחאה.

ברם, וזה העיקר, לעיתים זכויות יסוד המבטאות ערכים דמוקרטיים אינן עולות בקנה אחד זו עם זו. לצד הזכות להפגנה עומדות גם זכויות יסוד הנוגעת לשמירה על החיים והכבוד. זכויות העומדות במדרג היררכי גבוה יותר מהזכות להפגנה, לפי שהן מעוגנות בחוקה הכתובה, קרי בספר הזהב של חוקי היסוד.

המחאה החברתית של השנה הקודמת התנהלה בעורק חיים ותחבורה ראשי בתל אביב: שדרות רוטשילד. היא נמשכה שבועות ארוכים וחיבלה, ממש כך, באורח החיים של תושבי המקום. לפי תיאורי התושבים ואף לפי מראה עיניי, ניתן היה להיווכח כי הפגנת האוהלים הנמשכת זמן רב יצרה סביבה של מפגעי רעש ותברואה, ובסופו של דבר פגעה פגיעה בלתי נסבלת בחיי תושבי השדרה וסביבתם.

תושבי האזור המשלמים ארנונה ממיטב כספם צופים כי העירייה תשמור על הסדר ותאפשר, עד כמה שניתן, למזער את הפגיעה המתמשכת באיכות חייהם, כמו שאירע בפועל.

זכותם של אזרחי המדינה להפגין בעינה קיימת, ואולם זכות זו חייבת לסגת מקום שיש בה משום פגיעה של ממש באזרחים אחרים. פגיעה זו אף נוטלת מעוקצה וחינה של ההפגנה, בשעה שהמוחים הנחזים להשמיע קול צעקה מוסרי – הגם שיעדו אינו ברור די צרכו – פוגעים באזרחים אחרים. בשל כך אפשר שעמדתי אינה פופולרית, ואולם אני תומך בפעולת הרשויות לסכל מראש את המחאה במתכונת ובמקום כפי שהתרחשה דאשתקד.

 

תשובות הגולשים

צרות גדולות יותר

יוקר הדיור הוא תוצר של האג'נדה השמאלנית. ההקפאה ביו"ש ומדיניות ירוקה רדיקלית שפגעו בהיצע הדיור, ערעור מוסד המשפחה (30% מהביקושים - זוגות גרושים) ותמיכה בהגירה המונית (70,000 מהגרים זה הרבה דירות) העלו את הביקוש לדירות.

כשבשדרות נתונים להפצצות, כשתושבי דרום תל אביב מסתגרים בבתיהם בגלל המהגרים האפריקנים, וכאשר בכבישי השומרון חשופים לירי ולאבנים של מחבלים, בשדרות רוטשילד מוחים על כמות החמאה שעל הלחם הכפרי.

המחאה עצמה פגעה ביציבות ענף הבנייה, העלתה את הסיכון לקבלנים והביאה אותם לצמצום פעילות.

ישעיהו שלמון, פרדס חנה

 

 

על הצביעות

"ממשלה זו החליטה למנוע כל אפשרות למחאה משמעותית" (פסטרנק, ממנהיגי המחאה). ושואל אני: היכן היית כשמגורשים, מנותקים ומועתקים זעקו את זעקתם? היכן היית כשנערים ונערות רכים וטהורים נרמסו ברגלי סוסים?

אין בליבי שמחה לאידם של המוחים, מחאה היא נשמת אפה של דמוקרטיה. אך צביעותם של מתנחלי רוטשילד זועקת לשמיים. פרופסור אסא כשר אמר אך השבוע בראיון לאמילי עמרוסי: "הם לא באמת מתעניינים בחלשים". אדרבה, יעתיקו אוהליהם לדימונה, ירוחם או אופקים. או אז ימצאו למאבקם תומכים.

אריק קרמר, ירושלים