בשבע 499: במדינת האחים המוסלמים

למרות מאמצי ההרגעה כאן ובארה"ב, אסור לנו לחיות באשליות לגבי מה שצפוי במצרים תחת שלטון האסלאם

דברים שרואים מכאן , ח' בתמוז תשע"ב

* מי אשם בסבלם של תושבי מועצת אשכול מוכת הקסאמים? כמובן, תושבי שכונת האולפנה * כמו הרמטכ"ל גם נשיא המדינה זקוק לתקופת צינון מוגדרת בחוק לפני כניסה לפוליטיקה

במחלקת המדינה של ארה"ב לא המתינו לבחירתו של מוחמד מורסי לנשיא. כבר לאחר הבחירות לפרלמנט, שבהן זכו האיסלאמיסטים לרוב, הם טרחו להזמין את הפרלמנטרים החדשים לביקור בארה"ב. אלא שאז אירעה תקלה קטנה: בין המוזמנים לארה"ב היה חבר הפרלמנט הטרי האני נור אלדין, חבר בתנועת ג'מעא איסלאמיה. המנהיג הרוחני של תנועה זו הוא עומר עבד-אל רחמן (הידוע בכינויו 'השייח' העיוור'), המרצה עונש מאסר עולם בארצות הברית על תכנון פיגועים בצומתי תחבורה ובאתרים ידועים בניו יורק. זוהי תקלה והנושא בבדיקה, הסבירו במחלקת המדינה לאחר שהתברר מעל לכל ספק שהאורח הדיפלומטי המכובד הוא חבר בארגון טרור. למעשה לא היה מדובר בסוד מודיעיני כמוס, היות שאלדין פרסם את השתייכותו לג'מעא על גבי הפייסבוק (ושוב התברר שלא רק אנשי קידמה משתמשים במדיה החברתית).

זה היה רגע קצת מביש, אבל יתגברו עליו, במיוחד כאשר קיים אינטרס של מחלקת המדינה להוכיח שהתמיכה בהדחת מובארק לא מתנפצת לארה"ב בפנים. מנגנון ההדחקה פועל במלוא המרץ על מנת להוכיח שניצחון האחים המוסלמים אינו סוף העולם, והעיקר שהתהליך הדמוקרטי זכה להצלחה. יו"ר ועדת החוץ של הסנאט, ג'ון קארי (מועמד הדמוקרטים לנשיאות ב-2004), טען שערך שיחות גלויות לב עם הנשיא החדש ונוכח שהוא מבין את חשיבות עקרונות השוויון וזכויות הנשים, וכן את חשיבות היחסים עם ישראל. היינו נרגעים אם לא היינו נזכרים בדברי ארגעה קודמים שהתבדו, למשל שהאחים המוסלמים אינם מתכוונים להריץ מועמד לנשיאות, וגם אם יריצו - העם המצרי ידחה את אותו מועמד. ניכרת גם התמימות האמריקנית במחשבה שאם רק יציגו את אמריקה לאח"מים החדשים ממצרים, זה יספיק כדי להתגבר על האיבה. הרי אותו עבד אל-רחמן שהה בארה"ב בשעה שתכנן את הפיגועים. השהייה בארה"ב רק מאששת את הדעות הקדומות של האיסלאמיסטים כלפי ארה"ב.

אבל מה לנו כי נלין על האמריקנים. פואד בן אליעזר, ידידו של מובארק, גם בשעה שהוא מקונן מרה על גורלו של הראיס המודח, שופע אופטימיות: "מורסי מהר יגיע למסקנה שהשלום עם ישראל הוא נכס אסטרטגי למצרים". וגם: "אנשים במצרים דואגים לפרנסתם, ואם בכוונתו לשמור על נכסיה הכלכליים של מצרים, עליו לנטוש את נתיב העימות". גם זמירות כאלו שמענו בעבר מישראלים שהבינו מה משרת את ערפאת יותר ממה שערפאת עצמו הבין.

אין לנו סיבה להיכנס לפאניקה או להקדים את העימות הצפוי עם מצרים. מצד שני, אין מקום לחיות באשליות והדחקות לגבי מה שעשוי להתרחש בגבולנו הדרומי. בשנת תש"ח האחים המוסלמים יצאו חלוצים לפני אחיהם וממשלתם וגייסו חיל מתנדבים למלחמת ההשמדה נגד מדינת ישראל. מסורת חסאן אל בנא, המייסד של תנועת האחים ומנהיגה בזמן מלחמת תש"ח, עודנה פועמת אצל מורסי.

 

על מי מלין ילין
ביישובי מועצת אשכול לא בדיוק גילו הזדהות עם שכניהם מגוש קטיף, שרשמו פרק מהולל בעמידה תחת אש וספיגת אבדות תוך הקמת מפעל חקלאי לתפארת. בניגוד לראש מועצת אשכול, תושבי גוש קטיף לא איימו בנטישה גם בזמנים הקשים ביותר. היו מי שחשבו במועצה האזורית אשכול שבהקרבת גוש קטיף הם יזכו לתקופת שלום ושיתוף פעולה מהשכנים בעזה

חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול הסמוכה לחבל עזה, זועק את זעקת תושביו מול שגרת הקסמים, וזו כמובן זכותו וחובתו. ילין טוען כי "ממשלת ישראל הפקירה 1,607 בתי אב ללא 'כיפת ברזל' וללא מיגון", "הם שיקרו ובגדו בתושבי המועצה האזורית אשכול ועוטף עזה". כאשר ילין אינו זוכה למענה הוא מסלים את ההאשמות, קובע שהממשלה מבצעת פיגועי טרור נגד תושבי המועצה, ומצהיר שהוא יבקש מהתושבים לעצור את הילודה, ואם גם זה לא יעבוד - תמיד קיימת אופציית הנטישה.

ילין צודק שהמשך מדיניות ההבלגה מול הרקטות מעזה זועקת לשמיים, וגרוע מכל - המדיניות הזו מתבצעת כעת תחת ממשלה לאומית. כבר הרגלנו את העולם שאנו מוכנים לספוג קסאמים וגרדים כדבר שבשגרה, ולכן כאשר בסופו של דבר ניאלץ להגיב לאחר "אירוע רב נפגעים" - העולם לא יבין למה פתאום השתגענו. אפשר להזדהות עם דבריו של ילין עד לרגע שבו משתחרר אצלו איזה רפלקס שמאלני מותנה והוא קובל על כך שלממשלה יש עשרות מיליונים כדי לממן ניסור בתים בבית אל. את תשומת הלב הממשלתית המיוחדת לתושבי בית אל לעומת האדישות לחבל אשכול מסביר ילין בניקוב הצמיגים ושפיכת הצבע על מכונית השרד של זמביש (שילין מוכן לדבר בשבחו כמיישב הנגב), דבר שלא יעלה על דעתם של אנשי האשכולות של ילין.

מיטיב היה ילין לעשות אילו לא היה מגיע למחוזות הללו. ראשית, תושבי גבעת האולפנה לא ביקשו את ניסור הבתים והיו מוותרים ברצון על התקציבים. הם בסך הכל רצו להישאר בבתיהם. יש לקוות שילין אינו חושב כי זריקתם לרחוב ללא קורת גג היא מעשה ראוי. שנית, האשמות אלו נגד המתנחלים מעלות נשכחות מתקופת הגירוש. ביישובי מועצת אשכול לא בדיוק גילו הזדהות עם שכניהם מגוש קטיף, שרשמו פרק לא פחות מהולל בעמידה תחת אש וספיגת אבדות תוך הקמת מפעל חקלאי לתפארת. בניגוד לראש מועצת אשכול, תושבי גוש קטיף לא איימו בנטישה גם בזמנים הקשים ביותר.

היו מי שחשבו במועצה האזורית אשכול שבזכות הקרבת גוש קטיף הם יזכו לתקופת שלום ושיתוף פעולה מהשכנים בעזה. הפחות אופטימיים סברו שאם ימשיכו הערבים להפגיז גם לאחר סיום ה"כיבוש", ישראל תהיה זכאית להגיב בכל הכוח כדי להגן על ההתיישבות בתוך "מדינת ישראל הריבונית". שתי התקוות התנפצו ברעש הקסאמים והגראדים.

ילין עוד הספיק להתרגז אשתקד, כאשר בעקבות הרחבת טווח הטילים מעוטף עזה לבאר שבע ואשקלון מישהו טען שנחצה רף. אבל תנוח דעתו, היום כבר לא מתרגשים גם מירי על באר שבע, אשקלון וקריית גת. אפשר כבר לקבוע כי דין הקסאמים כדין הסודנים. רק כאשר הטילים ייפלו בתל אביב תסתיים העצימות הנמוכה וישראל תגיב כדבעי. בינתיים לא כדאי שילין יפעל באופן שמרחיק ממנו בעלי ברית טבעיים מהפריפריה.

הכחשה עצמית מסוכנת אובמה וקלינטון בביקור במסגד בקהיר

 

לצנן את הנשיא

ראש הממשלה בנימין נתניהו והנשיא שמעון פרס שיגרו עקיצות הדדיות, והפעם נראה שהעקיצות היו טעונות במקצת. נתניהו התבדח כי לאחר שפרס קיבל את מדליית החירות מאובמה, המדליה היחידה שבינתיים חמקה ממנו היא מדליה אולימפית. פרס החזיר לו בדברו על נתניהו כראש ממשלה על רגל אחת, רמז לרגלו המגובסת של נתניהו לאחר שמתח גיד באמצע משחק כדורגל.

על פי מספר כתבים פוליטיים (מזל מועלם ב'מעריב', לדוגמה), קיימת התארגנות במפלגות השמאל לקראת ריצה משותפת בבחירות, ועל מנת לעקוף את בעיית המנהיגות ההצעה החמה היא להתלכד סביב שמעון פרס. היות שאפילו פרס אינו נצחי, הרעיון המשופר הוא שפרס יכהן חצי קדנציה ואז יעביר את השרביט לרב אלוף (מיל') גבי אשכנזי. לדברי הכתבים, השמועות הללו הגיעו לנתניהו, שפועל לסכל את התוכנית.

ייתכן שמדובר בברווז עיתונאי, לאחר שבעקבות כניסת קדימה לממשלה נכנסנו לעונת מלפפונים פוליטית ואין על מה לכתוב. אולם נשיאנו שמעון פרס אינו כאחד האדם, והוא עלול עוד להתפתות לרעיון. כאשר הריצו את שמעון פרס לנשיא, הבטיחו לנו שיידע לכבד את התפקיד ולא ינצל אותו כמקפצה פוליטית, כפי שעשה חברו יצחק נבון שחזר לאחר כהונתו כנשיא לפעילות פוליטית מלאה. אך הבטחה שפרס יפרוש מהפוליטיקה משולה להבדיל להבטחה שחותמים המחבלים המשוחררים שלא יחזרו לעסוק בטרור. גם הם וגם הוא לא מסוגלים לכבוש את יצרם.

על מנת להתגבר על התקלה ולחסום את הפירצה, יש לנהוג עם הנשיא כשם שנוהגים עם הרמטכ"ל ולחייבו בתקופת צינון (פרס, אגב, הביע צער על תקופת הצינון שנכפתה על אשכנזי). נשיא ורמטכ"ל נהנים מהילה של אישים שהם מעל לפוליטיקה. יש משהו מעוות בניצול התדמית העל-פוליטית דווקא לצרכים פוליטיים.