בשבע 500: אבי סגל

ידענו כולנו ששמיר הוא ראש ממשלה בעייתי, פסיבי, אחד שאוהב את המילה "לא" ומתעקש ליישם אותה ולא לעשות שום דבר משמעותי.

האיש שלא עשה דבר , ט"ו בתמוז תשע"ב

כשאני שומע כיצד מספידים חלק מהפוליטיקאים את ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר ז"ל, אני מגיע למסקנה כי הוא אכן היה איש דגול. לפחות בהשוואה למספידים. נראה כמעט בנאלי להזכיר את עוצמתו וצניעותו, קשיחותו והגינותו, כמו גם את היותו פטריוט ציוני שתרם לבניית המדינה ולשגשוגה, אבל נדמה כי יותר מכל ייזכר שמיר לטובה בזכות דור הפוליטיקאים שהגיע אחריו. ככל שחולפות השנים, הגעגועים לפוליטיקאים מסוגו של שמיר הופכים קשים יותר. רק שבזמן אמת, ידענו כולנו ששמיר הוא ראש ממשלה בעייתי, פסיבי, אחד שאוהב את המילה "לא" ומתעקש ליישם אותה ולא לעשות שום דבר משמעותי. למשל:

הוא לא חתם על הסכמים מדיניים מטורפים.

הוא לא לחץ יד לגדול המרצחים.

הוא לא נתן להם רובים.

הוא לא אמר שיעשה שלום כאילו אין טרור כשהיה טרור.

הוא לא קרא למפגינים נגדו "פרופלורים".

הוא לא הוביל למאות רבות של נרצחים.

הוא לא הסביר יומם ולילה את הצד של האויב.

הוא לא שיחרר אלפי מחבלים מהכלא ללא תמורה.

הוא לא לחש על אוזנו של מקובל, ואם לחש – עשה את זה מספיק בשקט.

הוא לא הקפיא בנייה בכל יש"ע.

הוא לא החריב יישובים חוקיים.

הוא לא החריב יישובים לא חוקיים.

הוא לא הבטיח שיש פתרון לכל מתיישב.

הוא לא פיטר שרים כדי להשיג רוב.

הוא לא יצא למלחמות כושלות.

הוא לא הבטיח הבטחת שקר לקבל את הכרעת מרכז המפלגה.

הוא לא בילה בחדרי חקירות.

הוא כן החזיק בתיקים רבים, אבל בממשלה, לא במשטרה.

הוא לא בנה מתחמים מכוערים באמצעות דילים מפוקפקים.

הוא לא רץ ולא הריץ אחרים כדי לזכות בכיבודים ופרסים.

הוא לא חי חיים מנקרי עיניים.

הוא לא השתנה. כמעט.

כזה היה שמיר, ראש ממשלה שלא עשה כלום. זה מנהיג זה?

השוואה לממשיכיו מחמיאה לו נתניהו, ברק ואולמרט בארוע לרגל יציאת ספר על יצחק שמיר.
הצלחה יחסית

פטירתו של שמיר החזירה את אנשי הימין אל התחביב המאוס אך האהוב עליהם יותר מכל: עריכת חשבון נפש. בדברי ההספד שלהם, שנישאו בכלי התקשורת, שלטה הגישה של הכאה על חטא, לעיתים על חזהו של המספיד ולעיתים קרובות יותר (ככל שהדובר היה מקורב יותר לראש הממשלה המנוח) על חזם של אחרים. לטענת המתחשבנים, הימין צריך לבקש סליחה על הפלת ממשלתו של שמיר ב-1992, שבסופו של דבר העלתה את יצחק רבין לשלטון והביאה עלינו את הסכמי אוסלו ותוצאותיהם ההרסניות.

אפשר להתווכח על השאלה אם נכון היה להקדים את הבחירות בסיטואציה הנקודתית ההיא, בימים שבהם השתוללה הסכינאות ברחובות ישראל וגם הקואליציה לא ממש תיפקדה. אבל צריך גם לדייק בעובדות ולהזכיר שהבחירות ב-92' הוקדמו בסך הכל בחודשים ספורים. המבקרים יוצאים מנקודת הנחה, שאם אותן בחירות היו מתקיימות במועדן – לא היה אוסלו, ערפאת היה ממשיך לחיות בתוניס, וכולנו היינו חיים בעולם טוב יותר. זוהי הנחה הגיונית בערך כמו ההנחה שאם רבין לא היה נרצח, כיום היה לנו שלום עם העולם הערבי ויכולנו לחסוך כבר שתי מלחמות. למעשה, סביר יותר להניח כי נפילת ממשלתו של שמיר רק הקדימה מעט את האסון המדיני של ממשלת השמאל, בדיוק כפי שרצח רבין הקדים במעט את חזרת הליכוד לשלטון.

וכעת, לפני שמאשימים את מפלגת התחייה ואת שאר גורמי הימין על נפילת ממשלת שמיר, ראוי היה לשאול מדוע בכלל הפסיד שמיר באותן בחירות. מי אשם בכך שמחצית מתושבי רמת הגולן העדיפו את רבין, כמו גם עשרות אחוזים ממתיישבי יש"ע? גאולה כהן? האמת היא - ובאמת סליחה שאני מעלה את זה זמן קצר אחרי הפטירה אבל אתם התחלתם - שלא הימין הוא שהפיל את שמיר, אלא שמיר הוא שהפיל את עצמו.

הליכוד איבד את השלטון משום שהממשלה כשלה לחלוטין בתחום הביטחוני, ונגררה להרפתקאות מסוכנות בתחום המדיני – גם אם בשני התחומים לא הגיעה לתחתית החבית שבה נעמדה בגאון ממשלת רבין. השיחות המדיניות של ממשלת שמיר פתחו את הדלת להסכמים המופקרים של רבין ופרס, ומדיניות האיפוק שלו ושל שר הביטחון ארנס הובילה ישירות לגל של טרור (בסדר גודל מצומצם של תקופת טרום-אוסלו, ובכל זאת) ולתבוסה בבחירות, בדיוק כפי שקרה לשמעון פרס ארבע שנים מאוחר יותר.

בעלי הזיכרון הארוך, אלה שהשנים האחרונות לא ניפחו את הרגשות הנוסטלגיים שלהם, יודעים את האמת: יצחק שמיר היה דמות היסטורית חשובה ובעלת אישיות מיוחדת, וללא ספק ראש ממשלה מוצלח מכל אלה שהגיעו אחריו, אבל לוגית זה לא הופך אותו בהכרח לראש ממשלה מוצלח.

ידיעות אחרונות בעמוד

מוצלח יותר או מוצלח פחות – שמיר בוודאי היה ראוי השבוע לסיקור עיתונאי נרחב. ביום א' הופיעה הידיעה על פטירתו כמעט בכל העיתונים בכותרת הראשית או סמוך אליה. היחיד שכנראה לא התעניין במיוחד באירוע היה עורך ידיעות אחרונות, שהקדיש לו ידיעה מיקרוסקופית בתחתית העמוד. לידיעה על פטירת שמיר הוצמדה ידיעה חשובה אחרת, כפולה בשטחה, על אודות אמו המאמצת היהודייה של הכדורגלן האיטלקי משהו-בלוטאלי. אז תגידו, מה כבר אפשר לכתוב על העיתון של מוזס שעדיין לא נכתב? פשוט איכס, וסליחה שאני מתלהם ושקראתי לזה עיתון.

צריך להשוות

המשורר ופעיל המחאה החברתית שלמה קראוס פירסם באתר 'צו פיוס' טור העוסק בהפגנה האלימה ההיא מלפני כמעט שבועיים. "למחאה תהיה תוצאה אחת בלבד והיא הצלחה", הצהיר קראוס, "כשיש ציבור מתוסכל שמרגיש חסר ייצוג הוא מחפש דרך להביע את התסכול הזה... הוא יוצא לרחוב כי אין לו ברירה אחרת. את הזעם האישי של המוחים ניתן לכבות רק בדרך אחת – סיפוק דרישותיהם הלגיטימיות, ולכן, אפשר לסמוך על כך שאיש מהם לא יחזור לביתו, גם לא במחיר אלימות ומעצרים". כמה דרמטיות ובריונות בפיסקה אחת, תוך התעלמות מכך שלמפגינים דווקא יש ברירות אחרות – לרוץ בעצמם לכנסת, למשל – ושמן הסתם הם כן יחזרו לבתיהם, שוב, ברגע שתסתיים עונת הקיץ.

האמת היא שאין סיבה להתרגש מאלימות של מספר מפגינים, מזגוגית בנק מנופצת או מהתנגשויות אחרות עם החוק. הדמוקרטיה הישראלית יכולה להכיל את כל אלה, ולעיתים שבירת כלים – תרתי משמע – היא עניין לא רק מוצדק אלא גם הכרחי. מה שמפריע כאן במיוחד, מלבד המוסר הכפול של השמאל החילוני, הוא חוסר ההתאמה בין התפרעות המפגינים ובין גודל מצוקתם.

כשאנשים נמצאים במצוקה קיומית, ברעב ובמחסור ובחיים-לא-חיים ותחת עוול הזועק לשמיים – אפשר להבין כמעט כל התלהטות יצרים. כשחבורת תל-אביבים מחליטים לצאת ולהפגין חודשיים מדי שנה, לא כולל ארוחות בוקר בבתי קפה, לבישת מותגים ונסיעות לחו"ל, וביתר הזמן הם מתחבאים מהגשם ומופיעים לעבודתם כאילו כלום - זה נראה מנותק לחלוטין מכל אימאז' של התקוממות אלימה ומכל החרמות שהחבורה הזו מביאה לעולם. הקרב של המחאה החברתית נראה יותר מכל מלאכותי, לא פרופורציונלי ולא אמין. זה כמו לפנות שכונה יהודית ביו"ש כדי לא לפגוע בסיכויי השלום במזרח התיכון. אה, רגע... שבת שלום.