בשבע 500: ראש הממשלה שאמר לא לאמריקה

יצחק שמיר, שהלך השבוע לעולמו, היה ממפקדי הלח"י, הצליח להעפיל אל פיסגת הפוליטיקה הישראלית ולכהן כראש ממשלה במשך שלוש קדנציות

חגי הוברמן , ט"ו בתמוז תשע"ב

הוא צלח סידרת 'תרגילים מסריחים' של עמיתו שמעון פרס, אך דווקא השתתפותו בוועידת מדריד היא זו שהפילה את שלטונו בשל פרישת מפלגות הימין | שמיר נשאר איש ארץ ישראל השלמה בכל שנות כהונתו, החל בהסתייגותו מהנסיגה מסיני, דרך העברת תקציבים להתיישבות וכלה בנאום זכותנו על הארץ בפני הפלשתינים במדריד

שני סופים כתב יצחק שמיר ז"ל לספרו האוטוביוגרפי 'סיכומו של דבר'. במשפט הסיום הראשון, סוף הספר שיצא בשנת 1993, הוא כתב: "אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאיזכר כאיש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהיתה לאל ידו". אבל אחרי שכתב את הדברים נודע על הסכם אוסלו, ושמיר מיהר להוסיף עוד פרק לספרו, 'תוספת דבר', שבו הוא תוקף בחריפות את ההסכמים, את משמעותם ואת האישים שהובילו אותם. את הפרק הזה, הסיום המוחלט של הספר, סיים שמיר במילים "לא נותר לי לקוות אלא שנצח ישראל לא ישקר, שבני העם הזה יפגינו את שיקול הדעת וכוח העמידה שאני מייחס להם ובטוח בקיומם, ויחפשו, אף ימצאו, דרכים חלופיות. אפשר שהדרכים הללו יהיו זרועות מוקשים ומעקשים, קשות יותר ונפתלות יותר ממקסמי השווא המוצעים להם היום. אבל רק הן יוליכו אותנו לשלום בר קיימא שאינו פוגע בביטחוננו, בארצנו או בזכויותינו".

שני הסופים הללו יחדיו, הם תמצית חייו ומשנתו של יצחק שמיר, ממפקדי הלח"י, מדינאי, חבר כנסת ושר, מנהיג הליכוד וראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. איש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהיתה לאל ידו.

שמיר כיהן בתפקיד ראש הממשלה קרוב לשבע שנים בסך הכל (בשלוש קדנציות, שתיים מהן רצופות) – משך זמן רב יותר מכל ראשי הממשלה של מדינת ישראל, פרט לדוד בן גוריון. זה מפתיע, כי שמיר לא היה כריזמטי במיוחד; לא היה לו כושר רטורי או תכונה אחרת המאפשרת להלהיב את סובביו בזמן קצר. 'סמליו המסחריים' היו קומתו הנמוכה, שתקנותו ותדמיתו הנמרצת. על דבר אחד לא היתה מחלוקת: ליד הגה השלטון במדינת ישראל עומד אדם נחוש, שאין להסיטו מן הדרך.

הרב שמיר

יצחק שמיר נולד בפולין בשם יצחק יזרניצקי בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ו. הוא למד בבית ספר תיכון עברי בביאליסטוק ונמנה עם חברי בית"ר. בתרצ"ה הפסיק את לימודי המשפטים בוורשה כדי לעלות לארץ ישראל, וסיים את הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. כעבור שנתיים הצטרף לאצ"ל, אך פרש מהאירגון בשנת ת"ש עם מורו ומפקדו אברהם שטרן (יאיר) והיה ממייסדי אירגון הלח"י. בלח"י אימץ את הכינוי המחתרתי 'מיכאל' על שם מייקל קולינס, שהוביל מאבק לאומי נגד השלטון הבריטי באירלנד. גם את שם המשפחה 'שמיר' אימץ לעצמו, לאחר שהשתמש בו במשך תקופה מסוימת בה התנהל אחריו מצוד של הבולשת הבריטית; הוא גידל זקן ופאות, התלבש בקפוטה וכובע סמט וכינה את עצמו "הרב שמיר".

לאחר רצח אברהם שטרן ב-42' היה לאחד משלושת מפקדי הלח"י, עם נתן ילין-מור וישראל אלדד. שמיר היה אחראי על הפעילות המבצעית ולאחר מעצרו נטל ילין-מור את האחריות על המבצעים. אלדד היה אחראי על הצד האידיאולוגי. נפתולי ההיסטוריה הרחיקו לימים את ישראל אלדד, אביו של ח"כ דהיום אריה אלדד, הרחק למחוזות הימין, בעוד נתן ילין-מור נדד לקצה השמאלי של הקשת הפוליטית, והיה ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית בישראל. יצחק שמיר נשאר כמובן בימין, אבל במרחק מסוים מהקצה של ישראל אלדד.
יוסי אחימאיר: ועידת מדריד היתה עבורו במה לומר את הדברים בצורה הכי נוקבת וברורה בלי לטשטש. לכן היה אצלו הכעס על התחייה ועל מולדת: מה הם הועילו בפרישה שלהם? שמיר כעס על חוסר החכמה הפוליטית שלהם

כחבר הנהגת הלח"י היה שמיר אחראי לפעולות שונות, שהבולטות בהן היו ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל ורצח הלורד מוין במצרים, שתיהן בשנת 1944. באותה שנה נישא שמיר לשרה (שריקה) לוי (לימים שולמית), שאותה פגש בעת מאסרו במחנה המעצר מזרעה. בשנות המחתרת נאסר שמיר פעמיים על ידי שלטונות המנדט ופעמיים הצליח להימלט – בפעם השנייה ממחנה המעצר באריתריאה. ב-20 במאי 1948, חמישה ימים לאחר הקמת מדינת ישראל, חזר שמיר לארץ.

אחרי קום המדינה עסק בעבודות שונות, אך ב-55' גויס על ידי איסר הראל למוסד, למודיעין ולתפקידים מיוחדים, והגיע לדרגה בכירה בו. בשנים אלו שלטה מפא"י במדינת ישראל, והמינוי למשרות ממלכתיות בכירות נחסם בפני מי שנחשבו לבעלי דעות פוליטיות שונות משלה, כגון יוצאי הלח"י.‏‏ אבל משרות בכירות בשירות הביטחון הכללי ובמוסד, שהיו תחת פיקודו של הראל, יצאו מכלל זה.

השירות במוסד התאים במיוחד לאופיו השתקני של יצחק שמיר, אופי שלא השתנה במרוצת השנים, גם כשהפך לפוליטיקאי ולראש ממשלה. הסופר מיכאל בר זוהר כותב בספרו הפוליטי 'מול המראה האכזרית' על פגישה שלו עם שמיר בה ביקש לראיינו לספר שכתב על איסר הראל, שהיה ראש השב"כ וראש המוסד גם יחד. "פגישתנו נחלה כישלון חרוץ", כותב בר זוהר. "שמיר נתגלה לי כאיש השתקן ביותר שפגשתי מעודי. הוא השיב על רוב שאלותיי ב'טוב, נו...' (סביר להניח שהנוסח המדויק היה "נו, טוף" – ח.ה.) או בתקיעת מבט סתמי בפניי. בקושי נאות לאשר שאכן היה פעם קשור במוסד ושהכיר את איסר הראל. הוא התנהג כאילו עודנו במחתרת, וכל מילה שיוצאת מפיו עלולה לחשוף סוד גורלי".

בשנת 1965, במסגרת המרד הגדול שפרץ במוסד אחרי פרישתו של איסר הראל, פרש גם יצחק שמיר. הוא חזר לעבוד במפעל, אך כעבור חמש שנים, אחרי מלחמת ששת הימים, הצטרף לתנועת החירות. שמיר ביקש לפעול להעלאת יהודי ברית המועצות, צעד לו ייחס חשיבות רבה כאמצעי לפתרון הבעיה הדמוגרפית של ישראל. שמיר ניהל את מחלקת העלייה של התנועה, ואחר כך את מחלקת האירגון.

בבחירות שנערכו אחרי מלחמת יום הכיפורים, נכנס שמיר לכנסת לראשונה. אחרי 'המהפך' של שנת 1977 נראה היה שמקומו ליד שולחן הממשלה מובטח, אבל מנחם בגין, בגלל חשבונות ישנים, מינה אותו ליושב ראש הכנסת - הראשון מטעם סיעת הליכוד ששימש בתפקיד זה. עד לאותו הזמן שימשו בתפקיד פוליטיקאים שסיימו את דרכם, כאשר התפקיד היה התחנה האחרונה והמכובדת בקריירה פוליטית. נראה היה כי זו גם תחנתו האחרונה של שמיר, שהיה בן 62 בעת שנבחר לתפקיד. כיו"ר הכנסת זכה לנהל את הישיבה ההיסטורית ביותר בתולדותיה עד היום - בנובמבר 77', כאשר נשיא מצרים אנואר סאדאת ביקר לראשונה בישראל ונאם בפני הכנסת. לא ברור מה חש שמיר באותו רגע. הוא היה מנאמני ארץ ישראל השלמה, וכבר אז לא ראה בעין יפה את הסכם השלום עם מצרים, שכלל נסיגה מחצי האי סיני, ובשל כך נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דייוויד. שמיר נמנע אף בהצבעה לאישורו של הסכם השלום עצמו, שנערכה במרץ 79'.

לאחר התפטרותו של משה דיין בתש"מ, שוב לא יכול היה מנחם בגין לדלג על יצחק שמיר, ומינה אותו לשר החוץ. שמיר המשיך בתפקידו גם לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב-81', שבהן שוב ניצח הליכוד ומנחם בגין הקים את ממשלתו השנייה. זו היתה הממשלה שהורתה לצה"ל לצאת למבצע שלום הגליל, שנגרר לטבח שערכו הנוצרים במחנות הפליטים סברה ושאתילה בביירות. ועדת כהן שחקרה את מעורבות צה"ל מצאה כי שמיר ידע על הטבח משלב מוקדם, אך לא פעל על מנת לאמת את המידע או ליידע גורמים אחרים. בסופו של דבר ננזף שמיר, אך לא נמצא כי יש לנקוט כנגדו צעדים אישיים. שמיר המשיך לכהן כשר החוץ.

'סמליו המסחריים' היו קומתו הנמוכה, שתקנותו ותדמיתו הנמרצת. יצחק שמיר ז"ל

'תרגיל מסריח' בלונדון

שעתו הגדולה של שמיר הגיעה באוקטובר 1983, עם התפטרותו של מנחם בגין. שני המועמדים העיקריים להחליפו היו שמיר ודוד לוי. לוי הכריז לעבר בגין "יש לך יורש", והתכוון, כמובן, לעצמו. אבל שמיר זכה בהתמודדות במרכז המפלגה ב-59% מן הקולות, והנשיא חיים הרצוג הטיל עליו את הרכבת הממשלה החדשה. שמיר היה אז לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל.

על רקע התחושה הקשה ששררה בארץ, נראה היה כי סיכוייו של שמיר לזכות בתפקיד ראש הממשלה בבחירות לכנסת האחת עשרה קלושים, וכי מועמד המערך שמעון פרס יהיה ראש הממשלה הבא. אולם הבחירות הסתיימו במפתיע ב'תיקו' פוליטי. שמיר הצליח לצמצם את הירידה הצפויה של הליכוד בבחירות מ-48 מנדטים להישג של 41 מנדטים. הישג זה גרם לכך ששמעון פרס לא הצליח להקים ממשלת שמאל צרה, והסיעות הדתיות לא רצו להצטרף לממשלה בראשותו אלא אם יצטרף אליה גם הליכוד. בספטמבר 1984 הוקמה ממשלת אחדות לאומית בה היו שותפות מפלגות העבודה והליכוד. בפעם הראשונה והאחרונה בתולדות המדינה היתה ראשות הממשלה ברוטציה, כלומר: ראש הממשלה התחלף באמצע הקדנציה בלי להחליף את הממשלה. באוקטובר 86' התחלפו פרס ושמיר בתפקידיהם, בהתאם להסכם הרוטציה, ושמיר חזר לכהן כראש ממשלה.
יוסי בן אהרון: כששמיר קרא את האיגרת הוא הורה לי לכתוב מיד איגרת תשובה לשולץ, שמלכתחילה לא היה בעד ועידה בינלאומית, ולהבהיר לו שהוא מתנגד לכך. שאלתי את שמיר שוב ושוב: "מה, פרס לא אמר לך כלום?" והוא תמיד השיב בשלילה

על אף שהיה כעת רק שר החוץ, המשיך פרס להתנהג כאילו הוא ראש הממשלה במגעיו עם מנהיגי העולם – ובמיוחד עם המלך חוסיין, איתו רקח באפריל 1987 את 'הסכם לונדון' בתאום עם האמריקאים, אך מאחורי גבו של ראש הממשלה. ההסכם כלל כינוס ועידה בינלאומית ומשא ומתן ישיר בין הצדדים, שבסופו של דבר יביא לקבלת אחריות ירדנית על כל יהודה ושומרון. יוסי בן אהרון, שהיה אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, נזכר השבוע בשיחה עם 'בשבע' בתרגיל שעשה פרס לשמיר. "'התרגיל המסריח' המשמעותי היה הסכם לונדון", אומר בן אהרון. "פרס בא לשמיר ואמר לו: 'אני הולך להיפגש עם המלך חוסיין', בלי להוסיף פרטים. שמיר לא התנגד. יום אחד מתקשר אלי שגריר ארה"ב בישראל תומס פיקרינג ואומר לי: יש לי איגרת דחופה לראש הממשלה משר החוץ האמריקני ג'ורג' שולץ. אני מבקש פגישה עם ראש הממשלה. קבעתי לו פגישה. פיקרינג בא, שמיר קרא את האיגרת, נתן לי לקרוא אותה, ועינינו חשכו. פרס ידע ששמיר מתנגד לוועידה בינלאומית כופה, עם האו"ם וברית המועצות. ואז פרס חזר ארצה ואמר לשמיר: 'יש לי סיכום עם חוסיין. אני רוצה שזה יאושר בממשלה'. הוא רצה לכפות את ההסכם על שמיר, וכיוון שידע ששמיר יתנגד ביקש משולץ שארה"ב תאמץ את ההסכם כאילו זו תוכנית שלה. פרס ביקש ליצור רושם באירופה שהממשלה מסכימה לוועידה בינלאומית. שולץ בהתחלה נרתע מכך. שהוא יהיה סוכן של שר החוץ הישראלי מול ראש ממשלת ישראל? אך פרס שיכנע אותו שזה רק נועד להקל על שמיר 'לבלוע את הצפרדע'. כששמיר קרא את האיגרת הוא הורה לי לכתוב מיד איגרת תשובה לשולץ, שמלכתחילה לא היה בעד ועידה, ולהבהיר לו שהוא מתנגד לכך, ושהדבר לא עולה בקנה אחד עם המדיניות שלנו. שאלתי את שמיר שוב ושוב: 'מה, פרס לא אמר לך כלום?' והוא תמיד השיב בשלילה".

 

 

בשנת 1988, לאחר הבחירות לכנסת ה-12, העדיף שמיר להקים ממשלת אחדות נוספת, על אף שיכול היה להקים ממשלה צרה עם מפלגות הימין. כעבור שנתיים התפרקה ממשלת האחדות. העילה היתה שתי שאלות ששאל שר החוץ האמריקני ג'יימס בייקר, לגבי המשא ומתן עם הפלשתינים. בייקר ביקש לדעת האם תסכים ישראל למשא ומתן עם משלחת פלשתינית נפרדת, שתהיה מבוססת על פלשתינים ביהודה ושומרון ורצועת עזה, יחד עם השתתפות של נציגי הפלשתינים במזרח ירושלים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, אולם שמיר סירב.

הציבור לא ידע שפרס רקח בעזרתם של חיים רמון ויוסי ביילין הסכם סודי עם סיעת ש"ס ובראשה אריה דרעי, לתמיכה בהפלת הממשלה. כשהושג ההסכם הציעה סיעת המערך אי אמון בממשלה על רקע הצעות בייקר. כשנודע לשמיר על כך הוא פיטר את פרס מהממשלה, ובעקבותיו התפטרו שאר שרי המערך. בעקבות כך נפלה ממשלת שמיר בהצבעה על הצעת אי אמון בכנסת, שעברה ברוב של 60 מול 55 ח"כים. הדבר התאפשר מאחר שאגודת ישראל תמכה בהפלת הממשלה, וחברי הכנסת של ש"ס נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו היתה הפעם היחידה בהיסטוריה של מדינת ישראל שהצעת אי אמון התקבלה בכנסת.

תקציב של ערב פסח

מיום ששרי העבודה התפטרו הפך שמיר, מטבע הדברים, לממלא מקום כל השרים המתפטרים. וכך היה שמיר גם שר הביטחון, שר האוצר, שר המדע, שר החינוך, שר המשטרה ועוד – ראש הממשלה ושר בעוד 9 משרדים.

הסיפור הבא מתפרסם כאן לראשונה: עוד לפני 'התרגיל המסריח', טירפד שר האוצר שמעון פרס העברת כספים שהובטחו להתנחלויות. העברה כזו חייבה אישור של ועדת הכספים, על פי פניית משרד האוצר; אבל שר האוצר פשוט לא פנה לוועדה. וכשאין פנייה, גם אין כסף.

בחול המועד פסח תש"ן עמד שמעון פרס להכריז על הקמת הממשלה החדשה בראשותו, לאחר הפלת ממשלת שמיר. במקביל, כשנוכח שמיר שההחלטה על העברת הכספים לא התבצעה, הוא לא התחמק בכל מיני מלמולים על הצורך בפנייה ליועצים משפטיים, אלא פשוט הגיש את הפנייה הדרושה לוועדת הכספים, הפעם בתפקידו הנוסף כשר האוצר. על הפניה לוועדה חתם "י. שמיר – ראש הממשלה ושר האוצר". התאריך הלועזי הוא 9.4.90. התאריך העברי לא כתוב, אבל לא קשה לדעת אותו: י"ד בניסן, ערב חג הפסח!

משרד האוצר כבר היה סגור. הפקידות כולה, הבכירה והזוטרה, כבר הלכה הביתה, לשרוף את החמץ ולהתכונן לחג. יצחק שמיר, שר האוצר כאמור, הזעיק אליו את סגן הממונה על התקציבים, וביקש ממנו להכין את הפנייה המצורפת כאן, סך הכל – 36 מיליון שקלים. כשהלה ניסה לטעון שהמחשב של המשרד כבר כבוי, שמיר לא נבהל ופשוט הורה לו להיכנס למשרד ולהדליק את המחשב.

בא' דחול המועד התכנסה הכנסת – אחת הפעמים הנדירות של פעילות הכנסת בחול המועד. בבוקר התכנסה ועדת הכספים, ואישרה את הבקשה. בצהריים התכנסה מליאת הכנסת, ושמעון פרס, בפנים מכורכמות, ביקש דחייה בהצגת הממשלה כי שניים מתומכיה על הנייר, חברי הכנסת אברהם ורדיגר ז"ל ויבדל"א אליעזר מזרחי, 'נעלמו' ולא נודעו עקבותיהם באותו שבוע. בסופו של דבר נכשל פרס בניסיונו להקים ממשלה, ושמיר הקים כעבור חודשיים ממשלה חדשה, ממשלת ימין בהשתתפות המפד"ל, אגודת ישראל, התחייה, צומת ומולדת.

 

 

ואז באה ההבלגה. בלילה שבין 16 ו-17 בינואר 1991 החלה המתקפה של כוחות הקואליציה האמריקנית. לילה אחד לאחר מכן החלה עיראק בתקיפת מדינת ישראל באמצעות טילי סקאד. על אף שבמשך כחודש נחתו בשטחה 39 טילים עיראקיים, נמנעה ישראל מלהגיב.

השבוע, מול כל האיזכורים של האיפוק שנקט שמיר במלחמת המפרץ כלפי ירי הטילים העיראקיים, טען שר הביטחון באותם ימים משה ארנס, ששמיר כבר היה מוכן שישראל תגיב, אבל המלחמה נגמרה פתאום. שניים מהאנשים הקרובים ביותר לשמיר באותה עת, יוסי אחימאיר (שכיהן כראש לשכתו) ויוסי בן אהרון (שכיהן כמנכ"ל משרדו) סבורים אחרת.

"שמיר היה בקשר טלפוני רצוף עם הנשיא בוש, שיחת בוקר ושיחת ערב", אומר יוסי אחימאיר בשיחה עם 'בשבע', "הוא הבין את הנימוקים של בוש. שמיר הבין שבוש עומד בראש קואליציה שנלחמת בסדאם. זה היה מנהיג אמיתי, שעמד בלחץ מכל הכיוונים במשך חודש וחצי. זו היתה אחת משעותיו הגדולות, של הבלגה, דווקא מאדם שציפית שייתן הוראה לתקוף. יחד עם זה הוא אמר לי: 'יוסי, גם אני לא אוכל לעמוד בלחץ שצריך להתקיף, אם חלילה יהיה סקאד אחד עם קורבנות'".

גם יוסי בן אהרון זוכר ששמיר אמר לבוש "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות מותקפים בלי להגיב. זה פוגע בכושר ההרתעה שלנו". "בוש אמר לו: 'אתה תסבך לי את הקואליציה. תגיד לי איזה סוד יש לכם של פעולה שאנו לא מכירים?'" – אומר בן אהרון.

הוא נזכר בישיבת הקבינט בשבת בבוקר, השבת האחרונה למלחמה. התוכנית של צה"ל במלואה הוצגה בפני הקבינט ביום שבת. "בליל שבת שקדם לו היה צרור הטילים הגדול ביותר, שהרס בתים רבים", משחזר בן אהרון, "זה היה יותר מדי, ושמיר כינס את הקבינט על מנת להחליט על פעולה. הוצגה תוכנית פעולה על כל מרכיביה. שמיר דיבר רבע שעה ברצף – דבר חריג אצלו – ניתח והסביר, והיה ברור שהוא מתנגד. כשסיים לדבר השתרר שקט. הקבינט דחה את ההצעה לתקוף".

ושמיר צדק כשהבליג?

בן אהרון: "שמיר צדק. אי אפשר לפקפק ברצינותו לפגוע בסדאם. אבל סתם להטיח את הראש בקיר? בוש שלח לו איגרת הערכה".

גם יוסי אחימאיר מזכיר כי "בניגוד לרושם המקובל, בוש האב כיבד את שמיר והעריך אותו. גם בייקר, שר החוץ של בוש האב, כותב בביוגרפיה שלו שהוא 'מעריך את שמיר: פיו וליבו היו שווים'. בוש היה יריב מר וקשה, אך הוא העריך את שמיר. גם נשיא צרפת מיטראן אמר: 'אם הייתי ראש ממשלת ישראל ולא נשיא צרפת, הייתי מתנהג בדיוק כמו שמיר'".

 

הנושא העיקרי בתקופת כהונתו האחרונה של שמיר היה קליטת עלייה. נפילת מסך הברזל הביאה לגל עלייה גדול מברית המועצות, וישראל, בראשות שמיר, עשתה ככל יכולתה על מנת לספק דיור ותעסוקה למאות אלפי העולים. הקליטה היתה קשה; אתרי קראוונים הוקמו על מנת לספק דיור זמני לעולים, רבים מהם אקדמאים שלא מצאו דרך להשתלב במקצועם בארץ. ב-91' נערך גם מבצע שלמה, בו הוטסו לארץ ארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה.

"שמיר לא סלח לגאולה כהן"

ושוב בניגוד למצופה, הסכים שמיר להשתתף בוועידת מדריד - צעד שעלה לו בפרישת מפלגות הימין התחייה ומולדת, ובכך גם בקירוב קץ שלטונו.

"שמיר לא סלח על כך לגאולה כהן, עם כל זאת שהיו יחד במחתרת", אומר יוסי אחימאיר. "הוא מעולם לא הבין איך זה שהם לא הבינו ממנו מי זה שמיר, ואיך הם לא מבינים שכשהוא הולך לוועידת מדריד, הוא הולך לוועידה עם האמונה שלו בנושא ארץ ישראל. זו לא היתה ועידה בינלאומית שבעצמו הזהיר מפניה. הוא הלך לוועידה כוועידה טקסית, ונשא בה את הנאום שלו, שלדעתי הוא אחד המכוננים בהיסטוריה. שמיר הציג שם את כל האמונה שלו שארץ ישראל היא ארצנו. הוא פנה לשכל הערבי ואמר להם שאנחנו לא כובשים בארצנו, אנו כמהים לשלום - אך זו ארצנו. ועידת מדריד היתה עבורו במה לומר את הדברים בצורה הכי נוקבת וברורה בלי לטשטש. לכן היה אצלו הכעס על התחייה ועל מולדת: מה הם הועילו בפרישה שלהם? שמיר כעס על חוסר החכמה הפוליטית שלהם".

"ועידת מדריד היתה כשלון ערבי", סבור גם היום יוסי בן אהרון. "הערבים רצו שישראל תשב כמו באו"ם, בפינה, וכולם יעשו עליה עליהום. את זה מנענו. כולם קיבלו את התנאים של שמיר שהוועידה תהיה טקסית בלבד, בלי תכנים, בלי המשכיות ובלי שאש"ף יהיה שם. שמיר אמר לי: אנו הולכים למנהרה של ועידה, אבל הוא נקט את כל הביטחונות האפשריים שנועדו למנוע הפתעה שלילית, ועמד מול בייקר. בייקר הזיע בסיבובים מול מדינות ערב, וכפה את כל התנאים שלנו על הערבים. בייקר אמר לשמיר במפורש שאם מישהו יוציא דגלון אש"ף - הם רשאים לקום וללכת.

"שמיר היה מוכן ללכת לקראת הפלשתינים והירדנים, כאוטונומיה לפי תפיסת מנחם בגין. זה היה בנאום שלו במדריד: אנחנו והפלשתינים חיים זה לצד זה, יש לנו חפיפת אינטרסים, ויש לנו עניין בדו-קיום. זו אוטונומיה, מדינה - בשום פנים ואופן לא".

איך הוא קיבל את התנהגות הימין?

בן אהרון: "כאב לו שהימין הפיל אותו, כי הציבור בישראל, על רקע כל מה שקרה, זז ימינה. היתה תחושה שישראל במצב טוב מזה זמן רב. ערפאת התחבא בתוניס. מדינות ערב היו מפולגות. ישראל היתה במצב של ביטחון שפיר. ודווקא אז התחילו הסדקים בתוך התנועה. חלק בזכות התקשורת ושמעון פרס, שהכתירו את שמיר כ'איש שלא עשה דבר'. איש לא היה יכול לעמוד מולו בנוגע למדיניות חוץ וביטחון וארץ ישראל. היו כאלו שהיתה להם אמביציה בוערת בתוך התנועה".

בי"א בתמוז תשנ"ב, פינה שמיר את לישכת ראש הממשלה למחליפו יצחק רבין. השבוע אור לי"א בתמוז, אחרי 20 שנה בדיוק, הלך יצחק שמיר ז"ל לעולמו.