בשבע 500: חמש פעמים 100

500 גיליונות זה לא הולך ברגל. 500 גיליונות זו חתיכת היסטוריה. לפני 500 גיליונות וקרוב לעשר שנים יצאנו למסע הזה

עדי גרסיאל ועמנואל שילה , ט"ו בתמוז תשע"ב

עם חלומות גדולים ועם הרבה תפילות לבורא עולם שיצליח את דרכנו. וברוך השם, עברנו מסלול מלא משוכות מקצועיות וכלכליות בתקופה לא לעיתונות המודפסת בישראל, וזכינו להגיע רחוק הרבה מעבר למשוער.

מבט לאחור על 500 הגיליונות שעברנו מלמד עד כמה היה זה עשור עשיר באירועים, טובים ופחות טובים, שאת כולם השתדלנו לסקר מתוך נקודת מבט שמשלבת אמונה יהודית שורשית עם חיבור אל חיי הדור הזה, דור תחיית האומה הישראלית בארצה המובטחת.

למרות שאת חגיגות העשור להקמת 'בשבע' נציין בעז"ה בעוד כחודש בגיליון מיוחד, אי אפשר לתת למספר העגול של גיליון ה-500 לעבור ללא התייחסות. הדוגמיות שנציג להלן מייצגות עשר שנים עמוסות בחייה של מדינת ישראל. הן גם משתדלות לייצג את ספקטרום הנושאים שבהם עסק ועוסק 'בשבע', ואת דרכו האידיאולוגית והמקצועית המשתקפת מתוכם. 

 

גיליון 1: עיתון חדש נולד

העבודה האינטנסיבית על הגיליון הראשון של 'בשבע' נמשכה עד דקות לפני כניסת צום תשעה באב תשס"ב. אחרוני המטפלים בהורדת הגיליון לדפוס נאלצו להסתפק בסעודה מפסקת מאולתרת במגרש החניה הסמוך.

ביום י' באב תשס"ב הופץ העיתון החדש בריכוזי האוכלוסיה הדתית בכל רחבי הארץ. המגזר הדתי זכה לראשונה לעיתון ארצי משלו בחינם, חמש שנים לפני ש'ישראל היום' חולל מהפכה דומה בשוק העיתונות הכללי. הדפסת העיתון במאה אלף עותקים הכניסה לשוק העיתונות הדתית היקף חסר תקדים של תפוצה וחשיפה.

בגלל הלוגו המוזר במקצת, ששילב את הספרה 7 עם המילה בשבע, סברו רבים במשך חודשים ארוכים ששם העיתון הוא 'שבע בשבע'. מבחינת היקף חומר הקריאה זו היתה התחלה צנועה. גיליון בן 24 עמודים שהחומר המערכתי תופש כמחצית מדפיו.

טור העורך הראשון הוקדש להדיפתה של מתקפה ציבורית ותקשורתית נגד הקמת העיתון, שבאה בעיקר מצד מי שחששו כי עיתון דתי-לאומי חדש יפגע אנושות בעיתון מקור ראשון. בחלוף כמעט עשר שנים, אפשר לקבוע שאכן נבואות הזעם התבדו.

 

ניסיון אחד מני רבים לאחד בין המפלגות שמימין לליכוד בא לידי ביטוי בכותרת הראשית - "איווט מחכה לאפי". קריאתו של אביגדור ליברמן להקמת רשימה משותפת עם המפד"ל לא הניבה תוצאות באותה מערכת בחירות, אבל החתירה להקמת רשימה משותפת לאיחוד הלאומי ולמפד"ל נותרה רלוונטית גם במציאות וגם מעל דפי 'בשבע', ממש כמו לפני עשר שנים ו-500 גיליונות.

השם 'רביבים' עדיין לא ניתן בגיליון הזה לטור התורני-פופולארי של הרב אליעזר מלמד המלווה את העיתון מיום היווסדו. לקראת ט"ו באב עסק הטור בין השאר בבעייתם של בחורים המתקשים למצוא זיווג בגלל התעקשות על יופי חיצוני. "בשום פנים לא ניתן לומר שאלו הנשואים לנשים הנחשבות ליפות מאושרים מאלה הנשואים לנשים הנחשבות ליפות פחות", קבע הרב מלמד, והבטיח לרווקים מבוגרים שאם יסתפקו באופי וישקיעו בקשר יזכו להגיע לאהבה שלימה.

 

 

גיליון 2: פרויקט גרעיני

בשער הגיליון התנוססה כותרת פרובוקטיבית משהו: "לשכונות - לא להתנחלויות". היא התיייחסה לכתבה על הגרעין התורני בלוד, אחת מספינות הדגל של פרויקט הגרעינים התורניים שצבר בשנים שחלפו מאז תאוצה רבה, התרחב לערים ויישובים רבים והניב הישגים מרשימים.

וכך נפתחה הכתבה: "זה התחיל כהתעקשות של תושב המקום שסירב לעזוב את העיר ולברוח לחממות החברתיות של יש"ע. זה המשיך כשחבר'ה מההתנחלויות הצטרפו אליו. התוצאה - מהפכה חברתית מקומית. זהו סיפורו של הגרעין התורני בלוד שהיכה שורשים בעיר, הפריח בה את השממה הרוחנית והתנחל בלבבות".

הרב יהודה אלטשולר, יו"ר הגרעין דאז, תמצת לתלמידיו בסוף הכתבה את המהות של עשיית הגרעין:  "אתם חושבים שבאתם הנה לתת, אך דעו לכם שבאתם לכאן כדי לקבל. על כל דבר קטן שאתם מעניקים מעצמכם אתם מקבלים עשרות מונים לבניית האישיות שלכם".

מפעל הגרעינים התורניים ימשיך להיות נושא מסוקר לאורך השנים הבאות, ופועלם של גרעינים תורניים רבים מעכו ועד אילת יזכה לחשיפה נרחבת מעל דפי 'בשבע'.

 

גיליון 18: מופת במדים

"היה לאגדה" היתה כותרת שער הגיליון, על רקע דמותו של אל"מ דרור וינברג הי"ד, מח"ט יהודה שנהרג בקרב קטלני ב'ציר המתפללים' בחברון לפני כעשור. "בפנתיאון הצה"לי הוא ייכלל במסדר הנופלים המצומצם של קצינים בכירים שמצאו את מותם בקרב", כתבנו. "לנגד עיניהם של החיילים בני הישיבות הוא יעמוד כמופת של מקדש שם שמיים בחייו ובמותו". ואכן, האיש שברח מכל פרסום בחייו, הפך עם מותו למופת של גבורה, לסמל של קצין מקצועי במיוחד שלא זנח לרגע את היחס האישי לחייליו, ולדוגמה מרשימה להשתלבותם של בני הציונות הדתית בתפקידים קרביים בכירים בצבא.

 

גיליון 39: השבוי שלנו באמריקה

בשנים האחרונות נדמה שאין בישראל מי שלא מכיר את סיפורו של יהונתן פולארד. אישי ציבור מימין ומשמאל, תנועות נוער, אנשי רוח, בכירים במערכת הביטחונית הישראלית והאמריקנית - כולם מתבטאים בזכות שחרורו ומבקרים את יחסה הבלתי אנושי של מערכת המשפט האמריקנית כלפיו. תיאטרון הבימה אף מציג בהצלחה רבה את המחזה 'פולארד', המעלה את טענותיו הקשות של הסוכן הישראלי כלפי ארה"ב וגם כלפי ישראל.

אבל לפני יותר מתשע שנים הדברים נראו אחרת. בריאיון מרגש ל'בשבע' גוללה אסתר פולארד את סיפורו של בעלה, שהיה אז מוכר למעטים: "השומר (בשגרירות ישראל) בא אל יהונתן ואמר לו: 'כדי שנקבל אותך אתה צריך לצאת החוצה מן הכניסה האחורית ולהיכנס מן הכניסה הקדמית'. יהונתן אמר: 'אבל אתה יודע מה מחכה לי בחוץ!'... השומר התחיל לבכות, וכשדמעות בעיניו הוא דחף את יהונתן החוצה".

אסתר פולארד גם האשימה את הממסד הישראלי והיהודי-אמריקני בהפקרתו של בעלה: "נפגשתי עם סנטור בכיר וותיק. הוא הקשיב בעניין רב ואז אמר: מטריד אותי דבר אחד. אני בכלל לא מכיר את בעלך ואת הסיפור שלו. במשך כל הזמן שאני פה אף גורם ישראלי ואף גורם יהודי בארצות הברית, ואני נפגש עם רבים כאלו, לא העלה את הנושא".

הריאיון המטלטל הפגיש לראשונה רבים מהקוראים עם הסיפור האישי והלאומי הקשה. בעקבותיו אף נרתמו לא מעט פעילים למלאכה של השבת יהונתן הביתה, מאמץ שאחריו המשכנו ונמשיך לעקוב עד להשלמתו המוצלחת, בעזרת ה' בקרוב.

 

 

גיליון 47: הולכת בגדולות

'קטן עליה' היתה הכותרת המתבקשת לראיון עם ד"ר חנה קטן - אם ל-13 ילדים ורופאת נשים מפורסמת במגזר הדתי והחרדי, ולא רק בהם. ד"ר קטן, שבשנתיים האחרונות גם כותבת ב'בשבע' מדור דו שבועי שעוסק בתחומי התמחותה וגם בעניינים אחרים, הסבירה 'איך היא עושה את זה' - מצליחה ללהטט בין שני 'ג'ובים' תובעניים. אבל כשנשאלה אם היא מודל לחיקוי, השיבה בשלילה והודתה: "אני חושבת שהאימהות קצת ברחה לי". מצד שני, היא  סיפרה שבאחת מוועדות הכנסת שבה הופיעה, "אמרו כמעט כל חברות הכנסת שהיו מביאות לעולם ילד נוסף".

 

גיליון 64: הרדיו נסגר, המסר נשאר

על רקע תמונה של ראשי הליכוד, בהם נתניהו, מבקרים בספינת השידורים של ערוץ 7, אחיו הגדול של 'בשבע', הכריזה הכותרת שלנו: "הקול הלאומי הושתק". באותו שבוע נסגר הערוץ, וראשיו ומנהליו הורשעו בבית המשפט בעבירות על חוק הטלגרף המנדטורי. סגירת הערוץ גררה גינויים רבים, ולא רק מימין. גם עיתונאים כמו אמנון דנקנר ואברי גלעד ביקרו אותה. העיתונאי ויו"ר מועצת יש"ע לשעבר ישראל הראל אמר ל'בשבע': "מי שעוקר תחנות רדיו - סופו שיעקור בתים", נבואה קודרת שהתגשמה, לצערנו.

"הכנסת הכשירה בחוק את שידורי ערוץ 7, אבל בית המשפט שם עצמו מעל לנבחרי העם. הפרקליטות נוהגת בסלחנות עם מועדפיה וממצה את הדין עם מבקריה", כתב אז העורך על  תופעת 'שלטון החוק' הסלקטיבית, שנדמה שמאז רק הלכה והתרחבה. אבל ההתנכלות לא שברה אותנו והצהרנו כי "נמשיך להפיץ את המסר באמצעות העיתון ולשדר דרך אתר האינטרנט", ובעז"ה נשתדל לעמוד מאחורי הבטחה זו גם בעתיד. 

 

גיליון 77: עושים חשבון

 

בכתבת תחקיר תחת הכותרת "הבעיה הדמונ-גרפית" הטלנו ספקות בנבואות הזעם הדמוגרפיות: "ניתוח יסודי ונטול אג'נדה תבוסתנית מוכיח שהערבים עדיין אינם הרוב בין הירדן לים, וגם לא יהיו בשנים הקרובות. למעשה, איש אינו יודע כמה פלשתינים יש, כיוון שמאז 67' לא בוצע מפקד אוכלוסין רציני בקרב ערביי יש"ע". טענו אז שהמספרים שהפלשתינים מנפקים מוגזמים וכי רבבות רבות מהם נטשו את בתיהם בשנים האחרונות, ולא שכחנו לציין כי "מאז ראשית המאה הקודמת, כל התחזיות הדמוגרפיות הקודרות לא הגשימו את עצמן".

שנה לאחר מכן הצגנו בגיליון 129 את מחקרה של קבוצת חוקרים בראשות יורם אטינגר שהגיעה גם היא למסקנות דומות, ומאז נדמה שהשיח הדמוגרפי הפך מאוזן הרבה יותר.

 

גיליון 80: דניאל רותם פורש בשיא

דניאל רותם, בעל הטור 'על דעת עצמי' הטיל פצצה: "מר רותם הודיע על סיום עבודתו בעיתון בשבע, אחרי שגילה לתדהמתו כי הוא בסך הכול דמות פיקטיבית... "

רותם, למי שהספיק לשכוח מאז, הוא למעשה פסבדונים של אבי סגל, שממשיך לכתוב את הטור הפופולרי גם היום. סגל מדגיש עם זאת כי "זוגתי מבקשת להבהיר כי אשתו של דניאל רותם היא אמיתית, וכל הסיפורים שפורסמו כאן הם באמת על גברת רותם ובשום אופן לא עליה. ברור?"

 

גיליון 98: הסוד של ימימה


אם היו שואלים את דעתה של ימימה אביטל, הכתבה הזו לא היתה נכתבת", כך נפתחה הכתבה על המורה הרוחנית ימימה אביטל. "האישה שבמשך 20 שנה לימדה מאות תלמידים, שהיתה ועודנה מושא להערצתם של רבים, לא הרשתה לצלם או להקליט אותה... ואם היא מצאה שמישהו חושב עליה, היא היתה גוערת בו: "אל תחשוב עליי, הכל רק מאיתו יתברך". חמש שנים אחרי מותה הצגנו את דמותה המיוחדת ואת שיטתה הרוחנית שקנתה לה, בשקט בשקט, חסידים רבים: דתיים, חרדים, מסורתיים וחילונים, וגם לא מעט ידוענים.

 

גיליון 101: השרשרת האנושית

המאבק על ארץ ישראל ועל עתיד ההתיישבות ביש"ע עומד בראש מעיינינו לאורך כל הדרך. במשך כשנה וחצי ליווינו מקרוב את המאבק להצלת גוש קטיף, מאז הכריז שרון על 'תכנית ההתנתקות' בחורף תשס"ד ועד לכתבת פרידה מצולמת וכואבת במיוחד עם רשמי סיור ביישובים החרבים והריקים מאדם שנערך לאחר שהגירוש כבר הושלם.

לאורך תקופת המאבק כתבנו הרבה על כל הטוב שביישובי גוש קטיף, על הנוף הגיאוגרפי, האנושי והקהילתי, על החקלאות המתוחכמת והמשגשגת, על אנשי התורה והחסד, ועל רוח הגבורה והחלוציות שלא נסדקה גם כאשר פיגועי טרור גבו קרבנות ואלפי פצמ"רים התפוצצו בין הבתים.

הפעולות השונות במסגרת המאבק הציבורי להצלת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון זכו לחשיפה נרחבת. שבוע וחצי לפני 'השרשרת האנושית' הקדשנו את עמוד השער להפגנה הבלתי שגרתית העתידה להתפרש מחבל עזה ועד לכותל המערבי. הרב זלמן ברוך מלמד פנה בקריאה נדירה לציבור לבוא להפגנה: "אנו קוראים לכל הציבור הנאמן לתורה ולארץ ישראל, חרדים, דתיים, לאומיים, מסורתיים, אוהבי ארץ ישראל, לכל הציבור הבריא בעם ישראל, בואו בהמוניכם! בואו באופן ספונטאני, אל תחכו להסעות, קחו את כל בני המשפחה, קראו לקרוביכם ולידידיכם וכל אחד ביוזמה עצמית יגיע למסלול ויצטרף לשרשרת".

גם מיזמים אחרים שהפכו לסמלי המאבק, כמו פעולות השכנוע בשיטת 'פנים אל פנים' לקראת משאל מתפקדי הליכוד ומבצע הנפת הסרט הכתום, זכו לחשיפה בולטת על שער גיליונות 'בשבע'.

 

גיליון 113: גירוש יהודים זו עבירה

את אחד הסקופים הגדולים בתולדות 'בשבע' שצוטט בכל כלי התקשורת בישראל סיפק לנו דווקא אדם שאינו עיתונאי, הרב אהרון טרופ, ראש ישיבת 'בני צבי' בבית אל ובוגר ישיבת 'מרכז הרב'. פחות משנה לפני הגירוש מגוש קטיף, בסוף חודש תשרי תשס"ה, הוא נכנס כתלמיד הבא לשאול את רבו אל בית הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לשעבר, ערך עמו ריאיון קצר וקיבל את רשותו לפרסם את הדברים ב'בשבע'.

כפי שהדגיש הרב שפירא בריאיון, פסק ההלכה שלו האוסר על חיילים ושוטרים לתת יד לגירוש יהודים ומסירת שטחים לא היה חדשני, וכבר פורסם בעבר על ידי גדולי הרבנים ואושר בכנסים של מאות רבנים. מה שהפך את הדברים למסעירים כל כך היה פרסומם בעיתוי הקונקרטי ובהקשר הספציפי של 'תכנית ההתנתקות' שממשלת שרון החליטה לבצע. הרב הנערץ הדגיש שאין להמתין למועד בו תינתן הפקודה בפועל, אלא יש לגשת כבר כעת אל המפקדים ולהצהיר בפניהם על הכוונה שלא למלא את פקודת הגירוש אם תינתן.

כבוד הרב, שאל המראיין את רבו, יש לי תלמידים בצבא הרוצים לדעת, האם מותר להם לגרש יהודים מביתם"?
"זו עבירה", השיב הרב שפירא, "זה אסור, והם חייבים להודיע למפקדים שאסור, כמו חילול שבת, כמו אכילת נבלות וטריפות. לחלל שבת הם יבצעו?! עבירות לא עושים, וצריכים להודיע".

הרב מרשה לי לפרסם את דבריו?
כן, צריך לפרסם!
בכל מקום? גם בעיתון, למשל בעיתון 'בשבע'?
כן, אני לא מסתיר. אנחנו אומרים שבשמים לא רוצים.
אז הרב מרשה לי מצטט אותו בריש גלי שחיילים צריכים לסרב פקודה ולא להסכים לגרש יהודים?
כן. והצבא צריך לדעת זאת, והצבא רוצה לדעת זאת. ועד כמה שאני יודע, גם המפקדים לא רוצים.
הרב חושב שצריך לפרסם זאת עכשיו?
עכשיו, עכשיו! בעצם כבר אתמול!

שבוע לאחר מכן פורסם הריאיון ב'בשבע', והשאר היסטוריה.

 

 

גיליון 129 (1): הזיקוק האחרון

אדיר זיק, במאי, שדרן ועיתונאי, כתב ל'בשבע' מאמר כבר בגיליון הראשון, אבל את המדור 'זיקוקים בעיתון', ששמו רומז לתוכניתו הפופולרית בערוץ 7, החל לכתוב בגיליון 89. כמו ברדיו, גם במדורו המודפס לא היסס זיק למתוח ביקורת נוקבת על התשקורת, על השמאל, וגם קצת על המגזר הדתי. הוא גם לא נרתע מלשתף את קוראיו בפרטי מחלתו הקשה.

בגיליון 129, תחת הכותרת 'פרידה מקישון', הספיד זיק את הסאטיריקן הגדול שהלך לעולמו כמה ימים לפני כן. הוא סיפר כיצד כסטודנט צעיר בארה"ב הוא 'הושתל' בקהל שצפה בסרט סלאח שבתי, והונחה לצחוק במקומות הנכונים כדי לסחוף את הקהל האמריקני. "לא היה צורך במאמצים כדי להצחיק את הצופים", כתב זיק, "התוצאה: סלאח שבתי נבחר כסרט הזר הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סן פרנסיסקו, 1965".

בסוף הטור חלק זיק עם קוראי 'בשבע' את חוויותיו מבית החולים וסיים: "אני מקבל טיפול רפואי מצוין ואפוף חסד יהודי. 
שבת שלום יהודים.
בעזרת ה' אנחנו ננצח!"

זה היה הטור האחרון שלו. שלושה ימים אחר כך הוא החזיר את נשמתו לבוראה. בגיליון הבא הכנו בכאב כתבה נרחבת תחת הכותרת "פרידה מאדיר".

 

 גיליון 129 (2): שיאים של חשיפה

קצת יותר משנתיים מאז הקמת העיתון וסקר TGI, הנחשב לאורים ותומים בקרב הברנז'ה התקשורתית, כבר קובע: 'בשבע' הוא העיתון הנקרא ביותר במגזר הדתי. ידיעה שפורסמה במדור החדשות שלנו ציינה כי על פי TGI זינק העיתון במחצית השנייה של שנת 2004 לחשיפה של 6.1 אחוז מכלל האוכלוסייה. 

גם כיום, יותר משבע שנים אחרי, ממשיך 'בשבע' להוביל את עיתונות המגזר באחוזי חשיפה דומים.

 

גיליון 156: הגירוש

קרוב לשנתיים של מאבק הסתיימו בכישלון נורא של גירוש וחורבן. ממשלת שרון ביצעה את זממה, גירשה כעשרת אלפי יהודים מבתיהם והרסה עד היסוד עשרים וחמישה יישובים. גיליון 156 יצא כאשר הגירוש הפך למציאות נוראה ומטלטלת. כתבי 'בשבע' דיווחו מיישובי גוש קטיף שמקצתם כבר התרוקנו מתושביהם המגורשים ומקצתם עדיין נאבקו על חייהם או המתינו לכוחות הגירוש שיבואו לקחת אותם.

העורך חזר מגוש קטיף עם תובנות ותחושות קשות על גודל השבר: "אלה לא רק התושבים שאיבדו את מפעלם האידיאולוגי, את ביתם, את פרנסתם, את מוסדות החינוך הייחודיים שהקימו עבור ילדיהם, את הקהילה האהובה והתומכת שמתפרקת כעת לחלקים ומי יודע מתי תחזור להתקבץ. זהו השבט הציוני-דתי כולו שמאבד את אחד ממפעלי הדגל שלו, מוקד הזדהות וגאווה. השבט הזה יוצא מכאן שרוט וחבול, מפוצל ומבולבל. והוא יחפש את דרכו אל העתיד, אל המשך תהליך הגאולה שאליה ימשיך לחתור, כשהמראות הקשים הללו עומדים לנגד עיניו".

בגיליון הבא, שיצא לאחר שהגירוש כבר הושלם, פרסם חגי סגל בטורו 'הוי ארצי' הצעה מרחיקת לכת: "עם כל הצער והעכבות הנפשיות, צריך גם לשקול קריאה לנוער הציוני-דתי שלא להתנדב בשנה-שנתיים הקרובות ליחידות קרביות. הרמטכ"ל עצמו מאיים לא לגייס לצבא מפגינים דתייים, ומותר להניח על שולחנו איום דומה מהכיוון השני. אם התכלית העיקרית של צה"ל בדורנו הזה היא עקירת ישובים, אז הציונות הדתית לא בעסק".

 

גיליון 165: תורה ומשחקים

מיד עם היוודע דבר זכייתו של פרופ' ישראל אומן בפרס נובל בכלכלה, קבענו איתו ראיון. "בשעתיים שהקדיש לנו אומן", נכתב אז, "הוא דיבר איתנו על ילדותו, על המפגש עם מתמטיקאים דגולים, על בנו הבכור ששכל במלחמת לבנון, על פוליטיקה ועל סובלנות. רק אלמנט אחד הובלע בשיחה: גדולתו המקצועית, שבשלה זכה בתהילה עולמית".

אומן, שענד את הסרט הכתום, המחיש בעזרת דוגמאות מרתקות את הקשר בין תחום מחקריו - תורת המשחקים, שמעטים ידעו עליה אז - לסוגיות בגמרא. וכששאלנו אותו על תמונה שפורסמה ב'הארץ' בה הוא צולם מזווית שמסתירה את הכיפה, הוא סירב להתרגש: "אני כבר רגיל לזה. לפעמים פשוט לוקחים תמונה של הראש שלי ומורידים את החלק העליון".

 

גיליון 178: שיקום ההרתעה בעמונה

"הפסד שכולו ניצחון" היתה הכותרת הראשית בגיליון שיצא לאחר ההסתערות האלימה של כוחות גדולים של משטרה ומג"ב חמושים בסוסים ובאלות על אלפי אזרחים שנזעקו למנוע את הרס הבתים בעמונה. "עם כל הצער והכאב על תוצאות ההתנפלות הברוטאלית בעמונה, יש הרבה מה להתעודד ממה שקרה שם", נכתב בטור העורך. "תשעת הבתים נהרסו למרבה הצער, אבל ההרתעה שאבדה בגוש קטיף מתחילה להשתקם. בצה"ל ובמשטרה מבינים היום שעקירת יישובים זה לא מסע תענוגות אפוף תהילה תקשורתית. מעכשיו יש תג מחיר מרתיע שכל פוליטיקאי וקצין שוחר רעות ייאלץ להביא אותו בחשבון". הרב אליעזר מלמד הרעיף שבחים על "נערינו ונערותינו הטובים":  "כמה יפים וחמודים, מלאי חיים ואמונה, היו בבואם לעמוד על נפש האומה בעמונה". לשוטרים האלימים הוא צפה עתיד קודר: "הרווקים יתקשו להתחתן, בתיהם של הנשואים יתפרקו כי בלא לב אין אהבה. הם יבגדו בנשותיהם ונשותיהם יבגדו בם, וילדיהם יתרוצצו מבית הגרוש לבית הגרושה בלא נחת, עד אשר יעשו תשובה ויבקשו בפומבי סליחה על המכות האכזריות אשר היכו".

הצבת סגנון המאבק בעמונה כמודל מנצח, לעומת סגנון המאבק המתון בגוש קטיף שהוצג כמודל כושל, עוררה ויכוח ציבורי סוער שתומצת בדילמה "עמונה או עצמונה?" - דיון שממשיך להתנהל עד היום.

 

גיליון 195: לימינם של הכוחות החדשים

על שער הגיליון התנוססה תמונתו של בחור צעיר ומזוקן שמאחוריו רכב שטח לבן, זרועו המונפת מצביעה לעבר בתיו של כפר ערבי טיפוסי. הכותרת, "דרור אטקס - מאחוריך", בישרה על התשובה הימנית לצוות המעקב של 'שלום עכשיו'. הבחור האלמוני הסביר את שיטת הפעולה: מעקב ותיעוד של בנייה בלתי חוקית של פלשתינים והגשת עתירות לבג"ץ בדרישה להרוס אותה, בנוסח זהה לעתירות שמגישה 'שלום עכשיו' נגד הבנייה במאחזים. המטרה: לאלץ את הפרקליטות ובתי המשפט לחשוב פעמיים לפני שהם יוצרים תקדים משפטי של הריסת בנייה יהודית, שיחייב אותם לפעול בדרך דומה גם כלפי בנייה פלשתינית.

בחלוף שש שנים, בצלאל סמוטריץ' ותנועת 'רגבים' הם היום שמות מוכרים בציבור הרחב וגם בקרב שופטי בג"ץ, בפרקליטות המדינה ובמשרדי הממשלה שעוסקים במעמדם המשפטי של קרקעות - לא רק ביהודה ושומרון אלא גם בנגב ובגליל.

כמו 'רגבים', גם גופים לאומיים נוספים שהוקמו בידי פעילי ציבור בעלי מרץ ויוזמה זכו לדחיפה ועידוד כבר מתחילת דרכם באמצעות חשיפה ב'בשבע': 'השומר החדש', 'ארגון זכויות אדם ביש"ע', אם תרצו', 'פורום המשפטנים', 'ישראל שלי' ועוד רבים.

 

גיליון 203: קוראים לצה"ל לנצח

מלחמת לבנון השנייה החלה כמבצע אווירי של הרמטכ"ל המעופף דן חלוץ, שהיה בטוח בכוחם של כחולי המדים להשיג ניצחון מכריע. אנחנו חלקנו עליו כבר מההתחלה. "חצי עבודה", הזהרנו בכותרת השער לפני שש שנים. התמשכות הלחימה ותוצאותיה המאכזבות הוכיחו שהחשש שלנו היה מוצדק: הצבא והדרג שמעליו לא ממש חתרו לניצחון.

גם במבצע 'עופרת יצוקה', שבו יישם צה"ל חלק מלקחי המלחמה בלבנון, המשכנו בקו הנחוש וציטטנו את דברי הרב זאב קרוב, אביו של סגן אהרון שיצא לקרב מחופתו ונפצע קשה: "זו מלחמה למען עם ישראל וארץ ישראל, וברגע הזה שמים את העניינים הפרטיים בצד. את המסר הזה צריך להעביר למנהיגים שלנו, שלא ירפו את ידי הלוחמים".

 

 

גיליון 222: בחזרה לחומש

רק שנה וחצי חלפו מאז הגירוש ויהודים כבר שבו, אמנם לזמן קצר, אל חורבות היישוב חומש שבצפון השומרון. "העלייה ההמונית לחומש השבוע, בנר שלישי של חנוכה, הצליחה להפתיע לא רק את הצבא אלא גם את המארגנים", כתבנו. "למעלה מאלף איש ואישה, קשישים ותינוקות, דתיים וגלויי ראש, מילאו את רחובות חומש החשוכים". העלייה, שאורגנה על ידי גופים שמחוץ לממסד הוותיק של יש"ע, כמו קוממיות ומטה חומש תחילה, הפכה מאז למסורת ואלפים פוקדים את היישוב בחגים. על רקע בריכת המים של היישוב, שהפכה לסמל אף נערכו אירועים חתונות שאחת מהן זכתה לעמוד שער ב'בשבע'.

 

גיליון 243:  עמוס עוז - אאוט, הרב סבתו - אין

לפני חמש שנים, בריאיון ל'בשבע' שעסק בין השאר ביצירה הדתית, הטיל דב איכנולד, מנכ"ל 'ידיעות ספרים', פצצה תרבותית. "אני מאמין שבעוד 50 שנה, מכל הקצף והגלים יישאר הרב חיים סבתו. במקרה הטוב יישאר גם עמוס עוז", אמר איכנולד חובש הכיפה והוסיף: "אני חושב שהיצירה תבוא מהדור הצעיר שגדל בישיבות ההסדר ובצבא". כותרת הכתבה, "עמוס עוז הבא יהיה הסדרניק", עוררה הדים ומי יודע, אולי אף דרבנה צעירים וצעירות דתיים לכתוב.

באותו ריאיון גם ניפק איכנולד הסבר מעניין ל'פיגור' בכתיבת ספרות יפה במגזר: יראה יתרה מפני המילה הכתובה. "זה מובן, משום שעל כל אות יש פרשנות מכאן ועד הודעה חדשה. הדבר הזה יוצר רתיעה והדרת קודש. גם אם יש כותבים, הם מכניסים את היצירות למגירה... אני חושב שזה נובע ממשהו קדום מאוד של 'קטונתי מלכתוב'".

 

גיליון 245: ניגון של רועה

"על ערמת חציר זהובה יושבים אודי ולילך דוידי ופורטים על גיטרות בהתאמה מושלמת. אודי, בחיוך ענק וצחור, שר במלוא הריאות: 'איזה טוב ה', איזה טוב ה'!' והכבשים בדיר מלוות אותו במקהלה של פעיות". כך נפתחה הכתבה עם אודי דוידי, הרועה, הזמר והמתנחל. הכתבה סימנה את תחילת פריצת הדרך המקצועית של דוידי, שבתוך זמן קצר כבש את הבמות בהופעותיו לציבור הדתי, ובהמשך נכנס לפלייליסט של גלגלצ, פרץ את גבולות המגזר והפך לזמר ישראלי פופולארי.

"כשאתה יוצא היום למרעה עם הגיטרה בלב המדבר, אתה לא מרגיש קצת כמו דוד המלך?" שאלנו אותו, וכותרת הכתבה היתה, אם טרם ניחשתם: "מזמור לדוידי".

 

 

גיליון 262: נפלה עטרת ראשינו

העשור הראשון של 'בשבע' היה גם העשור בו איבד דורנו את שני רבותיו הגדולים, הרב אברהם שפירא זצ"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל. כמו הלוויות הענק בהשתתפות רבבות תלמידיהם ומעריציהם, כך גם גיליון הזיכרון המיוחד של 'בשבע' שיצא בתום השבעה של הרב שפירא סימן עליית מדרגה בכבוד התורה שלמד הציבור הדתי-לאומי לתת למנהיגיו הרוחניים.

הרב אליעזר מלמד כתב על חשיבות ההשתתפות בהלוויה: "מצווה להשתתף בהלווייתו של גדול הדור, מורנו ורבנו הרב אברהם שפירא זצ"ל... ויש להדגיש כי מצווה זו אינה רשות אלא חובה, ואינה פחותה מחובת תלמוד תורה, מפני שכבוד תורה קודם למצוות תלמוד תורה. ואפילו אם יודעים שיהיו בהלוויה יותר משש מאות אלף איש, עדיין חובה על כל אדם שיכול להשתתף בהלוויה.

העורך עמנואל שילה תיאר כיצד הודרך על ידי הרב שפירא להמשיך לעסוק במקצוע העיתונות, וסיים במילות פרידה: "לזכר עולם יהיה צדיק, מורנו ורבנו הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, שנולד בירושלים, גדל בבתי מדרשותיה, הרביץ בה תורה לעדרים, כיהן כדיין, כראש ישיבה וכרב ראשי, הסתלק לישיבה של מעלה בחג הסוכות והוא בן תשעים ושש שנים, והובא למנוחות בחלקת גדולי האומה האמיתית - בבית הקברות שבהר הזיתים, לצדם של גדולי הדורות. ירחם ה' על עמו ויתקן בעצה טובה את תלמידי החכמים הנותרים עמנו להמשיך ולהנחות את הדור לאורה של תורת אמת".

 

גיליון 288: מאמינים ואמנים

במרכז העיסוק של 'בשבע' בתחום התרבות עומד מעקב מפרגן וביקורתי כאחד על פועלם של יוצרים דתיים בתחומי האמנות השונים - מוסיקה, תיאטרון, ספרות, טלוויזיה וקולנוע ואפילו אמנות פלסטית.

שולי רנד, השחקן והזמר, התראיין כבר בגיליון 103, בעקבות סרטו המצליח 'האושפיזין'. רנד הסביר אז: "רציתי גם להגיד שהיהדות היא מאבק, זה לא שבן אדם חוזר בתשובה והכל בסדר. היהדות היא מאבק אינסופי. זה העומק שלה".

ארבע שנים אחר כך, לרגל הוצאת 'נקודה טובה', הדיסק המצליח שלו, נפגשנו איתו לעוד ראיון עומק על אמנות, חזרה בתשובה, ר' נחמן, הברנז'ה ומגבלות הצניעות. רנד, שגדל בבית דתי, יצא בשאלה ושב בתשובה לחסידות ברסלב, סיפר על שיחותיו עם חוזר בתשובה מפורסם אחר: הרב אורי זוהר. זוהר לא שב לעסוק באמנות, כי "בדור שלו החזרה בתשובה היתה בצורה של היטמעות מוחלטת בחברה החרדית. ביטול מוחלט של כל מה שהיה קודם. היום זה אחרת, יש הצפה של בעלי תשובה, שהכריחה את החברה החרדית להתמודד עם בעלי תשובה כציבור בפני עצמו".  כששאלנו אותו על החיבור הטקסטואלי בין חדש וישן, בין סלנג חרדי לסלנג חילוני, השיב רנד: "זה בא לי די בטבעיות. זו השפה שמדברים כאן בשכונה, שפה של בעלי תשובה, שבעיניי היא מדהימה ביופייה. זו שפה שמשלבת חול וקודש, זה זורם טבעי".

גם עם לייזי שפירא וחוה דיבון, בוגרי 'מעלה' ויוצרי 'סרוגים', סדרת הטלוויזיה המגזרית פורצת הדרך והמצליחה, נפגשנו לשיחה על הקשר בין אמנות לאמונה בגיליון 299. אנשי 'יס' לקחו סיכון גדול, הזכירה לנו דיבון, שהרי "צמד דתיים שכותבים על דתיים - דבר כזה עוד לא נשמע". בניגוד לשולי רנד, הקשינו על דיבון ושפירא, נדמה שלא התעקשתם לשמור על גדרים הלכתיים, בעיקר בנושאי צניעות. "הסצנות האלו הן מעטות, זו באמת סדרה צנועה", ניסה שפירא להדגיש, "רצינו לא לחטוא למציאות". דיבון הוסיפה שכל אחת מהדמויות שעוברת על ההלכה משלמת בסידרה מחיר כבד: "כל דמות ששוגה ומועדת, אחר כך קשה לה מאוד עם זה". את אחת ההצלחות של הסדרה רואים השניים בהאנשת הדמות הדתית בטלוויזיה: "קחו למשל את העקירה של גוש קטיף. לא הראו שום צד אנושי בעניין. דמות המתנחל בסדרות היא תמיד משהו נלעג, אז מה אכפת לזרוק אותו מהבית? בסידרה שלנו רואים שאנחנו בני אדם, ויש בזה הישג".

 

גיליון 293: תפילה לשלום הרב

מחלתו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל הולידה תקופה ארוכה של דאגה עמוקה ותפילות מעומק הלב. על עמוד השער התנוססו שתי תמונות, האחת של הרב אליהו בחדר עבודתו מאחורי שולחן עמוס בספרים, והשנייה של הרב יושב והוגה בספר על מיטת חוליו בבית החולים. רק שבעה חודשים חלפו מפטירתו של הרב אברהם שפירא זצ"ל, והכותרת "לקיים בנו חכמי ישראל" ביטאה את תחושת המצוקה מול האפשרות לאבד גם את עמיתו ברבנות הראשית ובהנהגה הרוחנית וההלכתית של הדור. "איננו עשירים בגדולי תורה מהשורה הראשונה" כתב העורך בטורו. "בוודאי עניים אנחנו בתלמידי חכמים גאונים וצדיקים בשיעור קומתו של מו"ר הרב אליהו, שמבחינות רבות הוא יחיד בדורו. ביום בו נכתבים הדברים יוצאות שמועות על מצבו הקשה של הרב, שמוטל בין חיים למוות ח"ו, ותפילה להחלמתו ולהמשך השפעתו הברוכה על דורנו בוקעת מליבם של רבים".

במהלך השנתיים הבאות היה הרב אליהו מאושפז רוב הזמן. כשהוטב מצבו והוא שוחרר לזמן קצר לביתו עוד זכינו לקיים עמו ריאיון אחרון. בכ"ה בסיוון תש"ע עלתה נשמתו לגנזי מרומים. תמונת הלוויית הרבבות שיצאה מבית מדרשו בירושלים התנוססה על שער גיליון 396 תחת הכותרת: "התייתם הדור".

 

גיליון 306: כיפה ספורטיבית

הכדורסלנית הדתייה נעמה שפיר מקפידה ללבוש גם במשחק חולצה עם שרוולים - עובדה שמשכה תשומת לב תקשורתית והביאה אותנו להעלות לסדר היום את השאלה הרחבה יותר: עד כמה ניתן לשלב עיסוק מקצועי בספורט עם שמירת מצוות. כדורסלן העבר אברהם זוכמן, שהוצא מנבחרת הנערים של ישראל על ידי המאמן רלף קליין ז"ל לאחר שסירב לשחק בשבת, תיאר בפנינו את הקשיים הרבים בהם עמד. ואילו אמה של בת-אל גטרר הפגינה דווקא אופטימיות וסיפרה כי בתה הולכת ברגל בשבת לתחרויות 'טקוואנדו', לא לפני שהיא מדליקה נרות: "אני חושבת שזה הולך מצוין יחד, אין התנגשות בין הדברים".

הפרשן הסרוג אלי סהר היה פסימי הרבה יותר. הוא הזכיר את מחנות האימונים בשבת, את הלחצים החברתיים על בני הנוער הדתיים שעדיין אינם חזקים מספיק כדי לעמוד מולם, ואת היחס הלא מפרגן לספורטאים בתוך המגזר. סהר הציע גם אלטרנטיבה: "חבל שאין ליגת ישיבות. גם בחברה הדתית לנערים יש אדרנלין שהם צריכים לפרוק, וצריך לתת להם את זה באמצעות ספורט". הרב יעקב אריאל חתם את הדיון באמירה ערכית יהודית: "ספורט לשם בריאות זה טוב, כל עוד הוא חובבני זה נסבל. אבל כשמדובר בתחרויות מקצועיות - זה חורג מגבול הטעם הטוב, זה לא יהודי. התרבות שלנו היא אחרת. התחרותיות פסולה, הרי בה הצופים רק יושבים מול המרקע, מפצחים גרעינים ומשמינים. זה ההיפך מספורט".

 

גיליון 354: משתדרגים

לוגו חדש ורענן של 'בשבע' התנוסס על עמוד השער לפני שלוש שנים. "אם הגיליון הזה של 'בשבע' נראה לכם קצת חריג ולא מוכר", הסביר העורך בשער, "אתם לא טועים. אם הוא נראה לכם יפה יותר - גם אז אתם צודקים. במלאות שבע שנים ל'בשבע', החלטנו להלביש את העיתון בעיצוב חדש ועדכני, ואגב כך גם להכניס כמה שינויים מערכתיים. אז נא להכיר את הפורמט החדש של 'בשבע'". מאז המשיך העיתון להתעדכן ולהתרחב - על כך בהמשך.

 

גיליון 410: זכות התשובה

אורי זוהר הוא אולי החוזר בתשובה המפורסם ביותר. אך התופעה, שנדמה שהיא רק מתגברת, אינה מוגבלת כמובן לאנשי הבראנז'ה התרבותית. בניסיון למפות את תופעת החזרה בתשובה בישראל פרסמנו בגיליון ערב יוהכ"פ תש"ע את 'ישראל עושה תשובה'. הפרויקט הציג רשימה שעוררה הדים ובה דמויות מוכרות, חלקן כאלה שסיפור חזרתן בתשובה פחות מוכר: הרב אביחי רונצקי, הרב שלום ארוש, אהוד בנאי, אורית סטרוק, השר יולי אדלשטיין ("ניתן לגלות דברים חדשים לגמרי גם בלי לנסוע להודו"), איש העסקים שלמה קאליש, הכדורסלן דורון שפר, השדרנית והסופרת נועה ירון-דיין ("אתה מקבל במתנה את עצמך), הזמר עמיר בניון ("התחלתי לחפש משהו, ריח טוב לנשמה"), העיתונאית סיון רהב-מאיר ונועה נתניהו, בתו של ראש הממשלה.

 

גיליון 458: 'בשבע' בשני חלקים

אתנחתא, המגזין החדש של 'בשבע', הוא ציון דרך בתולדות 'בשבע' שהחל מלפני כעשרה חודשים יוצא באופן קבוע בשני חלקים, האחד אקטואלי והשני מגזיני. מוסף הצבע כבר הספיק לצבור קוראים אדוקים רבים, שלא מחמיצים את כתבות המגזין המגוונות, את הטורים של ידידיה מאיר, אבי סגל, ד"ר חנה קטן ואסתי רמתי, ואת מדורי התרבות והפנאי המורחבים. את המוסף חותם המדור 'עניין אישי', שמציג מדי שבוע אישיות ציבורית מוכרת ברשות היחיד שלה.

 

 

 

גיליון 475: כפייה חילונית בצה"ל

בין שאר תפקידיו ככלב שמירה שלראשו כיפה לקח 'בשבע' על עצמו להיות כרמלה מנשה של החייל הדתי ולהתריע על פגיעה בזכויותיו ההלכתיות. סיפורים קטנים ומקומיים שמגיעים בטלפון מחיילים בודדים זוכים גם הם להתייחסות, אבל בסוף קיץ תשע"א פרצה הפרשה שהסעירה את המדינה. ימים ספורים לפני סיום עוד מחזור בבה"ד 1 הודחו מקורס קצינים מספר צוערים דתיים שצייתו לצו ההלכה ויצאו מאירוע בו התקיימה הופעת זמרת תוך שהם מפרים את פקודת המג"ד.

בעקבות המקרה מעורר המחלוקת מינה הרמטכ"ל ועדה בראשות ראש אכ"א אלוף אורנה ברביבאי, שבתום כארבעה חודשי דיונים, התייעצויות והתרוצצויות פרסמה את החלטותיה. שער הגיליון, עליו התנוססה תמונה הרמטכ"ל בני גנץ והכותרת "שירת נשים בפקודה", ביטאה את האכזבה מההחלטות שהתקבלו, ולפיהן חיילים דתיים לא יורשו לצאת מטקסים רשמיים וממלכתיים שמתקיימת בהן שירת נשים.

טור העורך קבל על יחסו המתנכר של צה"ל אל הציבור הדתי: "בני הציונות הדתית מוזמנים להתגייס בהמוניהם לסיירות וליחידות הלוחמות, לחתום קבע, לחרף את נפשם, להתקדם לתפקידי קצונה זוטרים ובינוניים ולמלא את בתי הקברות הצבאיים. אך כאשר הם מבקשים גם התחשבות באמונתם הדתית, אותה אמונה שמכוחה באו למסור את נפשם, צה"ל מאשים אותם ב'הדרת נשים' ודורש מהם להוכיח את נאמנותם באמצעות ויתור על עקרונותיהם".

במסגרת הדיון בפרשה ובספיחיה הציג הרב אליעזר מלמד בגיליון 477 את המודל הראוי לרב צבאי שאינו חושש להילחם על קודשי ישראל מול קצינים בכירים, וקרא לרבנים הצבאיים ללכת בדרכו של מייסד הרבנות הצבאית, הרב שלמה גורן זצ"ל: "ראוי שהרבנות הצבאית תערוך חשבון נפש: מדוע אין הרבנים מוכנים כיום להתעמת עם הרמטכ"ל? מדוע לא תבעו את הדחתם של מח"ט בה"ד 1 אל"מ ערן ניב והמג"ד סא"ל עוזי קליגר, שפקדו על הצוערים הדתיים, בוגרי הישיבות, לשמוע שירת זמרות, וכשלא צייתו להם הדיחו אותם מהקורס? לא על כבודם האישי ויתרו, אלא על כבודה של מורשת ישראל".