בשבע 500: כשסיפורים נפגשים

הודעה עברה בין בני החבורה בסודי סודות: "ביום רביעי הקרוב זה יקרה! כולם חייבים להגיע! החגיגה הכי מעניינת שיש!"

חגית רוזנבאום , ט"ו בתמוז תשע"ב

 נכתב על פתקים מקופלים בתוך מעטפות חתומות. לא היה צריך יותר מדי הסברים. כל מי שהיה קשור לחגיגה, הבין על מה השמחה והתרגש מאוד להשתתף באירוע.

יום רביעי בערב. בהתחלה הגיע זרם דליל של ילדים למקום, אבל לאט לאט התמלא האולם עד שלבסוף היו בו מאות ילדים וילדות - אפשר לומר שלפחות 499 משתתפים נכחו במסיבה. האמת, לא כולם הכירו אחד את השני; בכל זאת – קרוב לחמש מאות ילדים לא יכולים להכיר זה את זה. אבל היו כמה חברויות שנרקמו תוך כדי.

היה שם, למשל, שלומי, שברגע האחרון החליט לוותר על טיול משפחתי באמריקה, כי לא רצה לעזוב את ארץ ישראל. הוא דיבר בהתלהבות עם רועי ואחותו הגדולה, שסיפרו לו איך באמצע החופש הגדול הם ירדו לחלק עוגות לתושבי הדרום, שסבלו מנפילות טילים בלתי פוסקות. "בכלל לא הצטערנו שהפסדנו יום בישול בסניף", סיפר רועי לשלומי. שלומי השיב: "וגם אני לא התחרטתי שוויתרתי על הטיול באמריקה. היה לי הרבה יותר כיף אצל סבא שלי בשבוע הזה". החבורה של שלמה, נתי ושימי, ששמעו מרחוק את השיחה של שלומי ורועי, הצטרפו באמצע, ופנו לרועי: "אנחנו גם החלטנו לעשות משהו מועיל בחופש הגדול. עמדנו יום שלם בשמש, מזיעים כמו סוסים, וחילקנו שתייה קרה לעוברים ושבים. אין לכם מושג כמה בירכו אותנו באותו יום... היה פשוט כיף".

אבל לא רק ילדים השתתפו במסיבה: בקצה השני של האולם עמדה 'דודה הפתעות', נשענת על מקל ומחלקת ממתקים והפתעות לכל ילד שניגש אליה. לידה נראו שני אנשים, שונים לגמרי: על פתק שהודבק להם על החולצה אפשר היה לקרוא את שמם: מר צחות ומר מלמול. כל מי שהתקרב אליהם ממש התפקע מצחוק לשמוע איך הם מדברים: "המזון כאן ערב לחיך, רוח בין הערביים מרעננת את האוויר ההביל", הפליג בתשבחות מר צחות. מר מלמול הביט בו בעיניים תמהות, והשיב: "וואלה, אני מת על הפלאפל שנותנים פה. בחיים לא ראיתי אחלה מסיבה כמו שהרימו כאן".

אל חבורת המבוגרים הצטרפו גם חבורת מוכרי הפירות והירקות מהשוק: ששון בעל הסיפורים, אלי העליז ושמעון פירות. הם היו אורחיו של ילד בשם רוני, שהציג אותם לכל שאר הילדים וסיפר איך הם עזרו לו כשאמא שלו היתה חולה ולא יכלה לעשות קניות בשוק לכבוד שבת.

ליד שולחן עמוס בעוגות שוקולד עמדו אסתי ואורית. הן הכירו פה לראשונה, וסיפרו זו לזו את סיפורן: "אני זכיתי להדריך בסניף בנות ממשפחות לא קלות", סיפרה אורית בעיניים נוצצות, "אבל הן כל כך מתוקות. כשהייתי צריכה לעזוב הן ממש לא נתנו לי ללכת". אסתי הקשיבה, וסיפרה: "גם אני עברתי בשכונה של אנשים שאין להם כסף, את יודעת? עקבתי אחרי האישה המוזרה שיושבת לידי בבית הכנסת, וגיליתי שכל שבת היא מחלקת שקיות, עוגות והפתעות לילדים שההורים שלהם לא יכולים לקנות להם כלום".

לפתע נדמו קולות הפטפוט העליזים והס הושלך באולם. "גבירותיי ורבותיי, ילדים וילדות", הכריז מנחה הערב החגיגי, "אני שמח לארח את כולכם במסיבת החמש מאות! זו הפעם הראשונה שכולנו סוף סוף נפגשים ומכירים אחד את השני, אחרי שהיינו בעצם שכנים על אותו עמוד בעיתון".

רועי ורוני היו שני הנציגים שהוזמנו לברך את המשתתפים: "אה... אני קצת מתרגש", גמגם רועי, "אבל באמת חמש מאות סיפורי ילדים של 'בשבע' זה לא אירוע שקורה כל יום". "אנחנו שמחים להיות חלק מחבורת גיבורי סיפורי הילדים של 'בשבע' במשך עשר השנים האחרונות", המשיך רוני, "ונברך את עצמנו, שבעוד עשר שנים יצטרפו אלינו למסיבה עוד חמש מאות ילדים לא פחות נחמדים!"