בשבע 500: האופציה הרוסית

מול השתלטות האסלאם, בתמיכה אמריקנית, על מצרים, לוב ואולי סוריה וירדן, כדאי לבדוק אפשרות לחבור לבעל ברית חדש: רוסיה של פוטין

אליקים העצני , ט"ו בתמוז תשע"ב

כותרת: משנה: קרדיט: יש לנו הרגל רע לצפות שפוליטיקאי שמגיע לשלטון יעשה את ההפך ממה שהבטיח לבוחר. רק נבחר הליכוד, וכבר התקשורת שואלת בקוצר רוח מדוע עדיין לא הגשים את המצע של השמאל. קוראים לזה "מה שרואים מכאן...".

וכך, מיד לאחר שמנהיג האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, הוכתר כנשיא מצרים, עלו ממחנה השלום הקולות המרגיעים: לא נורא. הוא יתרכך ויתגמש ואפשר יהיה 'לדבר'. שכחו שוטי השלום, שאפילו אצלנו רק הימין הופך קבלן ביצוע של השמאל, אבל אף פעם לא להפך! לא כל שכן מי שהצהיר בכיכר תחריר לפני מאות אלפי שיכורי ניצחון שהוא חייב נאמנות רק להם. וכזכור, חמאס והאחים המוסלמים הם ענפים מאותו העץ.

כל המומחים מסכימים שאיבה בלתי מתפשרת ל'ישות הציונית' היא עצם מהותו הפנאטית של ארגון 'האחים', ולכך יש השלכות מעשיות כבר כאן ועכשיו. למשל, מצרים אינה מכבדת את ההסכם לאספקת גז, וזה תקדים מבשר רעות להסכם השלום. גבול סיני הפך ל-240 קילומטרים של טרור. ומה נעשה אם במסגרת ה'תיקונים' להסכם השלום שמורסי כבר תובע, הוא יזרים לשם עוד צבא?

ועוד לא הגענו לעיקר. כבר בנאום הכתרתו הבטיח מורסי שהוא יעמוד לצד אחיו הפלשתינים. אפשר לנחש שמול הפת"ח, יקבל מעתה החמאס רוח גבית מהדרום, שבעזרתה תכבוש עזה את השלטון גם ברמאללה. התוצאה: מעורבות עוינת מצרית בלב ארצנו, כאילו חזרו ימי גמאל עבדול נאצר לפני מבצע קדש.

במצב כזה, מה נעשה אם השלטון המצרי יודיע שתקיפת החמאס כמוה כתקיפת מצרים ויאיים במלחמה?

הדברים האלה מדאיגים, אך כבר התמודדנו בעבר עם מצבים דומים. הבעיה הקשה באמת תהיה אם אובמה ייבחר בשנית ומשטר 'האחים' יזכה לתמיכתו. עוד זכור נאומו הפרו-אסלאמי בקהיר, מיד לאחר היבחרו. מצרים אסלאמיסטית בגיבוי אמריקני תציב בפני ישראל מערך בינלאומי חדש, כפי שלא הכרנו מאז הוגש האולטימטום המשותף של ארה"ב ורוסיה, שכפה על בן גוריון את הנסיגה הראשונה מסיני לפני 56 שנים.

ולא רק מצרים. גם ה'אביבים' בתוניס ובלוב העלו לשלטון משטרים דומים, ועלולים להשתלט גם על סוריה. וגם ירדן בסכנה. העיתונאי האמין והאמיץ כאלד אבו-טועמה דיווח על הפגנות נרחבות של 'האחים' בירדן. במיוחד מודאג המלך מחדירת האחים לשבטי הבדואים, המשענת המסורתית של שלטונו.

אם חלילה יתגשמו התסריטים הקשים האלה, תתור ישראל סביב, למי זולתה יש ניגוד אינטרסים עם 'האחים', והיא תמצא את רוסיה של פוטין. רוסיה התנגדה להתערבות המערבית בלוב, שהפילה את משטרו של קדאפי, ואותו רצחה. רוסיה הזהירה אז מפני הבאות, וצדקה. אין לשכוח שלרוסיה אוכלוסיות מוסלמיות רבות, הנתונות אף הן לסכנת חתרנות אסלאמיסטית. בסוריה, רוסיה מגינה על מעמדה, התלוי בקיומו של משטר אסד החילוני.

על הרקע הזה, חבל שלא יכולנו להציץ אל מאחורי הקלעים של ביקור פוטין בארץ. התקשורת החליטה שלביקור לא היתה חשיבות פוליטית, הואיל ואין סיכוי לשנות את המדיניות הרוסית כלפי סוריה ואיראן. אולם מי קבע מה מסוכן יותר מבחינתנו – שרידתו או נפילתו של אסד? על כן, לפני ששואלים מה היתה תשובתו של פוטין, כדאי לברר מה היתה השאלה.

ואשר לאיראן, אכן חלוקים אנחנו על רוסיה, אך גם עם אמריקה של אובמה אין לנו הסכמה. אלה ואלה מתנגדים לחימוש האטומי של איראן, אך גם להתערבות צבאית ישראלית. שניהם תומכים בסנקציות, אך חלוקים על המינון. כאן, אכן, לחץ ישראלי על רוסיה הוא חסר תכלית.

אולם בנושא אחד דווקא קיימת הסכמה רחבה בינינו לבין הרוסים: הסכנה האסלאמיסטית. הגיע הזמן להיגמל מההרגל לראות ברוסיה אויב אנטי-ציוני. היום עומד בראשה מנהיג שהקהילה היהודית המקומית רואה בו אוהב יהודים, תומך נדיב במוסדותיהם ולוחם באנטישמיות. ומי חלם לראות בימי חייו נשיא רוסי, יורשו של הצאר, מבקר בכותל ובמנהרותיו, קורא שם ברוסית פרק בתהילים ומחמיא לעם ישראל על דבקותו באדמתו?

כל זה רחוק, כמובן, מלהיות שיתוף פעולה פוליטי. לשם כך יש צורך באינטרס משותף מול אויב משותף. מי ייתן, ואובמה והאחים המוסלמים לא יספקו את שני אלה גם יחד.