בשבע 500: המסר האסלאמי

עליית האסלאם באזורנו מעבירה את הדיאלוג עם שכנינו מהמישור הפוליטי לדתי * למרות החששות, זו הזדמנות בשבילנו למנף את האיום

הרב בניהו ברונר , ט"ו בתמוז תשע"ב

 בתקופה האחרונה אנו עדים לעליית התנועות המוסלמיות לשלטון במדינות הערביות באזורנו. מעבר לשאלות הביטחוניות והפוליטיות הנגזרות משינויים אלה, אנו כאנשי אמונה חייבים לבחון אירועים היסטוריים אלו במבט רוחני. בתקופה שעדיין אין נביא בישראל, המסרים האלוקיים מועברים אלינו דרך התרחשויות במציאות חיינו, והדבר מחייב אותנו להתייחס אליהן.

מאז ימי שיבת ציון העימות עם עמי האזור היה בעיקר סביב השליטה המדינית על ארץ ישראל. עמי ערב התנגדו לתוכנית החלוקה של האו"ם שהחזירה לעם ישראל את זכותו לכונן ישות מדינית בארץ ישראל, ומאז אנו נלחמים על קיומנו בארץ. השאלה הדתית לא הייתה בראש השיח בינינו לבין עמי האזור, והשינויים הרדיקליים האחרונים יחייבו אותנו להידרש לשאלה זו. עם ישראל היושב בארצו יידרש לברר לעצמו את זכותו הרוחנית-דתית על הארץ. לא יהיה ניתן עוד להסתפק בטיעון של 'מקלט בטוח' לעם נרדף או 'זכות היסטורית', במרחב דתי צריך להעמיד עולם של אמונה אלוקית וזכות שנובעת מההתגלות האלוקית הכתובה בתורה.

הדת המוסלמית נחשבת כדת מונותיאיסטית, הם מאמינים בא-ל אחד, ועבודה זרה פגאנית שנואה עליהם. במסגדים לא נמצא תמונות של בעלי חיים ובוודאי לא תמונות של בני אדם, אלא ציורים ושרטוטים בלבד. עיקרי האמונה שלהם בנבואה, השגחה, שכר ועונש וגאולה דומים לעיקרי אמונתנו, מלבד אמונתם ב'נביא' וב'ספרו' שאנו שוללים לחלוטין כיוון שאנו יודעים ש"משה אמת ותורתו אמת". בדתם קיימות חמש מצוות מעשיות: אמונה, תפילה, צדקה, צום רמדאן ועלייה לרגל למכה. המושג 'תורה שבעל פה' נמצא אצלם והוא נקרא 'שריעה', הדין הדתי המסדר את תחומי החיים והחברה.
לעיתים אני מרגיש מבוכה למראה אלפים מתפללים בכיכרות הערים הערביות ולמראה הלבוש הצנוע של נשותיהם, ואני שואל: והיכן אנחנו? עם ישראל שהנחיל לעולם את האמונה, המוסר והתנ"ך עסוק רק בשאלות של קיום חומרי

אבל הדמיון הרחב במישור הנגלה אינו יכול לטשטש את ההבדלים. האמונה התיאולוגית של האסלאם מייחסת תארים חיוביים למציאות הא-ל: "מה שהיא הנצרות ביחס אל החסד והמוסר, שהיא חשבה שהיא מבינה בהם את האלהות ומרגישתה, כן היא המושלמניות ביחס אל החכמה והגבורה, שהיא חושבת שהכירה בהם את העצמיות של האלהות, ועל זה בנתה את יסודה" (הרב קוק- אורות עמ' קנג). על פי אמונת ישראל, אין יכולת לתאר את ה' בתארים חיוביים, כי אין לנו יכולת להשיגו, אך הנצרות והאסלאם מתארים אותו במידות חיוביות. האסלאם מתאר את ה' במידות החכמה והגבורה, ומכיוון שאימצו את מידת הגבורה, יכלו להילחם בהגשמה בניגוד לנצרות שהרסה את הפסלים ובנתה אחרים תחתיהם.

בנוסף לכך, יש לנו עימות על ירושת אברהם אבינו שהיא בעיקר ארץ ישראל. על פי התורה יצחק הוא היורש היחיד, ואילו הם טוענים שישמעאל ירש את יצחק. על רקע זה מתקיים העימות בינינו על השליטה בארץ.

ובאופן כללי אנו שוללים קיומה של דת אחרת הטוענת לאמיתותה, כדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (י, ט): "אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע". "בתורתו" הכוונה לשבע מצוות בני נח. מדובר על נוכרים הנמצאים תחת השפעתנו ובזמן שיש לנו כוח איננו רשאים לאפשר את קיומה של דת אחרת. שאיפתנו שכל עמי העולם יכירו באמיתות אלוקי ישראל ובתורתו, וידעו שהתורה בכללותה ניתנה לישראל ובתוכה כתובות שבע מצוות המיועדות לשאר העמים. "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו" (רמב"ם מלכים ח' יא).

ההמונים רוצים אמונה

הדיאלוג העתידי הקרוב בינינו לבין עמי האזור יהיה אמוני-דתי. אם לא ננהל דיאלוג זה, לא יהיה בכלל דיאלוג. המשטרים הדתיים אינם רוצים לנהל דיאלוג פוליטי כמו שהיה עד כה. הם טוענים שעל פי דתם אינם יכולים להכיר בישות ציונית במרחב המוסלמי, ולכן אין טעם לדיאלוג. השפה שלהם היא שפה אמונית-דתית. התפישה האומרת שהדת של עמי האזור מקורה בעזרה הסוציאלית שקיבלו ההמונים מארגוני האסלאם, אינה נראית. ההמונים הם דתיים, הם מחפשים עולם של אמונה וערכים, אנו צריכים להכיר בעובדה זו ולחשוב כיצד אנו חיים איתה.

לעיתים אני מרגיש מבוכה למראה אלפים המתפללים בכיכרות הערים הערביות ולמראה הלבוש הצנוע של נשותיהם, ואני שואל: והיכן אנחנו? עם ישראל שהנחיל לעולם את האמונה, המוסר והתנ"ך עסוק רק בשאלות של קיום חומרי, שבוודאי הן חשובות ונוגעות לשאלות ערכיות-מוסריות אבל הן אינן חזות הכל. אנו חייבים להציב את הערכים והמוסר בראש מעיינינו.

אם חפצי חיים אנו כאן בארץ, שומה על אנשי האמונה בתוכנו להפשיל שרוולים ולרומם את רוח העם, שיוציא מתוכו את מעיינות הרוח הגדולים האצורים בו, ויעמוד איתן מול עמי האזור. או אז יתחיל להתנהל שיח אמיתי, עמוק ושורשי, שעתיד להביא את השלום האמיתי המיוחל.

המהלך הראשון של שיבת ציון היה החזרת עם ישראל לארצו והפרחת השממה, והוא לא נעשה בעיקרו על ידי אנשים שביטאו את אמונתם. המהלך השני חייב להיעשות על ידי אנשי אמונה ותורה שיעריכו ויאהבו את המהלך הראשון ויתפעלו ממנו, וימשיכו הלאה. המחשבה לבנות אלטרנטיבה למהלך הראשון לא תצלח. יש לבנות קומה שנייה שתפיץ אור ותיתן משמעות לקומה הראשונה. זה לענ"ד המסר שריבונו של עולם מעביר אלינו בימים אלו.

 

הכותב הוא ראש בית המדרש במכללה האקדמית צפת ורב הקהילה הציונית-דתית בעיר