בשבע 500: נשימה לרווחה

באחת השבתות, בעת שבני הקהילה היו מכונסים בבית הכנסת, פרץ לפתע מישהו וצעק כי חבורת חוטפים מטעם השלטונות הגיעה לעיר

עודד מזרחי , ט"ו בתמוז תשע"ב

 שבתיל הקצב מזלוטשוב היה איש גס רוח שביזה תלמידי חכמים ובתוכם את רב העיירה. הרב היה תלמיד חכם שהגה בתורה יומם וליל והיה פרוש מענייני העולם. שבתיל גרס כי רב העיירה צריך להיות אדם ממולח שמבין בענייני חולין ומתמצא במסחר, ולא אחד שעוסק בדקדוקי תורה ושקוע בעולמות עליונים. הוא לא היסס לומר את דעתו בפני כולם. יחסו המזלזל של הקצב כאב לליבו של הרב, אבל כענוותן לא הגיב על עלבונו וגם בני העיירה חששו להתעמת עימו.

יום אחד עבר שבתיל הקצב מזלוטשוב לעיר ברודי. תושבי זלוטשוב ובראשם הרב נשמו לרווחה ובירכו "ברוך שפטרנו" על לכתו.

באחת השבתות נסע רבה של זלוטשוב לרבו, רבי משה מסאסוב. כאשר התיישב על שולחנו של הרבי נדהם לראות מעבר לשולחן את שבתיל הקצב ולידו שני בניו הגברתנים. תדהמת הרב גברה כאשר ראה כי הרבי נותן במו ידיו שיירים לקצב ואחר כך גם לשני בניו.

עם צאת השבת הבחין הרב מזלוטשוב בשבתיל העומד ליד הרבי מסאסוב ומבקש בקול רם: "רבי, היתה לי תקופת ניסיון לא מוצלחת בברודי ואני עומד לחזור לזלוטשוב. אבקש שהרבי יברך אותי!"

דעתו של הרב מזלוטשוב חלשה מאוד. רק זה חסר לו כעת... הוא ראה כי הרבי אוחז בזרועו של הקצב ומרעיף עליו ברכות להצלחה בזלוטשוב. הקצב הנהן בראשו ויצא לדרכו.
באחת השבתות, בעת שבני הקהילה היו מכונסים בבית הכנסת, פרץ לפתע מישהו וצעק כי חבורת חוטפים מטעם השלטונות הגיעה לעיר והיא חוטפת נערים לשרת בצבא

הרב מזלוטשוב ניגש לרבי מסאסוב ושאל: "ילמדנו הרבי מדוע בירך את האיש רע המעללים הזה ששמו הנודע לשמצה יצא בכל עבר?! האם לא סבלנו ממנו די והותר בזלוטשוב?!"

הרבי הביט ברב ואמר: "כל מה שנעשה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, נעשה בהשגחה פרטית. אם יהודי פלוני מבקש לשוב לזלוטשוב, זה אות לכך שזלוטשוב זקוקה לו לא פחות משהוא זקוק לה".

ואמנם הקצב חזר לזלוטשוב, למורת רוחם של תושביה. הוא התעלם מהקרירות שבה קיבלו את פניו, וחזר לעסקי הקצבות כשהוא מפגין תקיפות וגסות כמו פעם.

באחת השבתות, בעת שבני הקהילה היו מכונסים בבית הכנסת, פרץ לפתע מישהו וצעק כי חבורת חוטפים מטעם השלטונות הגיעה לעיר והיא חוטפת נערים לשרת בצבא. מהומה גדולה פרצה בבית הכנסת, באולם הגברים החלו כולם להסתודד ונערכו שיחות בהולות ובעזרת הנשים נשמעו צעקות. כולם ידעו מה משמעות חטיפת ילד יהודי: חורבן כל חייו ואמונתו ופגיעה אנושה במשפחתו. 

חלק מהמתפללים התעשתו. הצעירים והחזקים שבהם יצאו לעיר כדי לנסות להילחם בחוטפים ולגרשם מהעיר. חבורת החוטפים אותרה ברחוב סמוך והמתפללים החלו להודפם מהמקום. היו כמה יהודים נסערים שהגדילו לעשות והשליכו על החוטפים חפצים כבדים מהגגות ומהחלונות. כמה מהחוטפים איבדו את הכרתם ואחר כך מתו.

בתגובה כלאו השלטונות את רב העיר ואת כל מנהיגי העדה וראשי הקהל, ופתחו בחקירות נמרצות לברר את זהות ההורגים. האסירים לא היו מוכנים לדבר ולהסגיר את זורקי החפצים.

לאחר כמה ימים הודיעו השלטונות כי אם היהודים לא יסגירו את ההורגים, אזי הרב וכל ראשי העדה אשר עימו יוצאו להורג.

בכל זאת הרב אסר להסגיר את המעורבים בכך. כל אותו שבוע התכנסו בני זלוטשוב בבית הכנסת והתפללו ללא הרף להסיר את רוע הגזירה.  

הגיע היום האחרון והמתח הרקיע שחקים. כל בני העיר חרדו ממה שעומד לקרות.

לפתע נפוצה שמועה שכל האסירים היהודים שוחררו. עוד סופר כי מושל העיר הודיע לראשי הקהילה שלפנות בוקר התייצב בפניו אחד מתושבי העיר היהודים והודה כי השליך לבדו את החפצים מהגג וגרם למות החוטפים. המושל חקר את האיש היטב והלה החזיק בתוקף בעמדתו, ותוך זמן קצר הוצא להורג.

האיש שהודה היה שבתיל הקצב.  

כל היהודים ידעו בבירור שאין לקצב שום חלק בפרשה, ולמעשה הוא מסר את נפשו להצלת רב העיר וראשיה ולמען כל תושבי העיר. בו ביום הובא שבתיל לקבורה וכך נכתב על קברו: "פה נטמן הקדוש ר' שבתי ב"ר יוסף שמסר את נפשו להצלת כמה נפשות מישראל".