בשבע 500: משנה לא זזה ממקומה

החובה להתנגד עד כדי מסירות נפש להריסת בנייה יהודית קיימת רק כשהממשלה מבקשת באופן עקרוני למנוע כל התיישבות יהודית באזור מסוים

הרב אליעזר מלמד , ט"ו בתמוז תשע"ב

  * לא מדובר בעמדה חדשה, וכבר כתבתי בטור זה בזמן אירועי עמונה שאילו הוצע למתיישבים פתרון הוגן אפשר היה לקבל זאת * גם לאנשי רמת גלעד יעצתי לקבל את הפשרה שהציע השר בגין * לאחר הצהרת ראש הממשלה על התמיכה בהתיישבות והפיצוי המשמעותי שיינתן, לא היתה הצדקה להתנגדות פיזית בגבעת האולפנה * תשובה לשואלים

  שאלה קשה בעקבות טור קודם

אני אוהב מאוד לקרוא את דברי הרב בספרים ובמדור 'רביבים'. פעמים רבות מאוד אני מוצא עצמי מסכים לדברי הרב, המנוסחים בצורה יוצאת דופן. מאז שקראתי את דברי הרב במדור 'רביבים' לפני שבועיים (א' תמוז) מטרידות אותי מאוד מחשבותיי, ואיני מוצא מנוח לנפשי.

כיצד אפשר להבין את השינוי בעמדת הרב (וכמובן גם אביו) ביחס לפינוי בתים בהתנחלויות?
יגיד הרב: לא שינינו עמדתנו, הרי במדור השבוע הארכתי להסביר מדוע פעמים שאין "דינא דמלכותא דינא" ואילו כאן יש "דינא דמלכותא" וכו'. קראתי הכל היטב. חילוקים גם אני יכול לעשות. לפעמים זה מה שאני עושה רוב היום בכולל.

ובכל זאת, קשה מאוד להשתכנע. מקובל שכאשר אדם מחדש הלכה, אם אמר זאת לפני שבא המקרה לפנינו - נקבל, אבל אם אמר את החידוש לאחר מעשה - אין לקבל את החידוש, אלא לפסוק לפי מה שהיה מקובל עד כה.

שני דברים מטרידים ביותר:

א) מה השתנה? הרי בעמונה (ובעוד מקרים) היה הרב בין הקוראים לא לוותר. הרב יצא נגד אלו שדרכם היתה משא ומתן. כמה וכמה פעמים כתבת את דברי הרב צבי יהודה שעל ארץ ישראל יש למסור את הנפש (זה הופיע גם במאמר האחרון). גם אחרי התוצאות הקשות של הפינוי בעמונה כתבת שמטרת המחאה הושגה, ומעתה יירתעו יותר מלפנות מתנחלים, באשר יידעו שהמתנחלים לא מוכנים עוד לוותר בקלות. אז מה השתנה? בטח הסיבה אינה החלפת ראש הממשלה, כי ידוע גם לך שהם אותו דבר. האם המוכנות של הציבור? האם המוכנות של הרבנים? האם בגרות מסוימת של העם?

ב) ואם השתנתה הגישה, אין בעיה לומר: לא תמיד צריך להילחם עד הסוף. מותר לקיים משא ומתן על ארץ ישראל. כשאין ברירה, מוטב להרוויח מה שאפשר במקום להפסיד הכל. אבל אז צריך כנות גדולה מאוד לומר - טעינו! לא להתחיל עם דיוקי דיוקים וחילוקים - זה טוב לשיעור גמרא. אתה הרי מנסה תמיד לפשט עקרונות מנחים. יש להודיע שבמקרים מסוימים יש לעשות משא ומתן עם שלטון שעוקר. אמנם זה לא מה שאמרנו קודם, אבל זה מה שאנחנו חושבים עכשיו, כאשר אנחנו מפוכחים יותר ורואים את כוחה של המלכות, ולא כדאי ללכת עם הראש בקיר.

גישה כזאת היתה מקרבת מאוד בין חלקי ציבור המתנחלים, ועשויה היתה להביא סוף סוף קץ לקרע שנוצר בין הממלכתיים לאלו שאינם. לא תמיד צריך להדגיש את השונה, כשהוא רק כמה סנטימטרים שמעבירים את קו המשא ומתן קצת מעט ימינה.

זוהי הרגשתי. ואולי אני בכלל טועה ותמיד חשבתם על החילוק הזה, גם בהסכמי אוסלו ועמונה ועוד. אודה מאוד אם תוכל להבהיר את גישתך שפורסמה לפני שבועיים בהתייחסות לדברים שהשמעת עד כה.

יישר כוח והמשך להנהיג אותנו בחוכמתך.

  תשובה

אני נדהם מן השאלה. האם אינך רואה את ההבדל בין עמונה לגבעת האולפנה? האם בעמונה הממשלה הציעה לבנות בתים כנגד אלו שנהרסו? האם זה נחשב פלפול? ובכלל איך יכול אדם שלומד בכולל למעט בערכו של חילוק הלכתי? פלפול שאינו הגיוני צריך להתבטל מלכתחילה, וגם בישיבה אין לו מקום. כל חיינו עומדים על חילוקים. עד שעת כניסת השבת מותר לעשות כל מלאכה, ולאחריה אסור. וכאן לעניין מצוות יישוב הארץ החילוק ברור כשמש בצהריים: כאשר החוק מכוון באופן ישיר ופומבי כנגד המצווה - חובה להתנגד לו בבחינת "ייהרג ואל יעבור". כאשר הוראת העקירה מכוונת לשמירת בעלות פרטית של ערבי - החוק מחייב. במצב ביניים, יש צורך להפעיל שיקול דעת ולבחון את עמדת הממשלה, וכאשר ניכרת עוינות מצד הממשלה כפי שהיה בעמונה, מצווה להתנגד ולסרב להוראה, אבל אין מדובר ב"ייהרג ובל יעבור".

ואף על פי כן תודה על שאלתך הכנה. לא חשבתי שאנשים שרגילים לקרוא 'רביבים' ו'פניני הלכה' חושבים שיש במאמר האחרון חידוש
לא זו בלבד שכך כתבתי מספר פעמים, אף ביטאתי עמדה זו בשיעורים ולהלכה למעשה. למשל, כאשר נשאלתי על ידי תושבי רמת גלעד האם לקבל את הצעת הממשלה שהובאה על ידי השר בנימין בגין, הצעתי להם לקבל את ההצעה. גם לגבי מגרון, תמכתי מלכתחילה בכל הצעה של התיישבות חלופית מסודרת בקרבת מקום. אמנם להצעה באדם התנגדתי, מפני שאדם רחוקה ממגרון
גדול ושינוי עמדה. הייתי בטוח שקוראיי הוותיקים מכירים את עמדתי הבסיסית, והחידוש במאמר הוא רק בפריסת היריעה כולה.

  היחס לאירועי עמונה

הזכרת את עמדתי ביחס לאירועי עמונה. הנה מה שכתבתי אז, י"א שבט תשס"ו, ב'רביבים' (בשבע גיליון 179):

שאלה: האם נכון מעתה ואילך להתנגד לכל החרבת בית ביהודה ושומרון כפי שהתנגדנו בעמונה?

תשובה: בהחלט. בנסיבות הנוכחיות ההתנגדות היא הדבר הנכון ביותר. אי אפשר שהחלטות מרושעות כאלה יעברו בשתיקה.

שאלה: האם נכון במקרים כאלה להציע פשרה, כגון להעתיק את הבתים למקום אחר, או שמא אין מקום לשום פשרה עם השלטון שכוונתו רעה?

תשובה: אני אישית בעד פשרות. ולכן אם אפשר למצוא פתרון לפיו יועתקו הבתים למקום סמוך ללא נזק כספי משמעותי, מוטב לקבל פשרה ולמנוע עימות. ולכן טוב שמצאו פשרה בחברון. ובזה אפשר לסמוך על חברי הכנסת וחברי מועצת יש"ע שפועלים לעיתים בדרך השתדלנות והפשרה. אבל אם השלטונות אינם מוכנים לפשרה הוגנת, אזי יש להתנגד להחרבת הבתים בכל תוקף, תוך שמירת הגבולות המוסריים הנדרשים, שלא כאן המקום לפרטם. ובשום פנים אין לתאם עם הצבא והמשטרה את גבולות המאבק. המעשה המכוער של הגירוש וההחרבה צריך להיות כולו באחריות השלטונות, ללא שום סיוע או תיאום מצד מנהיגים או רבנים.

הטעות החמורה של המנהיגות בגוש קטיף היתה שתיאמו את אופי הגירוש עם המגרשים והמחריבים - ראשי הצבא והמשטרה, וכך הגירוש נגמר בחרפה. הם חשבו שאם יימנעו ממאבק חריף "העם יהיה איתנו". והנה לפי הסקרים, לפני הגירוש קרוב לחמישים אחוז תמכו בנו, ולאחר הגירוש נותרנו לבדנו, ומפלגת הגירוש נסקה בסקרים.

  היחס לראש הממשלה

אם כבר אפשר לתמוה על השינוי 'לחומרא', ולהקשות מדוע בבית אל לא היו מוכנים לקבל פשרה של בית תמורת בית. אמנם גם לכך הסיבה ברורה. כפי שהסברתי במאמר, כאשר הנימוק הרשמי להריסת הבית אינו פגיעה ביישוב הארץ, אבל יש בו עוולה ועוינות להתיישבות, אזי צריך למחות. וככל שהעוולה גדולה יותר, כך המחאה צריכה להיות יותר חריפה.

ראש ממשלה נבחר על בסיס התחייבות לתמוך בהתיישבות ביהודה ושומרון, ומסתבר שעמדת הפרקליטות שגרמה להרס הבתים נובעת מעוינות למתיישבים, בניגוד לרצון העם שבא לידי ביטוי בבחירות. במקרה כזה מוטלת על הממשלה חובה לתקן את העוולה בכל הכלים שברשותה, ולהצהיר קבל עולם כי מערכת המשפט לא תקבע את מדיניות ההתיישבות ביהודה ושומרון. ואם אינה עושה כן, הרי שהעוולה והעלבון צורבים יותר.

בכל אופן, חובה לציין שלאחר הכרזתו החשובה של ראש הממשלה מעל בימת הכנסת והבטחתו לבנות עשרה בתים על כל בית שייהרס, אין עוד צידוק להתנגדות פיזית לפינוי הבתים והריסתם. אמנם ראוי למחות כנגד מערכת המשפט, אבל מקומה של מחאה זו במקום אחר.

מעבר לכך, תוך ההסכם על פינוי גבעת האולפנה הושגו הישגים נוספים - הקמת ועדת שרים לענייני התיישבות שהחלטותיה תחייבנה את שר הביטחון, והתחייבות לבדק בית ושינוי בעמדת הפרקליטות.

  היסוד ההלכתי

את עמדתי ההלכתית בנושא זה כבר כתבתי בפניני הלכה "העם והארץ" שיצא לאור בשנת תשס"ה, בפרק ה' העוסק בהלכות שמירת הארץ, בסעיף ז' שכותרתו "החלטת ממשלה אינה מחייבת בזה". ביארתי שם על פי הגמרא והרמב"ם, שאין לממשלה סמכות להורות הוראה בניגוד להלכה, וסיימתי בכך: "אם תבוא ממשלה ותאסור על יהודים להתיישב בחבל מחבלי ארץ ישראל, אין להוראתה תוקף, מפני שהוראתה מנוגדת למצוות יישוב הארץ. אמנם אם באו יהודים וביקשו להתיישב במקום מסוים, יש לממשלה סמכות לקבוע כי אין להתיישב בו אלא רק בסמוך לו, כאשר הנימוקים הם ציבוריים, כגון, שעל המקום שרצו להתיישב מתכננים לסלול כביש או לנטוע עצים וכדומה. אבל אם תאמר הממשלה שלא להתיישב בחבל ארץ שלם מפני שאינה מסכימה שיהיו בו יהודים, הרי שהוראתה מנוגדת למצוות התורה ולהבטחה שהבטיח הקב"ה את ארץ ישראל לעם ישראל, ואין להוראתה תוקף".

אמנם לא פירטתי שם שמותר להורות שלא להתיישב במקום מסוים מסיבות משפטיות של בעלות פרטית, של יהודי או ערבי, וזאת משום שהדבר היה בעיניי ברור מאליו. שאם כדי לנטוע עצים או לסלול כביש וכדומה מותר לממשלה להורות שלא לבנות במקום מסוים, קל וחומר שרשאית הממשלה למנוע בנייה במקום שעל פי ההוראה המשפטית שייך לאדם אחר.

  הוראה למעשה

לא זו בלבד שכך כתבתי מספר פעמים, אף ביטאתי עמדה זו בשיעורים ולהלכה למעשה. למשל, כאשר נשאלתי מתושבי רמת גלעד האם לקבל את הצעת הממשלה שהובאה על ידי השר בנימין בגין, הצעתי להם לקבל את ההצעה. אמנם לפני כן, כאשר שר הביטחון שלח בערמה כוחות צבא להרוס את רמת גלעד תוך ניסיון להימנע מן ההסכם שהשר בגין הוביל, תמכתי בנערים שהפגינו מול בסיס הצבא.

גם לגבי מגרון, תמכתי מלכתחילה בכל הצעה של התיישבות חלופית מסודרת בקרבת מקום. אמנם להצעה באדם התנגדתי, מפני שאדם רחוקה ממגרון, עד שיש בהעתקתה לשם ביטוי לעמדה שהשטח שסביב מגרון צריך להיות ריק מיהודים לצורך מסירתו לזרים.

  עיכוב פרסום המאמר

אוסיף ואציין, שהמאמר שפרסמתי על כך לפני שבועיים היה מונח אצלי כבר זמן רב. במספר שיעורים העברתי את תוכנו. לפני כחצי שנה, באחד השיעורים סיפרתי על כוונתי לפרסם את הדברים במאמר. בעקבות כך הגיעו אלי פעילים מסורים מאחד המאחזים וביקשו לדחות את פרסומו, מפני שהם חוששים שהוא יזיק למאבקם. למרות שסברתי שהם טועים, ואף אמרתי זאת להם, כיבדתי את בקשתם והשהיתי את פרסומו.

ויהי רצון שנזכה לבנות את הארץ לאורכה ולרחבה, לבנותה ולהיבנות בה, ומתוך כל המכשולים והמעצורים נפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה.