בשבע 500: מבחן מגרון

אדמה פרטית ערבית, שלטון החוק ודעת קהל העולמית, המטרה אחת – למנוע התיישבות יהודית ביו"ש *הגיע הזמן שבג"ץ מגרון ישים לזה סוף

ח"כ זבולון אורלב , ט"ו בתמוז תשע"ב

  מה יפסקו כעת שופטי בג"ץ בהקשר של מגרון? מה תהיה טענת השמאל כנגד תושבי המאחז, שקנו את האדמה בכסף מלא?

הדרך שעושים תושבי ארבעת המאחזים המדוברים היא ארוכה ומפרכת. אין לה אח ורע בשום דיון משפטי דומה שהתקיים בבית משפט, בארץ ובעולם.

תחילה ניסו למכור לנו את הלוקש שכל המאחזים יושבים על אדמה פלשתינית פרטית שעוברת בירושה מדור לדור. "מדובר בגזל", הילכו עלינו אימים. הבעיה התחילה כשניסו להוכיח זאת בבית משפט מוסמך. באחד המקרים 'הבעלים', נחל כישלון חרוץ ורגע לפני שיהיה מאוחר מדי מבחינתו החליט למשוך את התביעה. הפלשתינים הבינו שהשופט עוד עלול להשתכנע שהאדמה אינה שלהם, ומכאן והלאה החליטו להתמקד במסלול המועדף עליהם - עתירה לבג"ץ נגד המדינה. סוד ידוע הוא שכאשר מסמכי הבעלות לא נדרשים כהוכחה בעתירה - קל הרבה יותר לבסס בעלות יש מאין.

המתיישבים ניסו להתנגד למהלך. לתומם הם סברו שבעלות היא עניין שמבררים עם מסמכים, הוכחות, רישום בטאבו ושטר קניין. כשביקשנו לפתוח את הדיון מחדש כדי לנסות ולהציג עמדה אחרת מצד המדינה ולנסות לצרף את המשפחות שעומדות להיות מגורשות מבתיהן כצד לדיון נהדפנו בעוצמה. אמרו לנו שפסק דין סופי הוא פסק דין סופי, ואי אפשר לעשות דבר בעניין. "מה יהיה על שלטון החוק", צעקו עלינו.

אז ביקשנו להסדיר את הנושא בחוק. הגשנו הצעה טובה ומאוזנת שההיגיון והשכל הבריא שולטים בה. היא קובעת מצד אחד כי לא מחריבים יישובים פורחים בארץ ישראל בגלל גחמות לא מוכחות של מאן דהוא, ומצד שני מייצרת מנגנון פיצוי מוצלח ונדיב למקרה שבו בגלל טעות שנעשתה בתום לב נפגע קניינו הפרטי של הבעלים האמיתי. "אין לזה תקדים בארץ", רעמו עלינו.

אז בדקנו וגילינו שהתקדימים קיימים. מי שבאמת מתעניין בנושא ימצא אותם פזורים לאורך השנים בבתי המשפט השונים ולאורך לא מעט התדיינויות. הם רק מחכים שמישהו יגלה אותם. זה מתחיל בבקשתו של לוי אשכול, המפא"יניק הגדול, שביקש להסדיר את החזקה על אדמות להבות חביבה. הנאום שנשא במליאת הכנסת בחודש ינואר של שנת 1954 כל כך הגיוני וכל כך פשוט, שזה כמעט לא נתפש עד כמה התייחסו באותה תקופה לנושא באופן כל כך ענייני. בלי התלהמות, בלי ימין ושמאל. "ישנו יישוב", אמר אשכול, "ובניינים של המשק עומדים על אדמתו של ערבי הנמצא עכשיו בארץ. הוא תובע את האדמה ואין ספק שצריכים לפצותו. אולם אין גם ספק שאי אפשר להרוס את הבניינים, ובדין, בצדק ובחוק אין חברי להבות חביבה רוצים לעזוב את האדמה".

ההיגיון הזה הנחה את המדינה שוב ושוב במשך השנים. כך גם היה כאשר המדינה עצמה בנתה בטעות על חלקת האדמה של משה זר את אזור התעשייה של ברקן. המדינה העבירה לו סכום של פיצויים והשטח עבר לחזקתה. התקדימים שנחשפו גרמו לגופים שמתנגדים להתיישבות להעלות טענה חדשה. "מה יגידו בעולם?", הם מפחידים אותנו בהפחדה התורנית שלהם. "אף מדינה לא תקבל את החוק הזה", הם מנסים לשכנע אותנו.

ושוב, אותו סוג של הפחדות ושוב חוסר מוחלט בביסוסן. הלא חייבים לבדוק תקדימים עולמיים כדי לטעון טענה כזו, אלא אם כן כל המטרה היא ניסיון לשתק את המערכת הפוליטית. המתנגדים יודעים ש"דעת הקהל העולמית" היא הכדור האחרון שנותר להם במחסנית ההפחדה. ובכל זאת, אני ראיתי חובה אישית להגיש את הצעת חוק ההסדרה, כדי להציל את מגרון ושאר היישובים.

אני מאמין ומקווה כי הפעם בג"ץ יבין כי המצב במגרון השתנה. התושבים שקנו כעת את האדמה מידי אותו ערבי צריכים להישאר במקומם, ודינו של פסק הדין להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.