בשבע 500: מה באמת הפיל את שמיר

יצחק שמיר ז"ל תרם בעצמו לתבוסתו בבחירות 92' כאשר התמקד בעשייה שקטה והזניח את העיסוק הפוליטי,

דברים שרואים מכאן , ט"ו בתמוז תשע"ב

לא הצליח להתגבר על הסכסוכים בתוך מפלגתו,  בנה פוליטית את יצחק רבין בכהונה ממושכת מדי במשרד הביטחון, והותיר משקעים עכורים ביחסיו עם שותפיו הטבעיים מהימין


ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר הובא למנוחות בזמן שבמהדורות החדשות הדהדו דברי עד המדינה בפרשת הולילנד נגד הנאשם אהוד אולמרט על שלמוני עתק וסיגרים. ייתכן שאולמרט ייצא לבסוף שלם מהפרשה (מתנצל, אינני צבוע לאחל שתוכח חפותו), ואולי גם הכרעת הדין בפרשיות הקודמות שתינתן בשבוע הקרוב תזכה אותו. אבל יצחק שמיר לעולם לא היה מגיע למצב כזה, כי הוא נמנה על זן המנהיגים ששירת את האומה ולא את עצמו. שמיר לא ויתר כהוא זה על ארץ ישראל וראה את הדברים נכוחה גם מכאן וגם משם. בנימין נתניהו בחר להזכיר את אמרתו הידועה של שמיר על הערבים והים כדברי אמת שהוכחו לאחר אין ספור תהליכים, מחוות וויתורים שהכזיבו והרעו את מצבה של ישראל.

לאור כל מה שנזכרנו בו אודות יצחק שמיר השבוע, השאלה האמיתית איננה למה לא הבחינו בשמאל בגדולתו, אלא למה בתוך המחנה הלאומי פנימה לא העריכו אותו כראוי ואף קיצרו את ימיה של ממשלתו. אפשר פשוט לטעון שהימין טעה ולא גילה מספיק בגרות וסבלנות, ויש בזה משהו. אבל חרף ההספדים ששמענו השבוע, היו דברים בהתנהלותו של שמיר עצמו שתרמו לחשדנות כלפיו בתוך מחנהו.

יצחק שמיר הגיע לתפקיד ראש הממשלה בתקופה מאוד לא קלה. הימים היו ימי סוף השלב האקטיבי במלחמת לבנון ומעבר להתגוננות בתוך רצועת הביטחון. הכלכלה הרעועה טרם התאוששה מנטל התשלומים על הנפט שישראל עברה לייבא במקום מקורות הנפט שאבדו בסיני.

גם בתוך הליכוד פנימה דרכו של שמיר לא היתה סוגה בשושנים. הליכוד נאלץ לראשונה להתנהל בלי המנהיג שהוביל אותו מאז הקמתו. לשמיר חסרה הסמכותיות של מנחם בגין, והיו אחרים שראו את עצמם יורשים ראויים יותר ממנו. דוד לוי טען לירושה של בגין ("אשרי הפורש שיש לו ממשיך, ויש לך ממשיך"), אך למורת רוחו המפלגה החליטה על שמיר. גם אריאל שרון לא סבל את שמיר, ובליל המיקרופונים המפורסם לא נרתע מלשסע את דברי ראש הממשלה ויו"ר המפלגה שמיר בקריאה "מי בעד חיסול הטרור".

שמיר גם נאלץ לסבול את חבלי הלידה של מהלך "ליכוד הליכוד" שהסתיים בתקופתו. למי שכבר הספיק לשכוח, שני המרכיבים העיקריים של הליכוד היו תנועת החירות והמפלגה הליברלית. במפלגה הליברלית, שכללה אישים מתונים ומיושבים כביכול, נוצר מצב של חרב איש ברעהו, כאשר היריבות העיקרית ניטשה בין מחנה בראשות יצחק מודעי ז"ל ובין המחנה שבראשו עמדו השרים משה ניסים וגדעון פת.
יצחק שמיר לעולם לא היה מגיע למשפט פלילי, כי הוא נמנה על זן המנהיגים ששירת את האומה ולא את עצמו. שמיר לא ויתר כהוא זה על ארץ ישראל, וראה את הדברים נכוחה גם מכאן וגם משם. בנימין נתניהו בחר להזכיר את אמרתו הידועה של שמיר על הערבים והים כדברי אמת שהוכחו לאחר אין ספור תהליכים, מחוות וויתורים שהכזיבו

נוכח המצב במפלגתו, ברור היה שיצחק שמיר, איש המחתרת ואיש המוסד לשעבר, העדיף את עולם העשייה השקטה וברח מהעיסוק הפוליטי. אבל הגישה הזאת גבתה משמיר את המחיר שמשלם כל מי שמזניח את העיסוק הפוליטי ומפקיר ליריבו את שדה הקרב האידיאולוגי כדי להתמקד בעשייה השקטה. במישור הפוליטי, שמיר ביקש לדלג על דור הביניים של לוי ושרון ובנה על הנסיכים. בכך הוא קומם עליו את מחנות לוי ושרון, ולנוכח התנהלותם הפוליטית והאידיאולוגית של הנסיכים לאורך השנים, לא ברור ששמיר הטיל את יהבו על הגורמים הנכונים במפלגתו. השסעים בתוך הליכוד תרמו יותר מכל גורם אחר למפלה של שמיר בבחירות 1992.

אמונתו הנחרצת של שמיר בחיוניותה של ממשלת אחדות לאומית סיבכה אף היא את יחסיו עם המחנה הלאומי בכללותו. אין ספק שהקמת ממשלת האחדות של 1984 היתה מוצדקת לחלוטין. ראשית, משום שמפלגת העבודה יצאה כמפלגה הגדולה ביותר ולא היתה אפשרות להקים ממשלה לאומית. שנית, במצב הכלכלי הקטסטרופלי שהיה אז, רק ממשלת אחדות היתה מסוגלת להציל את ישראל מפשיטת רגל.

הדברים היו שונים לאחר בחירות 1988, שהעניקו ליצחק שמיר את האופציה להקים ממשלה לאומית, כפי שאמנם קמה במחצית השנייה של הקדנציה לאחר כישלון 'התרגיל המסריח'. ההתנגדות לממשלת האחדות השנייה היתה יותר חזקה. ראשית, כבר הוכח שלא רק הערבים והים נותרו כמו שהיו אלא גם שמעון פרס נותר שמעון פרס, כאשר כשר החוץ ניהל מדיניות נפרדת בלי ליידע את שמיר. שנית, שמיר כבר סגר הסכם על ממשלה לאומית ואז זרק לפח את שותפיו הטבעיים ואת ההסכמים החתומים, לאחר שהצליח לשקם את אופציית ממשלת האחדות. בכך יצר משקע כבד כלפיו בקרב שותפיו הטבעיים מימין.

המחיר העיקרי של ממשלת האחדות היה המשך כהונתו של רבין כשר הביטחון. הכהונה הממושכת כמר ביטחון בנתה את תדמיתו של רבין כאיש הממלכתי והישר מול פרס הנכלולי והחתרן, דבר שחזר אל שמיר כבומרנג כאשר נאלץ להתמודד מול רבין ב-1992. מחיר נוסף היה המשך כהונת רבין כשר הביטחון במשך האינתיפאדה הראשונה. האינתיפאדה חוסלה רק לאחר שמשה ארנס נכנס לתפקיד שר הביטחון. הלחימה הבלתי החלטית הממושכת הרימה את קרנו של אש"ף וחיזקה את אלה בתוכנו שטענו שרק פתרון מדיני יועיל.

המספידים הדגישו את עמידתו של שמיר מול הלחצים שקדמו לוועידת מדריד. בכל זאת, מבחינת גורמים במחנה הלאומי, ועידת מדריד לא היתה הישג. שמיר הבליג ולא מחה כאשר נציגי הפלשתינים בוועידה, שעל פי כללי המשחק שנקבעו היו חייבים להסתפק במשלחת ירדנית-פלשתינית, פרשו מן המשלחת המשותפת והתנהגו כמשלחת עצמאית לכל דבר, וגם הכריזו על נאמנותם לאש"ף. אולי הדבר לא הצדיק את פירוק הממשלה, אבל זרעי הפורענות כבר נזרעו, ומנהיג שהעדיף להתנהל בשקט ומאחורי הקלעים לא היה מסוגל לקצור את פירות הישגיו. די אם נזכיר את הפרדוקס שיצחק שמיר היה אחראי להעלאת יהודי ברית המועצות לשעבר, אך אותם עולים הם שהכריעו את הכף בבחירות 1992 לטובת רבין.

 

בדרכו של יצחק שמיר

הארכתי בדברים על יצחק שמיר ז"ל גם מפאת כבוד הנפטר, וגם מפאת יד המקרה שהבליטה השבוע את היחסים העכורים בתוך מועצת יש"ע, המזכירים לא במעט את הטרגדיה של היחסים בתוך המחנה הלאומי בימי כהונתו של יצחק שמיר. במכתבים שהפנה יו"ר מועצת יש"ע דני דיין לנציגי המליאה הוא שופך את זעמו על "מינץ" - לא עדי מינץ ואפילו לא מר מינץ אלא סתם מינץ - שסירב לבקשתו לכנס את המליאה. על מנת שלא ניראה כמו הליכוד בסוף כהונתו של שמיר, קיים צורך בבדק בית יסודי.

למרות הפרשי הגובה ביניהם, הממשיך של יצחק שמיר בתוך תנועתנו הוא זאב ('זמביש') חבר. כמו שמיר, גם זמביש יבדל"א הוא איש שאומר מעט ועושה הרבה ומורגל בסגירת דברים בשקט מול רשויות השלטון. אין לזמביש הזמן או הסבלנות לעסוק בטיפוח היחסים עם השטח או אפילו להסביר מהלכים שנקט. לכל הפחות ביישוב שלי, תקוע, לא זכינו לביקור של מזכ"ל 'אמנה' או יו"ר מועצת יש"ע לשיחה עם התושבים, שרבים מהם אשר נולדו או הגיעו ליישוב בדור האחרון מכירים את תנועת 'אמנה' יותר כקבלן בנייה ופחות כתנועה מיישבת. למעשה ביישובי 'אמנה' נעדרת לחלוטין תחושה של תנועה, אלא כל יישוב דואג לעצמו, ובמקרה הטוב קיימת היכרות רופפת עם יישובים נוספים בתוך אותה מועצה אזורית.

עם כל הכרת התודה לזמביש ולדני דיין, צודקים ראשי המועצות המבקשים ליישם את דו"ח הרב אייזנטל על מנת לערב יותר כוחות ולכסות נושאים שאינם זוכים לטיפול הראוי, כפי שהצביע טורו של העורך בגיליון הקודם. אין זו קריאת תיגר אלא קריאה למאמץ משותף כדי שההתיישבות ביש"ע על מקומה תבוא בשלום.