בשבע 501: אבי סגל

מעט כיפות נספרו בהפגנת 'גיוס לכל', מה שמוכיח כי לפני שהולכים לגייס חרדים,הכרחי לבצע מספר צעדים מקדימים. ביטול שעון הקיץ,למשל.

הפגנה מאוחרת , כ"ב בתמוז תשע"ב

 

לא מגייס כוחות

אתמצת את השקפת עולמי בפיסקה: שוויון בנטל זה חשוב, שירות בצה"ל זה חשוב, הפטור למיגזרים שלמים שערורייתי, ההסתגרות החרדית מרגיזה, הבוז החרדי למי שאינו הוא מקוממת, הטיעונים כי הצבא לא צריך חרדים אינם רלוונטיים, השימוש בלימוד התורה כתירוץ גורף לכל עניין הוא חילול השם, חוסר היכולת של ההנהגה החרדית להתגמש פוגעת בחרדים עצמם, והמילים 'גזירות' ו'שמד' בהקשר הזה צריכות לצאת אל מחוץ לחוק, כשהעונש על הגייתן לא יפחת משלוש שנים של קילוף תפוחי אדמה בבסיס אימונים של גולני.

ועם כל זה, אני מתקשה לגייס את הכוחות להצטרף למחאה המתוקשרת למען גיוס לכל, ואני לא מתכוון בהכרח להפגנה הספציפית במוצ"ש. ריח לא נעים של טרנד אופנתי עולה מן השיח הנוכחי, שלא במקרה הוא מתמקד בציבור החרדי ולא בשורה ארוכה של משתמטים ומשוחררים אחרים. חרדים הם כנראה הנושא היחיד שיכול באמת לאחד את העם, כלומר את כל מי שאינו חרדי. כדתי סרוג, אני לא מצליח להצטרף להתנפלות של אנשים שחלקם הגדול מונעים מעמדות אנטי חרדיות.

טועים עמיתיי היקרים קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל, שבמאמרם המשותף במעריב תולים את תחושת השותפות שלנו עם החרדים בסוגיות עול מלכות שמיים בלבד. השותפות בינינו ובינם היא, בין היתר, אחוות המיעוטים, הדפוקים, אלה שהשליטים האידיאולוגיים – AKA האליטות – דורכים על אמונותיהם ומנסים לנשל אותם מזכויותיהם. אותה אגרסיביות שמדיפה המחאה הנוכחית כלפי החרדים, כולל הרעיון של חקיקה מיידית שתפתור באחת את כל הבעיות שגורמים לנו הדוסים, דומה במידה רבה לאגרסיביות המופנית כלפי הציבור הסרוג בנושאים אחרים.

לדרך המאבק הזאת יש השלכות מעשיות לא מבטיחות. ניסיון לגייס בכוח את הציבור החרדי יסתיים באותו אופן שבו הסתיים הניסיון לכפות על הפלשתינים הסכם קבע שיסיים סכסוך של מאה שנה. להבדיל, ברור; אם מחר יעבור חוק המחייב את כל החרדים להתגייס, החרדים בכל זאת לא יתגייסו. זה לא אומר שהמצב הנוכחי אמור להישאר על כנו לנצח נצחים. אבל דווקא מי שתומך בגיוס חרדים חייב ללכת על הדרגתיות, לא תמיד בהסכמת כולם אבל מתוך גישה חיובית ומקרבת ולא מתנגחת.

כי איך אפשר לצאת בחקיקה גורפת לפני שעשינו את הצעד הפשוט של תמריצים כלכליים משמעותיים לחיילים עצמם? ומה עם צעדי ביניים כמו יציאה לעבודה לפני הצבא? וכיצד ניתן להכין את החרדים לגיוס לצבא לפני שהכנו את הצבא לגיוס החרדים? מה באשר לכשרות ולמפגשים הבין-מגדריים? מה באשר לשירת נשים? מישהו מעלה בדעתו שהחרדים יצאו לצבא לפני שתובטח להם שמירת התבדלותם בתוכו? וכיצד אפשר לגייס אותם, כאשר הצבא לא בא בידיים נקיות, ומשחרר בסיטונות מועמדים לגיוס מסיבות לא מוצדקות? האם באמת אנו דורשים גיוס לכל, או רק גיוס לכל החרדים?

ייתכן שאני טועה. אולי יש צורך במחאה בוטה, מתנגחת וחד-משמעית כדי להגיע בסופו של דבר לפתרונות חלקיים הוגנים שלא יספקו אף אחד. מבחן התוצאה הוא שיקבע, ויש לי תחושה שברגע שיתפזר עשן הבחירות הבאות – נמצא את עצמנו דורכים באותו מקום. הלוואי שאתבדה. בינתיים אני נאלץ להמשיך "לגמגם ולהסס", כפי שטוענים ליבסקינד וסג"ל במאמרם נגד חובשי הכיפות הסרוגות, כי מה לעשות – החיים מורכבים ומעוררי היסוס.

אז מה, רק החרדים משתמטים?
קרב אקדמי מאסף

כמעט כמו הקושי לגייס חרדים, אני מתקשה גם לגייס עברה וזעם אל מול ההחלטה שלא להכיר במרכז האוניברסיטאי באריאל כאוניברסיטה. ההחלטה של הוועדה לתיכנון ותיקצוב במועצה להשכלה גבוהה, כמו גם עצומת ראשי האוניברסיטאות שתרמה לה, מעוררות בעיקר בוז וגיחוך. בעיניי אלה קרבות מאסף של הכחשת מציאות קיימת, קרבות שיוכרעו במוקדם או בטיפה-מאוחר לטובת קול ההיגיון.

אין צורך להיות נביא גדול כדי להיות משוכנע שבעוד זמן לא רב יהפוך המרכז האוניברסיטאי לאוניברסיטה מרכזית. למציאות יש כוח משלה, ושום מאבקים פוליטיים של אליטות ישנות ונכחדות לא יוכלו לשנות את העובדה שמדובר כבר היום במרכז לימודי חשוב הראוי לתואר הנכסף. ההנחה שעומדת בבסיס המאבק נגד המרכז, כאילו עדיין אפשר להרוס ולפורר ולהכרית את המוסדות היציבים ביש"ע, שלא לומר את אריאל ואת מפעל ההתנחלות ביש"ע בכלל – היא עוד עדות לחוסר נכונותה של המחשבה האנושית בשמאל הקיצון להתפתח ולהתעדכן עם העולם החיצון. שנה, שנתיים, חמש שנים, אבל האוניברסיטה קום תקום, כי זה הדבר הנכון והטבעי לעשות.

 

סרט פשע

בערוץ הסרטים הקלאסיים TCM משודר מדי פעם בפעם סרט מ-1959 בשם 'מבצע בורמה' ('Never So Few'), שלעיתים נקרא גם בשם הדומה מעט יותר למקור 'מעטים מול רבים'. זהו סרטו של הבמאי ג'ון סטארג'ס, העוסק ביחידה אמריקנית-בריטית ובשותפיה הקצינים בבורמה של ימי מלחמת העולם השנייה. אמנם סרט בינוני להפליא, אף שלא מעט כוכבי קולנוע וכוכבים-לעתיד מופיעים בו, אבל הוא מעניין כשיקוף של רוח התקופה, בעיקר לאור כמויות הפוליטיקלי-אינקורקט הנשפכות בו כקטשופ בסרטי מלחמה. אילו הסרט היה נוצר כיום, אין ספק כי כל המעורבים בהפקה היו מגיעים לבית הדין הבינלאומי בהאג.

גיבור הסרט, קצין אמריקני בשם טום ריינולדס (בגילומו של השחקן פרנק סינטרה), הוא מסוג הדמויות שהרב כהנא ז"ל היה מגדיר כימני קיצוני מטורף. הוא רומס את הוראות מפקדיו, מבצע המתת חסד באחד מלוחמיו הפצועים, עורך מסע נקם וחיסולים בחיילים סיניים מעבר לגבול ומסיים סצנה רגשנית עם אהובתו האיטלקייה במשפט הסופר-רומנטי "תלמדי לבשל". למען הסר ספק, הסרט מעביר לנו את המסרים האידיאולוגיים האלה כצודקים והכרחיים, ללא טיפת ציניות. ריינולדס מצליח לשכנע בצדקת דרכו לא רק את חבריו הלוחמים, אלא גם את מפקדו הבכיר ששקל להעמיד אותו לדין אך לבסוף הריע לו כגיבור.

אפשר להבין מדוע כבר לא עושים סרטים כאלה, ולא חייבים להסכים עם המסרים, אבל נחמד לדעת על תקופה שבה הוליווד לא עשתה עניין מחלוקה מגדרית שמרנית ומפשעי מלחמה גלויים. לא בטוח שאני מחבב יותר את סרטי המלחמה הנוכחיים, על שלל ייסוריהם והתלבטויותיהם וצדקנותם של החיילים המבולבלים והבוכיים. מדי פעם אנו ראויים לסרטי מלחמה שבהם הטובים הם טובים, הרעים רעים וכולם מאמינים בצדקת הדרך. מדי פעם לא יזיק שגם המלחמות עצמן יהיו כאלו.

 

המלצות קלאסיות

אם כבר ערוץ הסרטים הקלאסיים, שנה לפני 'מבצע בורמה' יצא הסרט 'שולחנות נפרדים', המבוסס על מחזה ידוע באותו שם. המחזה בנוי למעשה משני מחזות נפרדים עם עלילות נפרדות, ואילו הסרט משלב בין שני המחזות ויוצר פסיפס של עלילות ומערכות יחסים מעודנות המתקיימות בבית מלון אחד. זהו ללא ספק אחד הסרטים הטובים והמענגים שבהם צפיתי בשידורי יס, אדום עתיק שהצליח להישאר רענן ונוגע ללב גם היום.

'שולחנות נפרדים' זיכה את השחקן הראשי שלו באוסקר, ואילו 'ג'זבל' מ-1938 עשה אותו הדבר לשחקנית הראשית. בניגוד ל'שולחנות', על 'ג'זבל' קשה לומר שהוא נשאר רענן כשהיה, אבל הוא עדיין סרט מעניין המתמקד באישיותה של אישה דרומית מרדנית ותככנית ערב מלחמת האזרחים האמריקנית. יש להניח כי מנויי הכבלים או הלוויין לא יתקשו למצוא את כל הסרטים האלה בערוץ TCM, ערוץ הנוטה להקרין אותם סרטים שוב ושוב ושוב.