בשבע 501: אבי דור הכיפות הגדולות

מחקר חדש שופך אור על דמותו של הרב משה צבי נריה, ומגלה כי עמדותיו מזוהות הרבה יותר עם הזרם התורני בציבור הדתי לאומי מאשר הפשרני

עפרה לקס , כ"ב בתמוז תשע"ב

 עבודת הדוקטורט של מרדכי מרמורשטיין, בעצמו איש 'מימד' לשעבר, מגלה כי בני עקיבא היו מבחינת הרב נריה ליגה ב' אחרי בני הישיבות, הוא התנגד לכפיית גיוס על כל לומדי התורה, פיתח יחס אמביוולנטי ליום העצמאות ותמך בסירוב פקודה

יום אחד פגש מרדכי מרמורשטיין, איש כלכלה וכספים, את הרב פרופ' בנציון רוזנפלד, אז ראש המחלקה לתולדות ישראל, בספרייה בבר אילן. זו לא היתה פגישה מקרית; השניים אכלו מאותו מסטינג במשך עשרות שנים בגדוד מילואים של הצנחנים. ובכל זאת, הפנייה של הרב רוזנפלד הפתיעה את מרמורשטיין. "הוא שאל אותי, תגיד, היית רוצה לכתוב עבודת דוקטורט על הרב נריה?" הרב רוזנפלד התיישב למרמורשטיין בדיוק על רצון שהחל לקנן אצלו - לחקור באופן משמעותי דברים הקשורים ברוח הציונות הדתית, בדרכה גדל ולאורה חינך את ילדיו. אבל באותה עת הוא שימש מנכ"ל ישיבת 'נתיב מאיר' בירושלים, ולא היו לו תוכניות לעזוב. ובכל זאת, "לקח לי שניות בודדות להעביר הכל בראש ולהגיד 'כן'. בסוף אותה שנה עזבתי את הישיבה ויצאתי לעבוד על הדוקטורט". במהלך כתיבת העבודה, תחת הנחייתו של פרופ' מאיר הילדסהיימר, הוא התרוצץ בין ספריות ואישים, בין כתבי הרב ובני משפחתו וגילה אדם אוהב תורה, בעל מסירות נפש וסובלנות לעם ישראל, שההצלחות שלו - ובראשן מפעל הישיבות התיכוניות - לא בטוח ששימחו כל כך את ליבו. אפילו מרמורשטיין, שנולד על קרקע לא יציבה, התפלא במהלך המחקר לגלות שוב ושוב איך הרב נריה מצליח להיות מונח בכמה אמונות יחד - ולחיות איתן בשלום.

 נסיעות חינם באוניות מעפילים

"אז מה, יש לך נסיעות חינם באוניות לכל החיים?" שואלים רבים את מרמורשטיין אחרי שהם שומעים את סיפור חייו. מרמורשטיין משיב על השאלה הזאת, "כן, אבל הנסיעה בחינם היא רק על אוניות מעפילים". לסיפור הולדתו המלא התוודע מרמורשטיין, או בשמו המלא מרדכי סער מרמורשטיין, רק בסביבות גיל 37. הוא אמנם תמיד ידע שאת אוויר העולם הוא נשם לראשונה באוניית המעפילים 'כנסת ישראל', אבל לסיפור המלא הוא הגיע רק אחרי שהלך עם הוריו וילדיו למפגש של מעפילי האונייה עם מפקדיה.

"מי שנתן לי את השם 'סער' היה יואש צידון, טייס קרב מהולל ומספר 2 ברשימת רפול לכנסת. כשהגענו לכנס ישבתי בקהל, וכשצידון אמר 'ואז נולד לנו הילד הראשון על האונייה וקראנו לו סער', אישה אחת שהכירה אותי וישבה לידי קראה 'הנה, הוא כאן'. צידון היה המום ותפס התרגשות בלתי רגילה. אחרי הלם קצר הוא אמר: אם יש ילד שקוראים לו סער ונולד על 'כנסת ישראל', שיבוא אלי". מרמורשטיין קם ממקומו ופסע לעבר צידון. "הוא מעך אותי מרוב התרגשות והעיניים שלו היו לחות". מאז נרקם בין השניים קשר שנמשך לאורך שנים, ומרמורשטיין החליט גם לבדוק קצת יותר לעומק מה התרחש שם. הוא הלך לארכיון ההגנה וגילה ביומנו של מפקד האונייה, יוסי הראל, את יום הולדתו. הוא כתב 'היום נולד לנו הילד הראשון והתלבטנו איך לקרוא לו. אחד הציע את השם הזה ואחד את ההוא. קראנו לו סער'.
החברה המעורבת היתה אבן בוחן ושורש של מחלוקת. אנשים אמרו 'חברה מעורבת לכתחילה', והרב נריה אמר: זה לא לכתחילה, אבל אני לא נלחם בזה, מתוך הנחה שלאט לאט יגדל כאן דור ציוני-דתי שיכיר בזה בעצמו. במידה מסוימת הוא צדק. הנה הזרם החרד"לי

הוריו של מרמורשטיין נולדו בעיירה קטנה בהונגריה שרק מעטים ממנה שרדו את הימים השחורים באירופה. "הם נפגשו אחרי השואה, ונישאו בחתונה עצובה, בלי הורים". כשהגיע ההיריון, החליט הזוג שהילד הזה ייוולד בישראל. "כשאמי היתה בחודש השישי הם יצאו למסע מחתרתי, בסופו הגיעו לאוניברסיטה בפאתי זאגרב עם 4000 מעפילים נוספים, בציפייה שהאונייה תשופץ - מה שלא קורה ביום אחד. כשהאונייה היתה מוכנה להפלגה היה כבר נובמבר 46' ואמי היתה בסוף החודש התשיעי להריונה". האם ונשים נוספות שאלו את השליח הארצישראלי האם בכלל כדאי לצאת למסע עם בטן במצב כל כך מתקדם. "השליח הרגיע ואמר: אל תדאגו, נגיע לארץ ישראל תוך ארבעה-חמישה ימים. בסוף זה לא היה ארבעה-חמישה ימים, ולא ארץ ישראל". מרמורשטיין היה התינוק הראשון על האונייה ובשבועות הבאים נוספו למניין המעפילים עוד 11 עוללים שנולדו בזה אחר זה. האונייה, בסופו של דבר, נתפסה. היולדות ותינוקותיהן אמנם הורדו בעתלית, אבל כל השאר, כולל האבות הטריים, גורשו לקפריסין.

עד היום המבקרים במוזיאון ההעפלה בעתלית יכולים לראות את מרמורשטיין בצעירותו, "מככב ליד הרב לאו כנציגם של הילדים שנולדו על אוניות מעפילים".

ילדותו של מרמורשטיין עברה עליו בפתח תקווה. אביו היה ממלא מקום ראש העיר ויושב ראש המועצה הדתית. אבל עוד קודם לכן הוא היה חבר מרכז ישיבות בני עקיבא. "בהתחלה הוא היה מזכיר קופת חולים פה ושם. יום אחד הגיע אליו הרב נריה, ששמע את שמעו, וביקש ממנו לעזור לו מבחינה אדמיניסטרטיבית. לאורך כל הדרך היו ישיבות ואולפנות של בני עקיבא במשבר כלכלי". האב התחיל בישיבת בני עקיבא בשדה יעקב שעמדה לפני קריסה, המשיך בישיבת בני עקיבא רעננה ומשם עבר לאולפנת כפר פינס. "כך נקשר סביבו שם של מציל ישיבות ואולפנות". האב, אברהם מרמורשטיין, מאוד העריך את הרב נריה. פעמים רבות הוא נסע איתו לוועידות בחו"ל, וכמעט בכל שנה נסע כשליח של מרכז ישיבות בני עקיבא לחו"ל כדי לגייס כספים.

"אבל אני לא יכול להגיד שכך הגעתי לנושא הזה של הדוקטורט", אומר מרמורשטיין בכנות. הוא עצמו עשה מסלול של נתיב מאיר, שנה בישיבה ושירות בצנחנים ומשם לעולם הניהול הכלכלי. הסוגייה של יהדות וכלכלה תמיד עניינה אותו ויש לו אפילו ספר שלם במחשב על הצומת יהדות-כלכלה, אבל לאורך השנים הוא לא הסתפק רק במספרים.

"כל השנים אני חי בניסיון להבין מה זה ציוני דתי. זו אידיאולוגיה שאני חי לפיה, ולכן אני מנסה לבדוק את העקרונות מדי פעם בפעם ולהבין למה ומדוע". במסגרת הזאת הוא כתב מדי פעם מאמרים לעיתונות הדתית ואפילו הוציא ספר בשם 'דרך חדשה ישנה' שנמכר בכמה מאות עותקים. לפני כמה שנים, כשהיה בין עבודות, הוא החליט להירשם לתואר שני ב'יהדות בת זמננו'.

"למדתי אצל פרופ' דב שוורץ, בעיניי החוקר מספר אחת של הציונות הדתית, שאמר במהלך אחד השיעורים שעל ההבדלים בין הרב קוק ל'המזרחי' מישהו צריך פעם לכתוב. קלטתי את זה, ואכן כתבתי תיזה לתואר שני בהנחייתו".

את הרב פרופ' רוזנפלד הוא פגש כמה שנים אחרי, וכאמור, עזב הכל ויצא לדרך.

יש תחושה שאין מספיק מחקרים על אנשי הציונות הדתית.

"יש כאלה שיאמרו לך שעדיין מוקדם לערוך מחקר על הרב נריה. הוא נפטר בתשנ"ו. כשהתחלתי את העבודה היה זה 11 שנים אחרי פטירתו". אבל, אומר מרמורשטיין, הרב רוזנפלד, תלמידו ומעריצו של הרב נריה, לא סתם ביקש ממנו לכתוב את העבודה. "הוא הבין שיום אחד מישהו יעשה דוקטורט על הנושא ויכול להיות שזה יהיה דוקטורנט מהאוניברסיטה בתל אביב או בירושלים, ואם כך עדיף שזה יהיה מישהו חובש כיפה מבר אילן. כי למרות שזה ניתוח מדעי ודוקטורט, בכל אופן במדעי הרוח אפשר לראות גם את האדם שכותב".

 "גישתו של הרב נריה למדינה היתה מלווה כל הזמן במשבר וסתירה פנימיים". מרדכי מרמורשטיין

 נגד 'המרד הקדוש'

הרב נריה, או בשמו המקורי משה צבי מנקין, נולד בשנת תרע"ג בלודז', פולין. בהיותו בן 18 עלה לארץ עם סרטיפיקאט מיוחד שקיבל מהרב קוק עבור בחורי ישיבות, וכעבור שנה הצטרף לתנועת בני עקיבא הצעירה. עבודתו של מרמורשטיין עוקבת אחרי הגותו ופועלו של הרב נריה החל מהרגע ההוא ועד לפטירתו בחורף תשנ"ו, ואחרי מקומו בעיצוב האתוס הציוני דתי.

בשנה שעברה עברה הישיבה הקטנה-הלאומית 'בית אברהם' לבנייני אם הישיבות התיכוניות, כפר הרא"ה. מרמורשטיין שאל את הרב אברהם צוקרמן, חברו ושותפו של הרב נריה לאורך שנים ארוכות, "מה היה קורה אם הרב נריה היה מתעורר פתאום ורואה אותם אצלו בישיבה? לכאורה הוא היה מאושר". הרב צוקרמן אישר את ההנחה.

ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה החלה את דרכה, כידוע, בשנת ת"ש, עם לימודי קודש בלבד. "הרב נריה", מדגיש מרמורשטיין, "קבע את הסיסמה 'ישיבה ללא לימודי חול'. הוא אמר שישיבה שיש בה לימודי חול לא ראויה שתיקרא ישיבה". אחרי עשור נכנע הרב נריה ללחצם של ההורים שתבעו לימודים לבגרות, אבל הוא עשה זאת באופן איטי להדהים כך שרק 19 שנים לאחר ייסוד הישיבה סיים המחזור הראשון את הלימודים בישיבה כשבחיקו תעודת בגרות מלאה.

האם נכון יהיה להסיק מהעבודה שלך שהרב נריה הוא אבי ה'חרד"לים' ולא אבי דור הכיפות הסרוגות?

"קודם כל זה לא סותר שהוא האבא של שניהם. אבל כן הייתי אומר שהוא בבירור אבי דור הכיפות הסרוגות, משם הוא התחיל. הוא צמח בבני עקיבא של לפני 90-80 שנה, בפועל המזרחי ובמפד"ל, שם לא היה חרד"ל. וכן, היה לו באופי משהו שאיפשר לו להכיל את כל המרחב של הכיפות הסרוגות".

דווקא על השאלה האם הוא אבי הציבור התורני יותר, יש מחלוקת. "אני חושב שבסוף הוא כן ייסד אותו, אבל בעקיפין, דרך תלמידיו, בעוד את הכיפות הסרוגות הוא יצר במובהק".

מרמורשטיין מספר על שבט 'איתנים' של כפר הרא"ה, ילידי תרצ"ו, היום בני 76. על המחזור נמנו הרב יעקב פילבר, הרב זלמן מלמד, הרב בנימין הרלינג, הרב צפניה דרורי, הרב שבתאי זליקוביץ' ועוד. "הם הקימו בישיבה גרעין מחתרתי שנקרא 'גחל"ת'. הם חשבו שבני עקיבא לא מספיק דתית, לא מספיק תורנית, וכך גם השבט שלהם. כשהם דיברו על הגשמה הם רצו להפוך את הקיבוץ למשהו הרבה יותר תורני שיעסוק חצי יום בעבודה וחצי יום בתורה. זה היה מחתרתי כי הם חששו שתנועת בני עקיבא הממוסדת לא תיתן להם לעשות מהפכות גדולות מדי, ואולי גם לא הרב נריה עצמו. מצד אחד הם קיבלו מהרב נריה את התסיסה התורנית, את הלהט והרצון להגשים, מצד שני הם ראו שהוא לא יוכל להוביל אותם בכיוונים האלה".
הרב נריה התנער כמו אריה ופירסם הצהרה שכל הכבוד לנו עם ישיבות ההסדר שלנו, אבל מעולם לא אמרנו שדרך ישיבות ההסדר היא דרך המלך. יש ב'הסדר' פשרה, וחובתה של המפד"ל להגן על הישיבות הקדושות הללו ש'תלמידיהן מקדישים כל זמנם לשקידה רצופה על התורה'

החבורה ההיא חלמה על ישיבה גבוהה של בני עקיבא, ובלחץ שלהם הוקמה ישיבת כרם ביבנה, לשם עברו בשמינית (שנת תשי"ד, 13 בחורים). "בסופו של דבר 'כרם ביבנה' לא סיפקה אותם. הם לא מצאו את המזון הרוחני הציוני-דתי שאותו חיפשו, ואז התחילה תזוזה לכיוון מרכז הרב, שהיתה עד אז ישיבה מסכנה. הם בחרו ברב צבי יהודה והכתירו אותו לרב. הם גם אלה שהתחילו את הנוהג ללכת עם ציציות בחוץ בחברה הציונית דתית, ויש גם כאלה שמייחסים להם את המצאת הכיפה הסרוגה".

מדבריו של מרמורשטיין עולה שהרב נריה דווקא לא חלם על ישיבת בני עקיבא הגבוהה. מבחינתו, תלמיד שסיים את ישיבת בני עקיבא ורצה להמשיך להשתלם בתורה, יכול היה ללכת לישיבה חרדית.

אז אולי מרידת התלמידים לא היתה בהשראתו אלא להיפך?

"מה פתאום! מי בנה אותם רוחנית? למרות שהם מרדו כביכול ברב נריה, הם כל כולם ספוגים ברב נריה".

מרמורשטיין חוזר למקורות שעיצבו את דרכו של הרב נריה. לדבריו, עד גיל 17 הוא גדל באווירה חרדית, לשם לא חדר ולו משב רוח קל של ציונות. עד גיל 13 הוא למד אצל אביו, הרב פתחיה מנקין, בבית, ואחר כך הלך ללמוד בישיבות מתוך מסירות נפש אדירה, כשכל כולו שקוע בתורה. גם העלייה שלו לארץ, מסביר מרמורשטיין, איננה קשורה בציונות, אלא לעובדה שהוא תלמיד ישיבה. "הוא נחשף לציונות רק בישראל ורק אצל הרב קוק - אליו הוא הגיע מיד עם הגיעו לארץ. הרב קוק בנה את השקפת עולמו הציונית. אבל האמת היא שגם על הרב קוק עצמו אפשר לומר שהוא 'חרדי לאומי'".

מרמורשטיין מסביר שהגישה של הרב נריה היתה שונה מזו של 'המזרחי' בכמה צמתים, למרות שהוא היה חבר בה שנים רבות. "שח"ל - שמואל חיים לנדאו, הוגה הדעות של הפועל המזרחי - טבע את המושג 'המרד הקדוש'. הרב נריה לא מרד מעולם בסביבה החרדית. הוא לא שלל אותה. להיפך, הוא העריץ אותה על מסירות הנפש שלה לתורה".

 להגן על בני הישיבות

לו הרב נריה היה חי היום, אין ספק שהנאבקים היום נגד מסקנות ועדת פלסנר וגיוס בני הישיבות היו יכולים להסתייע בו. הוא אפילו כתב חוברת בנושא, בתשכ"ח, שכותרתה היתה 'בני הישיבות וגיוסם', ותוכנה רצוף אהבה לתלמידי הישיבות ה'קדושות'. "הוא בעצם כתב: תשמעו חבר'ה, כל הכבוד לציונות ולצבא, אבל אחרי שנתיים-שלוש אתם עוזבים את הישיבות והולכים לעשות קריירות בתחומים שונים. הנערים האלו יושבים בישיבות ולומדים כל חייהם. כמובן שהם חיילים שמגנים על המדינה בדיוק כמו החיילים במדים. החיילים מגינים על היהודים, ותלמידי הישיבות מגינים על היהדות".

חמש שנים אחרי הוצאת החוברת ההיא, בוועידת הציונות הדתית, הציע הקיבוץ הדתי לחייב את כל בני הישיבות להתגייס במסגרת של 'הסדר' בחוק. בני עקיבא כתנועה הסכימה לזה וההצעה זכתה לרוב גם במפד"ל, "ואז הרב נריה התנער כמו אריה ופירסם הצהרה שכל הכבוד לנו עם ישיבות ההסדר שלנו, אבל מעולם לא אמרנו שדרך ישיבות ההסדר היא דרך המלך. יש ב'הסדר' פשרה, וחובתה של המפד"ל להגן על הישיבות הקדושות הללו ש'תלמידיהן מקדישים כל זמנם לשקידה רצופה על התורה'".

אז מה, הוא לא היה בעד ההליכה לצבא?

"הרבה פעמים במהלך העבודה התקשיתי להכריע בנוגע לעמדותיו, ואז יום אחד הרגעתי את עצמי ואמרתי: זה לא אתה שמתקשה להכריע, זה הוא שמתקשה להכריע. אבל הוא חי בשלום עם כל הדברים האלה. היום הציבור הציוני-דתי לכל גווניו העמיד בינו ובין היהדות החרדית מחיצה גבוהה מאוד. והרב נריה - זו לא היתה נחלתו. הוא חי איתם בשלום ואהב אותם. היתה לו רק ביקורת אחת על העולם החרדי - שהם לא תפסו שאנחנו נמצאים בתקופה של שיבת ציון".

סלע מחלוקת נוסף ממנו יצאו יובלים רבים של אי הסכמות, כשהרב קוק והרב נריה ניצבים מזה, ו'המזרחי', 'הפועל המזרחי' ו'בני עקיבא' ניצבים מזה, היה היחס למודרנה. "כולם ראו במדינה את שיבת ציון, ובפן הזה הרבנים קוק ונריה הצטרפו לציונות. אבל הגופים שהזכרנו אמרו שהם מאמצים את הערכים המודרניים, מה שהרב קוק קרא 'תרבות אירופה' והתנגד לכך". הדוגמא הקלאסית בעניין הזה הוא זכות הבחירה לנשים, פולמוס עליו נשברו הרבה קולמוסים לפני כמעט מאה שנה. "הרב קוק התנגד לזה באופן נחרץ, ותנועת המזרחי התייצבה בריש גלי ואמרה, הרב קוק, אנחנו לא בדרך שלך, הערכים שלנו השתנו".

הסידור ליום העצמאות, כפי שהוא מוכר לנו היום, מתבסס על הנוסח שחיבר הרב נריה ליום זה. הוא צירף יחד את פרקי התהילים והעניק ליום החגיגי הזה מקום בבית הכנסת. מצד שני, כבר מההתחלה הוא התעקש לומר ביום העצמאות חצי הלל, בלי ברכה, ורק ביום. מרמורשטיין אומר שאין כאן מבט הלכתי גרידא. "דבריו של הרב נריה תמיד יהיו מעוגנים בהלכה, אבל בפסיקת ההלכה כל אחד יכול להסתייע במקורות כאלה ואחרים. גישתו למדינה היתה מלווה כל הזמן במשבר וסתירה פנימיים. הציבור הדתי חשב שנקים פה מדינת תורה. אבל כשהיא קמה, התגלה שהמדינה הזו הולכת להיות חילונית לגמרי ושלציבור הדתי אין מה לומר בתחום. לכן לרב נריה יש יחס אמביוולנטי ליום העצמאות. מצד אחד הוא רצה שהוא יהיה חגיגי, מצד שני בפן ההלכתי הוא אומר - לא קרה כאן שום דבר. כשהמדינה הזאת תרגיש שהיא מבינה את הנס של הקמת המדינה, אז יהיה מקום לדיון מחודש".

כשתלמידיו של הרב נריה עלו להתיישב באדמות יהודה ושומרון, הוא כבר היה מבוגר. הוא לא היה המוביל בריצה על הג'בלאות, אבל בהחלט הופיע בסבסטיה "מתוך מקום של סמכות ואחריות". לפני פינוי סיני הוא ירד לימית להיאבק נגד הפינוי ודרש מהמפד"ל, ביתו הפוליטי, לפרוש מן הממשלה. בהמשך הוא אף הקים את מצ"ד, שפרשה מהמפד"ל על רקע זה. באותה תקופה הוא לא הסכים עם ההוראה לחיילי צה"ל לסרב פקודה. "בתשובה לשאלתו של חייל, תלמיד שלו, מה לעשות אם יקבל פקודה לפנות את הרב", כותב מרמורשטיין בעבודתו, "השיב לו הרב נריה: 'אין בקולו או בקולי. אם לא הצלחת לשכנע אותו שישחרר אותך מחובת הפקודה – תשמע רק בקולו! תפנה אותי!'". בניסן תשנ"ד הוא הורה אחרת בכל האמור לגבי פינוי מתיישבים יהודים מחברון וחתם על פסק הלכה לסירוב פקודה יחד עם הרב ישראלי והרב שפירא.

מאין צצה האידיאולוגיה של הרב נריה לגבי סירוב הפקודה?

"לכאורה זו סתירה פנימית, הרי מי כמונו נושאים את הדגל של אתחלתא דגאולה? ומצד שני אנחנו זורקים רפש על הממשלה ומביאים את הדברים לסף של דה לגיטימציה. והרב נריה מבין את זה והוא דואג לעשות הבחנה מתמדת בין המדינה ועם ישראל לבין האישים שעומדים בראשה. המדינה היא כמובן אתחלתא דגאולה, אבל ממשלת ישראל - צריך לטפל בה, היא לא הולכת בדרך הנכונה".

אחר כך הוא ערך תיקונים בתפילה לשלום המדינה.

"את התיקון הראשון הוא עשה בסוכות תשנ"ה, ליד הכותל, באופן אישי. כששאלו אותו הוא אמר, יש לי כאבים ואני מבטא את הכאבים שלי, לא נתתי הוראה לכל עם ישראל לשנות את התפילה. ביום העצמאות של אותה שנה, שנת חייו האחרונה, מישהו פירסם את הסיפור מסוכות כהוראה לבתי הכנסת לשנות, אבל המשפחה והסובבים אמרו שזו לא הוראה לרבים".

"כל אחד מרגיש בן של הרב נריה"

הרב נריה הפך במידה רבה את בני עקיבא ואת הדרך הציונית-דתית למה שהיא היום. אבל האידיאל בעיניו, כך נראה, היה רחוק מאוד מהמקומות שהוא הוביל אליהם בעצמו.

"יוחנן בן יעקב ואמנון שפירא, מזכ"לי בני עקיבא בעבר, באמת האשימו אותו בכך. בן יעקב כתב שהרב נריה לא ראה בבני עקיבא ערך לכשעצמה אלא מענה לנטישה של הנוער את הדת. שפירא כתב שלפי תפיסתו של הרב נריה, בליגה א' נמצאים החבר'ה שיושבים בישיבות ולומדים, ובני עקיבא נמצאים בליגה ב', והרב נריה נמצא שם רק כדי שלא ייפלו לליגה ג'. הוא קרא לזה 'קללת הבדיעבד'".

הוא גם הגן על זכותו של סניף בני עקיבא ברובע היהודי להתקיים כסניף נפרד לבנים ובנות בתוך התנועה.

"החברה המעורבת היתה אבן בוחן ושורש של מחלוקת. אנשים אמרו 'חברה מעורבת לכתחילה', והרב נריה אמר: זה לא לכתחילה, אבל אני לא נלחם בזה, מתוך הנחה שלאט לאט יגדל כאן דור ציוני-דתי שיכיר בזה בעצמו. במידה מסוימת הוא צדק. הנה הזרם החרד"לי".

מרמורשטיין היה חבר בעבר במזכירות ובהנהלה של תנועת 'מימד', "אז אולי אני נתפס כמי שנמצא במקום אחר מהרב נריה", אבל במהלך העבודה הוא תלה את תמונתו של הרב נריה על הקיר שמולו כדי שיהיה נוכח בחדר כל הזמן. עם הגישה של הרב לרשויות המדינה מרמורשטיין פחות מזדהה, אבל "אין ספק שהרב נריה הוא דמות ראויה להערצה, והרבה כמוהו - אין. כל אחד מאיתנו מרגיש במקום כלשהו כבנו - ולא משנה לאיזה זרם בתוך הציונות הדתית הוא שייך. בעיניי, נועם ההליכות שלו והיכולת שלו להכיל את כולם, החזרה על הביטוי 'מוטב שיהיו שוגגין' - הם נר שצריך ללכת לאורו".

אבל בעבודתך כתבת שהוא עצמו הרגיש שחזונו לא הוגשם.

"נכון, הוא הצליח, אבל אולי הוא היה חושב שהוא נכשל. ישיבה תיכונית היא אולי 'לא ישיבה'. אבל הוא כן הכניס את בני עקיבא לעולם התורה. היום בבית הכנסת שלי, בית כנסת ציוני-דתי רגיל בפתח תקווה, אנשים לומדים עוד ועוד שיעורים. זה לא היה בעבר. ואת זה אני מייחס חד משמעית לרב נריה".

 

ofralax@gmail.com