בשבע 501: גברים ממאדים, ולפעמים מנוגה

לא נעים לומר את זה, אבל הסטריאוטיפים המגדריים עובדים בדרך כלל ובכל זאת, יש בנות שמפרקות בובות במקום לשחק ובנים שאוהבים לבשל

אסתי רמתי , כ"ב בתמוז תשע"ב

"אולי תכתבי משהו על בנים?" הציעה לי בחטף מישהי עם מבט קצת מיואש, ונראה לי שהיא התכוונה למשהו בסגנון 'המדריך השלם לשמירה על שפיות, תוך גידול צאצאים ממין זכר'. אז בואו נבהיר - בנים קטנים הם עם מקסים, מתוק, מעניין ומלא חיות, אבל אפשר בהחלט להגדיר אותם כמאתגרים. לפעמים אני מנסה ללמוד מהאמהות מרובות הבנים שאני מכירה. רובן ניחנו בעצבים של ברזל, שלוות נפש על גבול האדישות, או רמות אנרגיה שיתאימו למין השולט בבית. המריבות והמכות חולפות להן ליד האוזן, והן מסוגלות לראות את בניהן הצעירים משחקים מסירות עם התינוק בלי להניד עפעף (מקרה אמיתי לגמרי שראיתי במו עיניי). הן מתקנות שוב ושוב את הקרעים במכנסיים, אבל בסך הכל מאושרות על הזכות לגדל את השובבים הקטנים, ולא משנה מה הם יעשו. ולמען האמת, גם אני. אם הבנים שמחה.

קרבות פיג'מות
בת השלוש שלי חיפשה משחק, ואני, אמא שיוויונית לתפארת, הצעתי לה את החיילים. הקטנה התיישבה על השטיח, פיזרה סביבה את החלקים והתחילה לשחק: היה את אבא טנק ואמא טנק וטנק קטן וחמוד. משפחת הטנקים הנחמדים הלכו לעבודה ולישון, ואף 'פיו פיו' לא הפר את שלוותם

אבל יכול להיות שבזמננו זה לא פוליטיקלי קורקט לעשות הכללות מגדריות כאלה. בנים ובנות הם היינו הך, כך טוענות הרוחות החדשות, הכל חינוך. הרשו לי לחלוק: אני מוכנה להבטיח לכם שאני לא דוחפת לבנים שלי מכוניות ולבנות בובות מרגע היוולדם. ובכל זאת, ההבדלים צצים ועולים מאליהם בלי שום יד מכוונת.

רוצים דוגמאות? בבקשה. בגן של בני היתה השנה כמות בנים נכבדה במיוחד. בוקר אחד הגננת אירגנה מסיבת פיג'מות: החשיכה את הגן, ביקשה מהילדים לבוא עם פיג'מות, פרשה שמיכות על הריצפה והרשתה להם להביא צעצוע שהם ישנים איתו. כשנכנסנו לגן, מצפים למצוא חבורת ילדים ישנוניים, גילינו שנקלענו לקרב דובונים. חיות פרוותיות התעופפו לכל עבר, קריאות מלחמה קולניות הידהדו בחלל, ואני מוכנה להתערב איתכם שמי שהיה אחראי על העניין לא היו הבנות.

לעומת זה, בת השלוש שלי חיפשה משחק, ואני, אמא שיוויונית לתפארת, הצעתי לה את החיילים. למה לא? הקטנה התיישבה על השטיח, פיזרה סביבה את החלקים והתחילה לשחק: היה את אבא טנק ואמא טנק (היא קראה להם טנגים) וטנגי קטן וחמוד. משפחת הטנקים הנחמדים הלכו לעבודה ולישון, ואף 'פיו פיו' לא הפר את שלוותם.

 סוס בסלון

ובכל זאת, הרשו לי לסייג. אני עומדת על דעתי שיש כללים מגדריים, אבל לכללים האלה יש המון יוצאים מהכלל. כולנו מכירים בנים רכי נפש ובנות קשוחות, בנים חובבי אסתטיקה ובנות חובבות מכונות, ואני אפילו מכירה בית אחד שבו אחרי רצף של בנים שקטים ועדינים, הגיעו כמה בנות פרועות לגמרי. אחת מבנותיי נהגה לפרק את בובות הברבי שלה לגורמים במקום להלביש ולהאכיל אותן (הסלון שלי היה נראה אז כמו אבו כביר), ובן אחר שלי אוהב לבשל הרבה יותר ממני. שמעתי לא מזמן ברשת הרצאה על מעמד האישה (למה אני תמיד חוזרת אל הנושאים האלה?) והמרצה דיבר באופן די נחרץ על חלוקת התכונות המאפיינות את האישה ואת הגבר בבית. הסכמתי עם כל מילה שלו – למעט העובדה שכל מה שהוא אמר עלי כאישה היה נכון על בעלי, ולהיפך. "גבר יכול לשבת בסלון, על הרצפה מולו יהיה סוס מת, והוא לא ישים לב", אומר בחינניות הרב יצחק פנגר. יכול להיות שברוב הבתים זה ככה, אבל אצלנו דווקא אני זאת שלא מבחינה בפגרי הסוסים, או לפחות לא בחפצים הזרוקים פה ושם.

ככה זה. יחד עם התכונות המגדריות שלנו, כל אחד מאיתנו הוא יצירה מיוחדת. לכל אחד ואחת מגיעה ההזדמנות לנצל את הכישרונות הטבועים בו, גם אם הם מנוכסים לבני המין השני. וטוב שמזווג הזיווגים יודע מה הוא עושה, ומעניק לכל בית את כל הכוחות החיוניים, ולא כל כך משנה מי מביא מה.

ותודה לגדעון סער

חור שחור נפער לי לפתע בחופש הגדול. הוא ממוקם לקראת סוף החופשה, פחות או יותר בשבוע האחרון. זה השבוע בו הייתי שולפת את ערימות הספרים מהבוידעם, ואת רשימות הספרים מהמגירה במטבח. בעצם, את רוב רשימות הספרים מהמגירה, כי כמעט תמיד הייתי מגלה שאחת חסרה לי. אחרי שהייתי משנוררת רשימה חלופית מאמא מסודרת יותר, מבצע ספרי לימוד היה יוצא לדרך. בשלב הראשון הייתי בודקת מה יש ומה אין. לפי חוקי מרפי, שלושה ילדים עמדו ללמוד בו זמנית את ספר שמואל, בעוד שלושת העותקים של ספר מלכים נותרו מיותמים על המדף. אותי הכי הרגיזו הספרים שידעתי במאת האחוזים שהם שם, בערימות האינסופיות, הרי ראיתי אותם בשנה שעברה ולפני שנתיים - ולפתע פתאום, בדיוק כשהיינו צריכים אותם, בלעה אותם האדמה.

ואז הגיעה העמידה בתורים הארוכים בחנויות הספרים, "זה עדיין לא הגיע", "יש רק חדש ולא משומש", "את צריכה את ההוצאה החדשה" ו"תחזרו מחר..." וכרטיס האשראי המתגהץ שוב ושוב, ולאן נעלמה שוב הרשימה של כיתה ב'? וההתרגזות כל שנה מחדש על זה ששוב הוציאו מהדורה חדשה של בני גורן במאה שקל. איכשהו היינו מגיעים בסופו של דבר לקו הגמר, אבל המעמסה על הכיס ועל מערכת העצבים היתה לגמרי לא קלה.

וכעת, בזכותו האדיבה של שר החינוך שלנו, במאתיים שמונים שקל לילד והזכות להעביר לבית הספר את הספרים הישנים, אנחנו מסודרים. תודה כבר אמרנו?

נ.ב. בחיים לא האמנתי שתהיה לי צביטה בלב כשאעביר הלאה את 'המים חומר לחיים', ובכל זאת היתה לי. כמה אפשר להיקשר לחפצים, תגידו?