בשבע 501: קץ לכיבוש

דו"ח הוועדה בראשות השופט אדמונד לוי אוחז את השור בקרניו וסותר את הנחת היסוד של הממסד המשפטי כאילו יהודה ושומרון הם שטח כבוש

יאיר שפירא , כ"ב בתמוז תשע"ב

 * בהמשך מתייחס הדו"ח לסוגיות השונות בתחום הבעלות על קרקעות וממליץ לשים קץ לאפליה המשפטית שנועדה למנוע מההתיישבות היהודית להרחיב את גבולה * זו לא הפעם הראשונה בה הכפופים לאולמרט מורשעים בפלילים והוא מצליח לחמוק

 "ביום י"ז בחשוון תרע"ה (2 בנובמבר 1917) פרסם הלורד ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, הכרזה לפיה 'ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לעם היהודי בפלסטינה'. בהכרזה זו הכירה בריטניה בזכותו של העם היהודי בארץ ישראל, ואף הביעה את נכונותה לקדם תהליך שיוביל בסופו של יום להקמת בית לאומי עבורו בחלק זה של העולם. הכרזה זו שבה והופיעה, בנוסח שונה, בהצהרת ועידת השלום בסן רמו, איטליה, שהניחה את יסודות המנדט על ארץ ישראל, בה הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי בפלסטינה. וכאן המקום להדגיש כי בכתב המנדט (כמו גם בהצהרת בלפור) הוזכרו הזכויות 'האזרחיות והדתיות' בלבד של תושבי פלסטינה אותן יש לשמר. ואין בו זכר להגשמתן של זכויות לאומיות של העם הערבי".

שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי וחבריו לוועדה, השופטת המחוזית בדימוס תחיה שפירא והשגריר לשעבר ד"ר אלן בייקר, עשו עבודה מקיפה ומדוקדקת. הם ניכשו בסבלנות כמעט כל עשב שוטה וכמעט כל מניפולציה משפטית מושחתת שהחדירו בשקדנות אנשי משרד המשפטים ומשפטני המינהל האזרחי במהלך שני העשורים האחרונים אל הפרקטיקה שבהליכי הטיפול בקרקעות ביו"ש. אך בטרם נדרשו לעשרות השקרים הקטנים של 'מאחזים בלתי מורשים' או 'אדמות פרטיות', הם נדרשו לשקר הגדול יותר - 'הכיבוש'.

בחסותה של תקשורת עוינת, ממסד משפטי עוין לא פחות ומאות מיליונים של ממשלות זרות וקרנות שמאל, כמעט ושכחנו. אמנם יש מאות אלפי ערבים בארץ ישראל אשר חיים ללא זכויות אזרחיות מלאות ואת עניינם יש להסדיר. אך האדמה ביהודה ושומרון, כמו גם בנגב, בשרון ובתל אביב, אינה 'שטח כבוש' המוחזק ב'תפיסה לוחמתית', כפי שהטעימה הפרקליטות פעם אחר פעם בשנים האחרונות, אלא לכל היותר 'שטח הנתון במחלוקת'. וכל זה לאו דווקא על פי ההשקפה הצרופה מבית גוש אמונים, אלא גם על פי החוק הבינלאומי.

אלו שחזרו ושיננו באוזנינו כי מדובר ב'שטח כבוש' שאין לנו בו זכויות משפטיות, מנסים עתה לספר כי מדובר בחידוש מהפכני של השופט לוי וועדתו. אך האמת שצוטטה לעיל מדו"ח הוועדה, היתה ונותרה העמדה הרשמית של מדינת ישראל: "נוכחותה של ישראל באזור נקראת לעיתים קרובות באופן מוטעה כיבוש", נכתב באתר משרד החוץ, "אולם, על פי המשפט הבינלאומי, מצב של כיבוש אמיתי מתקיים רק כאשר שטחים נלקחים מריבון מוכר. הריבון המוכר האחרון ששלט בגדה המערבית וברצועת עזה היה האימפריה העותמנית, אשר חדלה להתקיים לאחר מלחמת העולם הראשונה... השליטה של מצרים וירדן בשטחים אלה מעולם לא הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית. זאת ועוד, מעולם לא התקיימה מדינה פלסטינית ריבונית בגדה המערבית או בכל מקום אחר".

רק לאחר שדו"ח השופט לוי הבהיר כי מדובר בשטחים שההתיישבות היהודית בהם היא חוקית, ומתיישביה הם בניו הלגיטימיים של המקום, הוא התפנה לטפל בזכויותיהם של המתיישבים שקופחו שוב ושוב, בעיקר מאז דו"ח טליה ששון שפורסם לפני שש שנים.

דרישה להליכים משפטיים מסודרים לוי מגיש את הדו"ח לנתניהו

הטיה לחובת המתיישב הישראלי

אין ספק שרוחו של השופט לוי, זו המדברת ברחל בתך הקטנה, לא צובעת ולא מסתירה דבר, שרתה - לטוב ולרע - על הדו"ח עצמו. הדו"ח תוהה למשל היאך זה מתנערים נבחרי ציבור ופקידים בכירים מיישובים וממאחזים שהם עצמם היו מעורבים בהקמתם. נקודת ההסכמה העיקרית של דו"ח לוי עם דו"ח ששון היא בעובדה שמוסדות המדינה היו מעורבים בהקמת רוב המאחזים והשכונות עד למעלה מראשם - "החל משרי הממשלה ומי שעמד בראשם, ועד אחרון דרגי הביצוע". ולכן תוהים מחברי הדו"ח מדוע ביום פקודה נראים המאחזים הללו כיתומים גמורים, פרי רוחם ומעשי ידיהם של כמה תימהונים על הגבעות. "ההתכחשות מטרתה היתה אחת", נכתב בדו"ח, "להדוף את הביקורת שהשמיעו גורמים שונים, בעיקר בינלאומיים".

השופט לוי וחבריו גם לא הסתירו את דעתם על מניעיהם האמיתיים של משפטני המינהל האזרחי  באשר לנוהל השערורייתי של 'צו שימוש מפריע'. על הצו, חשוב לציין, חתום האלוף יאיר נווה, סגן הרמטכ"ל דהיום ומי שהיה אז אלוף פיקוד המרכז. הצו קבע כי בכל מקום שבו ערבים מערערים על חזקה בקרקע של חקלאי יהודי, גם כזה המעבד את אדמתו במשך שנים רבות, יוכל המינהל האזרחי להרחיק את האיש מאדמתו בצו מינהלי, ללא צורך בבירור משפטי של ממש לגבי מעמד הקרקע. ארגונים כמו תנועת 'רגבים' וארגון זכויות האדם ביש"ע נלחמים כבר שנים נגד הצו של נווה. הישגיהם אצל ראש המינהל הקודם תת אלוף יואב מרדכי היו צנועים. מרדכי, דובר צה"ל היום, קיבל בהכנעה את התכתיבים של המערכת המשפטית שמתחתיו. לפני שנתיים מונה כראש המינהל תא"ל מוטי אלמוז, הראשון מבין ראשי המ'נהל מאז הסכמי אוסלו שלא מוביל מדיניות עוינת להתיישבות היהודית. אחרי שנוכח לדעת כי הצווים הללו הביאו פעם אחר פעם לעוול כנגד חקלאים יהודים, הפסיק תא"ל אלמוז לחתום על הצווים, ושלח את התובעים הערבים לבתי המשפט להוכיח בעלות על הקרקע בטרם יסולק ממנה היהודי המחזיק בה. החלטתו של אלמוז הרתיחה את המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מייק בלס, ואת עושי דברו באגף הייעוץ המשפטי של המינהל האזרחי. מדוע נרתעים אנשי משרד המשפטים מהליך משפטי מסודר, תוהים מחבריו של הדו"ח, ותשובתם לא מנסה להיות מנומסת במיוחד: "נראה אפוא כי הוגי הצו שמו לעצמם מטרה", נכתב שם, "למנוע מההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון מלהרחיב את גבולה".
לו תשכיל הממשלה לקבל את המלצת דו"ח השופט לוי, הרי שפרשת מגרון לא תשוב עוד. על פי לוי, אם יש אדם הטוען לבעלות על קרקע שבמחלוקת, יהיה עליו להגיע לבית המשפט ושם להציג ראיות לדבר. רק לאחר שימוצה הליך משפטי מסודר ויוכח כי הקרקע נגזלה, תוכל המדינה לגבש דעה שתבוא לידי ביטוי בהוצאת צווים, או בתשובות הפרקליטות לעתירות לבג"ץ

אולי הדרישה הבולטת והחשובה בדו"ח של השופט לוי היא להפקיע את ההכרעה בנושא הקרקעות ביו"ש מהרשות המינהלית ומהמשפט המינהלי ולהעביר אותם אל מעונם הטבעי, המשפט האזרחי, זה שדורש ראיות וטיעונים משפטיים סדורים. לוי וחבריו טוענים בדו"ח כי הנחת היסוד הבלתי מקובלת של המינהל היא כי המחזיק היהודי בקרקע "עושה זאת שלא כדין, עד אשר לא יוכח אחרת". וזוהי סיבה טובה נוספת להוציא את ההכרעה בסכסוכי קרקעות מידי הרשות המינהלית - "בוודאי כזו שלכאורה נחזית מחזיקה בדעה מוטה לחובת המתיישב הישראלי". כן, זוהי לשון הדו"ח. לו תשכיל הממשלה לקבל את המלצת דו"ח לוי, ולו רק בנושא הזה, הרי שפרשת מגרון לא תשוב עוד. על פי לוי, אם יש אדם הטוען לבעלות על קרקע שבמחלוקת, יהיה עליו, ממש כמו בכל שאר אזורי הארץ וכמו בשאר מדינות העולם הנאורות, להגיע לבית המשפט ושם להציג ראיות לדבר. רק לאחר שימוצה הליך משפטי מסודר ויוכח כי הקרקע נגזלה, תוכל המדינה לגבש דעה שתבוא לידי ביטוי בהוצאת צווים, או בתשובות הפרקליטות לעתירות לבג"ץ. דו"ח לוי, שוב נטול כל ניסיונות לרכך את המציאות, תוהה אם הימנעותם של רבים מבין הערבים הטוענים לזכויות בקרקע מלנסות ולממש את זכותם בבתי משפט אזרחיים, נובעת מכך שבטענותיהם אין ממש.

הוועדה אמנם חיזקה את ידי הממשלה בקביעתה כי אלו מבין היהודים שיתפסו קרקעות פרטיות בבעלות מוכחת של ערבים יגורשו מהאדמות הגזולות. אך קבעה גם כי במקרה שעל קרקע פרטית נבנו מקרים בתום לב מוכח, הרי שניתן לפתור את העניין, כמקובל בשאר חלקי הארץ, בפיצוי ראוי לבעלי הקרקע ולאו דווקא על ידי פינוי והרס. הוועדה גם קראה להשוות את חירותו של יהודי לקנות קרקע ביו"ש לזו הנהוגה בשאר חלקי הארץ, מבלי לקבל אישור מוקדם משר הביטחון ומבלי לעשות זאת דווקא, כפי הנדרש כיום, רק באמצעות תאגיד. הוועדה קראה גם להחיש את הליכי תכנון הקרקעות ביו"ש, להכריז על שטחים המיועדים לפארקים ולשמורות טבע, ולהסדיר במרשם מסודר וברור את הבעלויות בקרקעות השונות. הכול ממש כפי הנהוג בצידו האחר של הקו הירוק.

 

 יש שופטים, אין צדק

הרבה דברים רעים אפשר לומר על כל המעורבים בפרשיות אולמרט השונות. אבל אנחנו נתחיל דווקא מהטוב ונכריז כי יש שופטים בירושלים. אולי שופטים שהכרעת דינם תטביע את ישראל בפרץ מחודש של שחיתות, אבל בהחלט כאלה שמצליחים לשמור על דעה עצמאית ולפסוק כנגד דעה נחרצת של התביעה הכללית, המגובה בתקשורת אוהדת ואפילו באהדת הרחוב. בהנחה הסבירה מאוד שאיש לא העביר מעטפות גם לנשיאת בית המשפט המחוזי השופטת מוסיה ארד, לסגן נשיא בית המשפט השופט יעקב צבן ולשופט משה סובל, הרי שלשלושתם לא היתה כל סיבה לזכות את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, מהאישומים החמורים שיוחסו לו, מלבד האמת המשפטית שהיתה מול עיניהם. אין זה עניין פשוט לפסוק כך כאשר הזיכוי עתיד להנחית מכה אנושה על יוקרתה של  פרקליטות המדינה ולהפחית את אמון הציבור ביכולתו של בית המשפט להרשיע מושחתים בעלי הגנה משפטית מצוינת. הזיכוי באישומים העיקריים מותיר אפילו את השופטים עצמם עם טעם מר של מי שנאלצו לשלח לחופשי ואולי אפילו להחזיר לזירה הפוליטית אדם שראוי היה לשלחו למקום אחר לגמרי. עמוד שידרה מברזל נדרש לשופטים שכאלו. ובלי נימה של ציניות, טוב לדעת ששופטים כאלו יושבים, לפחות בירושלים. אלו מתל אביב, למשל, לא העזו לסטות כמלוא הנימה מהתוצאה שהציבור קיווה לה בפרשת הנשיא לשעבר משה קצב.

זו נקודת האור, והיא מצטרפת לאומץ הלא מובן מאליו של אגף החקירות במשטרה ושל פרקליטות המדינה להתעמת חזיתית עם ראש ממשלה מכהן, עמוס בחשדות לפרשיות שחיתות ומוקף מקורבים מקושרים ופרקליטי צמרת, לחקור אותו ולהעמיד אותו לדין.

אבל השורה התחתונה היא עצובה, אפילו הרת אסון. לפני עשרים שנה היה אולמרט אחד מגזברי הליכוד כאשר אנשיו גייסו מיליונים למערכת הבחירות בחסות חשבוניות פיקטיביות. על  החוזים הפליליים שנתפסו ועל דיווח כוזב לרשם המפלגות היה חתום אהוד אולמרט. רבים מבין המעורבים, חלקם פעלו ישירות מתחתיו של אולמרט, הורשעו בפרשה. אולמרט טען בבית המשפט כי לא היה מודע לכך שהעבירות הפליליות נעשות מתחת לאפו, שכן הוא היה עסוק בדבר הגדול באמת - ניצחונו של הליכוד בבחירות.

גם במשפט ההוא היה אולמרט מוקף בפרקליטי צמרת. גם שם הם טענו בכישרון, מגובים בעדות מרשימה של אולמרט, כי למרות שהתביעה הוכיחה שלאולמרט היה למעשה חלק במעשים פליליים, הרי שמודעות למעשים ומחשבה פלילית לא היו כאן. שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, עודד מודריק, קנה את העניין. בפסק דין פיוטי ומטופש הוא זיכה את אולמרט. השבוע שוב הורשעה חיילת בשירותו של אולמרט, ואילו הוא שוב חמק. שולה זקן שתקה בבית המשפט וספגה בשביל הבוס את ההרשעה ואת העונש. השופטים שוב נאלצו להרים ידיים אל מול הטענה המאפיונרית של אולמרט. גם הפעם הוא היה עסוק בדברים חשובים באמת ולא היה מודע לעבירות הפליליות שאנשיו עשו בעבורו.

ענוותנותו של השופט מודריק הביאה עלינו את סירחונם של טלנסקי, ראשונטורס, מרכז ההשקעות ואולי גם את הולילנד. מי יודע אילו פרשיות שחיתות יביא לנו פסק דינם של שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים.