בשבע 502: דברים שרואים מכאן

איש מסכן במיוחד, שעשה מעשה של ייאוש וטירוף כתוצאה ממצוקתו האישית, תוך ניצול פלטפורמת המחאה החברתית ליצירת כותרות.

אבי סגל , כ"ט בתמוז תשע"ב

פירומאניה

זה קרה לפני קרוב לשבע שנים, ביום השלישי ליישום תוכנית ההתנתקות. אישה לא צעירה בשם ילנה בוסינובה, עולה מרוסיה שהתגוררה לבדה בקרוואן ביישוב קדומים, הציתה את עצמה במחאה על הגירוש ועל אדישות התקשורת כלפי גורל המפונים. שום דבר מהסיקור התקשורתי של אז לא התקרב למה שקראנו בשבוע האחרון. ביום שאחרי ההצתה בתשס"ה, הקדיש 'מעריב' לבוסינובה ידיעה קטנה ויבשה בעמוד 6, 'הארץ' הסתפק בעמוד 8, ואילו 'ידיעות אחרונות' לא הזכיר את ההצתה אפילו במילה. ימים אחדים לאחר הגירוש הצית את עצמו עולה חדש אחר בשם ברוך בן מנחם, והפעם גם 'ידיעות' תרם ידיעונת של דיווח על המקרה – באמצע עמוד 16.

התקשורת צדקה. לא, זאת לא שגיאת כתיב – העיתונים נהגו נכון כשלא עסקו באותן התאבדויות מחאתיות של פעילי הימין. הם צדקו, משום שאסור לנו לאמץ את תרבות ההצתה העצמית למוות כמחאה פוליטית לגיטימית. זה לא יהודי, זה לא צריך להיות ישראלי, אין בזה שום חן – בדומה לרוב הפורמטים שאנו טורחים להעתיק מחו"ל – וגם אין בכך תועלת. אם מישהו החליט לייבא את התחביב ממקום מוצאו – זה עניינו, והוא אולי אדם אמיץ, אבל בשום אופן לא גיבור, ובוודאי לא סמל.

וכשם שהתקשורת עשתה אז את הדבר הנכון, כך היא עושה היום את הדבר המבחיל, הציני והדוחה ביותר שניתן להעלות על הדעת. משה סילמן, שהצית את עצמו בהפגנת המחאה החברתית בתל אביב, ונכון לכתיבת המדור עדיין נלחם על חייו בבית החולים, הוא לא ילנה בוסינובה. הוא אינו פעיל פוליטי שהחליט להקריב את עצמו למען הכלל, כמו אנשים שהתפרסמו כשהציתו את עצמם במדינות אחרות, אלא איש מסכן במיוחד עם בעיות קליניות וצרות אישיות אחרות, שעשה מעשה של ייאוש וטירוף כתוצאה ממצוקתו האישית, תוך ניצול פלטפורמת המחאה החברתית ליצירת כותרות. לא יותר מזה.

מן הסתם אין הרבה מן המשותף בין אותו סילמן לבין הדפני ליפים והסתיו שפירים המנהלים את המחאה. הפיכתו של אותו אומלל לגיבור ולסמל המאבק היא פרודיה עצובה על מאבקים נגד דיכוי ברחבי העולם. אם מעשהו של סילמן מסמל משהו, זה רק את הפן העלוב של המאבק, את המאמץ מעורר הרחמים להחיות מחאת יושבי בתי קפה ולובשי מותגים על בסיס אירועים המתרחשים במשטרי דיכוי ערביים רצחניים או תחת הכיבוש הסובייטי.

 זה לא הפריע לתקשורת להפוך את האירוע לחדשות המרכזיות של תחילת השבוע, ואת האיש לגיבורה של "מחאה בוערת", כמאמר הכותרת הראשית בביטאון של מוזס. מקרה פרטי עצוב של טיפוס גבולי, אייטם הראוי לקצה העמודים הפנימיים בעיתונים, הפך לקמפיין תקשורתי חסר גבולות ובושה. טוב, זה לא הזמן לבחול באמצעים, ביבי עדיין בשלטון.

טירוף משיחי חברתי

בחזרה לתשס"ה: בהתעלמה ממעשה ההתאבדות של ילנה בוסינובה, התקשורת לא רק פעלה באופן ראוי מוסרית, אלא על הדרך גם עשתה חסד גדול עם מתנגדי ההתנתקות. מותר להניח שבכל מקרה המציתה לא היתה הופכת במדיה לגיבורה חיובית. הצגת בוסינובה כפרצופה של מחאת הגירוש היתה רק מאפילה על יתר המראות הקשים של הפינוי, מציגה את כלל המחאות כטירוף משיחי, גורמת להאשמה קולקטיבית של רבני הימין בהסתה להצתה, ולא תורמת דבר וחצי דבר למניעת החורבן עצמו. אם זוהי האלטרנטיבה, אז גם מבחינה טקטית כבר עדיפה לנו ההתעלמות.

רבים מאלה שמתלוננים היום על הסיקור הדל של אז – לא באמת היו רוצים להפוך את מבעירי עצמם לסמלים. בעיני המתבונן הממוצע, המעשה של בוסינובה היה לא רק מיותר, אלא גם מעין התגשמות של סטריאוטיפ ימני מטורף המקדש את האדמה ומצפצף על החיים, או במילים אחרות: הלחם והחמאה של תקשורת השמאל. ברור לי לחלוטין שלא רק אני נשמתי לרווחה כשהאירוע האלים עבר בשקט תקשורתי. עבור רבים ממתנגדי הגירוש, כולל המיליטנטיים שבהם, היה במעשה הזה משהו כמעט מביך. לא זה הייצוג שביקשנו עבור המחאה הכתומה. איך אמר וודי אלן כששאלו אותו מה הוא חושב על המוות: "אני נגד".

אבל מה שנראה לרובנו כצעד קיצוני, תימהוני, לא מוסרי ומנותק מכל הקשר תרבותי – הופך כיום בעיני מארגני המחאה ותומכיהם לצעד טבעי ובלתי נמנע. "כולנו משה סילמן" הכריזו השבוע מפגינים ברחבי הארץ, וכותרות העיתונים אימצו את הסיסמאות בשמחה. כשהמטרה עומדת מול העיניים אפשר להשתמש בכל האמצעים, כולל עיוות עובדתי, ניצול מצוקה אישית וחוסר איזון נפשי, עידוד למעשים קיצוניים נוספים ודריכה נוספת על גופתה החרוכה של העיתונות האמיתית בישראל. מחאת האטימות החברתית.

מחובר למיגזר

לפני יותר משנה, בעקבות צפייה בפרקים מתוך העונה השנייה של הסידרה 'מחוברות', ירדתי על משתתפות התוכנית ועל המיגדר הנשי באופן כללי, כיניתי את כוכבות הסידרה "משעממות" והלנתי על הבנאליות המצולמת של הקיטורים בנושאי זוגיות וקריירה. כיום, אחרי צפייה בשמונה מפרקי המקבילה הגברית 'מחוברים 2', אני מבקש להתנצל חלקית בפני הבנות: גם העונה הזו סובלת מסיפורים לא מעניינים, הגיגים בנאליים וקטעים לא אמינים (סליחה, אבל אני לא מאמין לשום בכי מצולם עד שאני לא רואה דמעות זולגות על שתי הלחיים, תודה). אם לא ההומור הפנומנלי של המחובר חנוך דאום, והשתתפותם משובבת הנפש של בני משפחתו עתירי הקסם, הייתי כנראה מתייאש כבר אחרי פרק או שניים. אז ייתכן שלא זהות המשתתפים היא הבעיה העיקרית אלא זהות היוצרים.

ישנו איזשהו מילכוד ביצירת סידרה כמו 'מחוברים'. היא יכולה להיות מרתקת ודוחה כמו בעונה הראשונה, עם הסופר השתיין, התסריטאי הבוגדני והעיתונאי המיזנתרופ, והיא יכולה להיות לא זה ולא זה כמו בעונה השנייה. כגודל החשיפה כך גודל העניין, אך גם גודל המבוכה. בעונה הנוכחית נראה כי המשתתפים חושפים פחות וזהירים יותר, וכנראה גם בעלי זכות וטו נרחבת יותר על חומרי הגלם. זה כמובן טוב לילדיהם הקטנים של המשתתפים, שעשויים לעבור את העונה הנוכחית ללא טראומות נפשיות בלתי הפיכות, אבל מבחינה טלוויזיונית העסק לא ממש מתרומם, לפחות בעיניי.

בעניין חנוך דאום עצמו, אף שכבר אינו אדם מאמין וגם דעותיו הפוליטיות אינן תמיד במיינסטרים המיגזרי, נראה כי בתקשורת הוא יתויג לנצח כנציג הציבור הדתי, הימני והמתנחל. רק שבאופן די מוזר, השתתפותו בעונה הנוכחית דווקא עשויה להביא נחת למיגזר. מבין כל חמשת המשתתפים, ולמרות סיפורי הילדות המוכרים והכדורים הפסיכיאטריים, דאום הוא היחיד המתחזק חיי משפחה יציבים ומאושרים ואפילו חיי קהילה סבירים ביישובו הדתי. עולמו הפנימי והחיצוני נראה פתאום כאי של שפיות בתוך אוסף רגעי הבטלה, הסמים, הזוגיות המשונה, ההורים הקשים, השוביניזם וחוסר הנאמנות בקרב המשתתפים האחרים, איש איש ותסביכו הוא. מבחינה זו, 'מחוברים 2' היא כמעט תשדיר תעמולה אנטי-חילוני. אבל אולי אני סתם משוחד.

שמחת ההרשעה

כבר חווינו בעבר שמחה של נאשמים אחרי שזוכו בבית המשפט, אבל מי שלא ראה את אהוד אולמרט שמח אחרי שהורשע 'רק' בסעיף אחד, לא ראה שמחה מימיו.

את המשפט הנ"ל כתבתי באלו המילים גם לפני תשע שנים פחות חודשיים, ו' בתשרי תשס"ד. לא על אולמרט אלא על אריה דרעי. שבת שלום.