בשבע 502: מחצית ראשונה

להיות בן 50 היום זו רק ההתחלה של אמצע החיים ושל הנאה ממשפחה שהולכת וגדלה * וזה נכון שבעתיים כשיש לך בעל שאוהב 'ענתיקות'

חנה קטן , כ"ט בתמוז תשע"ב

חול המועד סוכות, ואנחנו בסוכה היפה והרחבה שלנו עם רוב ילדינו שבאו לחגוג עימנו יום הולדת לאמא - בת חמישים! האמת היא שחברותיי מרבות להסתיר את גילן המופלג, וחלקן אף התחילו ב'ספירה לאחור', אך בעלי הכין אותי לפני שנים ליום הגדול הזה: כשחגגתי 35 שנות חיים הוא בירך אותי, ובין השאר הכריז חגיגית שכעת אני קרובה יותר לגיל חמישים מאשר לגיל עשרים; כך שהפנמתי כבר אז שכבר איני 'גוזלית' צעירונת, וזה עזר לי מאוד לקבל את גילי הנוכחי בשמחה, בהודיה על השנים המרובות שזכיתי להן ובתפילה לעתיד. בעלי היקר הוא סנטימנטלי 'ברמות', כמו שאומרים צעירי ימינו, ובניגוד אלי הוא חובב 'ענתיקות' מימי טיכו לפחות; כמעט כל חפץ ישן ובלוי שאני זורקת בחדווה ובהתלהבות לפח הזבל - מוצא את דרכו באורח פלא חזרה לבוידעם או למקומו המקורי, וממש זוכה לתחיית המתים. בעונות בהן רוח ההתחדשות נושבת בביתנו, וערב פסח הוא כמובן השיא, מתקיימים בינינו דיונים אינסופיים על גורלן של כל כוס וצלחת ישנות שאני רוצה לזרוק. אך יש גם יתרונות לתחביב הזה שלו: בכל שנה ביום הולדתי בעלי מזכיר לי כמה הוא מחבב דברים ישנים...

ויש יתרונות נוספים לנטייה הזו - בעלי מסרב לזרוק כל בדל שארית אוכל, ועל כן הוא נוהג להכין קציצות מתערובת של שאריות מאכלים שהוגשו בשבת מברכין הקודמת, ושהרכבן בלתי-מזוהה. לשאלת הילדים מהו המתכון של הקציצה המופלאה שהם אוכלים, הוא עומד על זכותו כטבח מקצועי לשמור על סודיות גמורה! לא אשכח את פניה המבוהלים של אחת מכלותיי שהתארחה לראשונה בביתנו, כשהגישו לה בחגיגיות קציצה טעימה למראה, אך התברר לה שהיא עשויה מהשאריות של השבועות הקודמים. אגב, כשנכנסתי למשפחת קטן הוזהרתי שלבני המשפחה יש קיבה של ברזל - ולא התבדיתי! והנה בית אחד משיר שחיברה אחת מבנותיי ליום הולדתו
בימי ההולדת הילדים חשים כמה טוב שיש משפחה גדולה! אני תמיד מסמסת לכל ילדיי להתחיל בשליחת האיחולים לבעל השמחה, ואז במקום איחולי ברכה מאח אחד או שניים - יש המון המון איחולים וחיבוקים ומתנות, והילד עטוף בעטיפות עבות של חום ואהבה
החמישים (במנגינת "לאבא שלי יש סולם"):

"כי אבא שלי לא זורק שום דבר

שום בגד, שום דף, שום מזון בעולם

כל מה שהתוקף שלו כבר עבר

מוצא את דרכו לקיבה של כולם".

וחזרה לגיל המעבר: ראשית - גם לגברים יש גיל מעבר המכונה בלועזית 'אנדרופאוזה', והיום המטוטלת נעה לכיוון השקעת משאבים לטובת התחום של בריאות הגבר, שהיה עד כה מוזנח. ולגבי גיל המעבר הנשי - המודעות לתופעות גיל המעבר תפסה תאוצה מכמה סיבות: ראשית, תוחלת החיים של האישה עלתה פלאים - הרי סבתותינו בחלקן הגדול לא זכו להגיע לגילנו, אם בגלל תמותה מדלקת ריאות ומחלות זיהומיות אחרות (לפני עידן האנטיביוטיקה שחוללה ניסים), אם מתמותה במהלך לידה או הפלה ועוד. ואילו היום, אישה צפויה לחיות כ-85 שנה בממוצע, ורבים מימי חייה יחולו לאחר גיל המעבר, כך שמדובר על אמצע החיים ולא על סוף החיים. לכן נולדה ספרות רפואית שלמה ומגוון טיפולים להקל על ההרגשה בגיל הנפלא הזה, וטוב שכך. רק שהסנדלרית הולכת יחפה, כצפוי; לדוגמה, זה תמיד מביך כשבאים הגוזלים הנשואים להתארח בביתנו, ואני יושבת מול המזגן הדלוק בשיא עוצמתו, והאחרים מתכרבלים במעיליהם - כי השוויגער בגיל המעבר, ועוד לא מצאה פנאי לגשת לרופאת נשים שתטפל בגלי החום שלה.

לא על חשבון הדודים

פעם היו משתמשים בשם המגונה 'גיל הבלות' לתיאור תקופת חיים זו, אבל ברוך השם, ביטוי זה יצא מהלקסיקון. בכל סדנה שאני מעבירה אני חוזרת על כך שאין סיבה להתייחס בצורה 'מאגית' לתקופה זו. זהו עוד שלב מעבר במעגל החיים, שבו עוברים מינקות לנערות, לגיל ההתבגרות, לגיל הפיריון, לגיל המעבר ועד לזיקנה. שם מתאים יותר הוא 'גיל העמידה', בו אנו נעמדות במלוא כוחותינו לקראת המשימות הגדולות שלפנינו - הן בחיי הזוגיות, הן כסבתות, לעיתים בקריירה, ובשאר פעילויותינו בתוך המשפחה ומחוצה לה. בתקופה זו המערך המשפחתי משתנה עם כניסת 'ילדים' חדשים לחיק המשפחה, בלי תשעה ירחי לידה וצער גידול בנים - הלא הם חתנינו וכלותינו. שולחן השבת נמתח כאקורדיון, והילדים הקטנים לומדים להיות דודים וגיסים למופת. אגב, צריכים להיות מאוד זהירים, ולא לשכוח לתת יחס ראוי לדודים הקטנים מרוב חיבתנו לנכדים.

והנה סיפור נחמד: אחת מקרובותיי גדלה בבית שהכנסת האורחים שלו היתה שם דבר, והיא, כקטנה בין האחים, התרגלה למציאות שאין לה בשבת מיטה קבועה כי תמיד יש אורחים, בעיקר אחיה הנשואים וילדיהם. עבורם טרחה תמיד מאוד, ובשמחה, הציעה את מיטותיהם והכינה להם 'בית מלון' בכל ביקור. אך המצב הזה גם הכביד עליה, והיא תיכננה לעצמה מעין פיצוי: יום אחד פנתה לאמה וביקשה את רשותה להזמין אורחת לשבת. האם, כמובן, הסכימה בשמחה. "אבל האורחת תהיה מאוד עייפה, ולא תוכל בכלל לעזור", אמרה. "אין דבר", השיבה האם, "וכי ממתי האורחות עוזרות אצלנו בבית?" הגיע ערב שבת, והנה הבת דופקת בדלת ביתה עם זר פרחים וחיוך רחב על פניה, ואומרת לאמה המופתעת: "הפעם אני האורחת שלך!". האמא כמובן שיתפה פעולה, והילדה קיבלה באותה שבת אירוח של מלכה.

ובחזרה לימי ההולדת: ילדיי אוהבים לצחוק על אמם הרגשנית. "אמאל'ה, את חייבת תמיד לבכות בימי ההולדת שלנו?" אבל זה לא משתנה, ובִרזי הדמעות שלי נפתחים לרווחה גם בחתונות של צאצאיי, במסיבות הסיום בכל הגילים – בקיצור, אמא חסרת תקנה. בימי ההולדת הילדים חשים כמה טוב שיש משפחה גדולה! אני תמיד מסמסת לכל ילדיי להתחיל בשליחת האיחולים לבעל השמחה, ואז במקום איחולי ברכה מאח אחד או שניים - יש המון המון איחולים וחיבוקים ומתנות, והילד עטוף בעטיפות עבות של חום ואהבה. ועל כן, כשפונה אלי אישה בהתלבטות לגבי הולדת הבא בתור, בחשש שזה יפגע ב'צומי' שלה לשאר הילדים - אני אומרת לה בביטחה, שהמתנה הכי גדולה שהיא יכולה להעניק לילדים שלה היא אח נוסף! בדוק ומנוסה.