בשבע 502: עניין אישי

אהרן שבו. בן 69. תושב בית גמליאל. נשוי לדבורה ואב לחמישה. אמן ומאייר

עפרה לקס , כ"ט בתמוז תשע"ב

התחלה: 31 באוגוסט 43'. הונגריה. הגרמנים היו בדרך, והאב, שכבר היה עצור בידי ההונגרים, יעץ כיצד לקרוא לתינוק החדש, אבל לא זכה לראותו.

האב: מתתיהו. עבד כסוחר אבל היה מעורב בפוליטיקה ומוכשר מאוד בציור ובמוזיקה. ממנו מתנת היצירה. לפני ארבע שנים קיימה המשפחה התכנסות של 80 צאצאיו, הודלקו שש משואות, חובר הימנון והיו הופעות. "התמונה הזאת היא הנקמה שלנו בנאצים".

כמעט אושוויץ: שבו הועלה עם אמו ושני אחיו על הרכבת עוד לפני שמלאה לו שנה, אבל הוא מעולם לא הגיע לתחנה הסופית. המסילה הופצצה, והמיועדים לשחיטה שוחררו על ידי הרוסים.

ארצה עלינו: בגיל שש נחת במעברת 'שער עלייה' עם יוצאי עיראק, תימן וגלויות נוספות, שעם חלקם יש לו קשר עד היום. הלילה הראשון כלל לינה באוהל סיירים, היכרות עם גמל שלמה ועמידה בתור ללבנייה וזיתים. "חוויות מתוקות עבור ילד קטן".

חלף עם הרוח: חורף 51' היה קשה וכלל רוחות ושיטפונות חזקים. האוהל עף וגויסו חיילי מילואים לסיוע לעולים. בהמשך היו מעברים שונים בין מעברות וצורות דיור: פעם פחון ופעם אוהל גדול ומחולק, עד להתיישבות בכפר חסידים ואחר כך בחיפה.

לימודים: כיתה א' שנלמדה בהונגריה לא הושלמה, אך זכתה לסגירת מעגל בעת ביקור במדינה, 50 שנה אחרי. שאר שנות הלימוד נלמדו בבתי ספר שונים בהתאם למעברים, עם תפקיד קבוע - "הצייר של הכיתה".

בכיתה ח' למד במוסד 'עלייה' החקלאי בפתח תקווה, "היו המון חוויות אבל כבר אז הבנתי שהכיוון שלי הוא לא חקלאות אלא ציור וגרפיקה".

גרפיקה: בשנות התיכון הלימודים התקיימו בתיכון ערב לנוער דתי. ביום, כבר השתלם במקצוע העתידי, בסטודיו לעיצוב גרפי, גם כדי לעזור בפרנסת הבית.

מעריב לנוער: "גדלנו עליו. אז הוא לא היה מה שהוא היום". שבו היה צייר צעיר בעיתון וזכה בתחרויות שאירגן העיתון בשיתוף עם גופים שונים, בהם 'בנק ישראל'. הפרס מטעם שר האוצר היה אנציקלופדיה גדולה. בשנים האלה החל גם שיתוף הפעולה עם גד אלמליח.

גד אלמליח: חבר נפש שצעד במשך שנים ביחד עם שבו. בשנות הנעורים שבו עיטר בקריקטורות את מה שאלמליח כתב לעיתון. גם אחרי שירד החבר לארצות הברית נמשך שיתוף הפעולה בין השניים, כשכל אחד עובד לפי השעון שלו. כמובן שגם תקופת 'בצלאל' עברה במשותף.

בצלאל: עתודה אקדמית, לא פחות. תקופת לימודים של 4 שנים שפתחה את הספקטרום המקצועי והיתה מאוד תובענית, "התחלנו 60 תלמידים וסיימנו 12". החבורה הסובבת היתה עתודאים, "מאוד תמימים, שאפילו סיגריות לא עישנו". הם היו הולכים ברחוב, מסריטים, מצלמים וחוגגים את התחום.

ניו יורק ניו יורק: הלימודים ב'בצלאל' הוכתרו כהצלחה, כולל פרסים והצטיינות ששלחה אותו ל-School of Visual Art היוקרתי. הלימודים התמקדו באנימציה והעבודה לפרנסתו היתה בעיצוב ואיור ספרים.

צבא: למרות הכושר הקרבי, הנשק היה העיפרון והתחמושת מחק: "הייתי קריקטוריסט, ג'ובניק בקריה במחלקת ההדרכה. עיצבתי איורים וכרזות". במילואים עשה הסבה לחובש קרבי.

קו לקו: אחרי החזרה לארץ, נפתח סטודיו פרטי להנפשה, אבל אחרי שני סרטי פרסומת הגיע הייאוש. "זו היתה עבודת נמלים, בכל שנייה היו צריכים להיות 12 ציורים, שצוירו ביד, בלי מחשב".

כל ציור בול: ברקורד הפרטי רשומים כמה עשרות בולים, מטבעות ומדליות. הבול הראשון היה של אגודת הסופרים, וצויר בשיתוף עם אלמליח. "בבסיס של בול או כרזה עומד רעיון ועליו הרישום והציור. זה צריך לתפוס אותך - ובלי פרטים מיותרים".

מכללת אמונה: היו כמה שנות הוראה במכללה, אבל היום העבודה היא בעיקר מול השירות הבולאי, החברה למדליות ועיצוב מטבעות כסף וזהב שמשמשים להנצחה, למתנות עבור אישים חשובים ועבור אספנים.

מטבע רבין: הילדים התפללו שהוא לא יזכה במכרז, אבל כנראה שלא התכוונו מספיק. "כשהוא היה רמטכ"ל הייתי רואה אותו מדי פעם בפעם כי שירתּי בקריה. אז חיבבתי אותו. מאוחר יותר יצאתי להפגין נגדו. הסתכלתי על המטבע מהצד המקצועי ואין בו אמירה לזכותו או משהו כזה".

המלכה שאיננה: את הרעיה הראשונה נשא לאישה כשהוא בן 29 והיא בת 19, סטודנטית באוניברסיטה. היא היתה מורה ויועצת ועבדה עד הרגע האחרון. "היא נפטרה מנקודת חן, מלנומה, ונאבקה כמו ג'דה". לזוג נולדו שלושה ילדים, שגרים היום בסוסיא, חוות מעון וטנא עומרים.

כעבור תקופה הגיעה דבורה להתארח אצל השכנים. "כנראה שעשיתי עליה רושם טוב, או הילדים החמודים, שהיו אז קטנים".

ותקם דבורה: האישה שאיתו, פיזיותרפיסטית במקצועה. לזוג נולדו שני ילדים, שהיום הם בני 27 ו-24, אבל הבית הוא של כל החמישה, על הג'מעה שסובבת אותם.

מתי שבו: הבן נעצר לפני תשע שנים ואחר כך נאסר בעוון החזקת לבנות חבלה. המשפחה הירבתה להפגין, בין השאר מול ביתו של משה קצב שהכניס אותם באחד הערבים לביתו ואמר: "כל אחד חושב שהוא לא אשם".

לא אשם: שבו האב לא נכנס לסוגייה, רק ליחס של השב"כ. "הם לא קיבלו שליש וגם לא חופשות. אבל הם שוחררו אחרי שנתיים וחודשיים בלי שום תנאי מגביל. פתאום הם לא מסוכנים".

אמן הגירוש: אחיעד, הבן, התגורר במורג, ולכן נערכו הרבה ביקורים בגוש. חוץ מזה נרשמה נוכחות מרשימה בהפגנות נגד העקירה ועיצוב פוסטרים למאבק. אחד הנאומים של ח"כ אריה אלדד בו נאמר שלנאבקים בגירוש יהיה "אות כבוד", והדבר יהיה כ"מדליה", עורר את הדיגדוג הזה באצבעות.

המדליה: 'אסיר ציון בציון' כשהאסיר לופת שני סורגים שמרכיבים את דגל ישראל ומעל ראשו מגן דוד. בצד שני 'ויהודה לעולם תשב' - אינטרפרטציה לציור מפורסם המתאר את גלות רומי.

גלות רומי: היתה גם כרזת 'איכה' המפורסמת שבה נראים רגלי חיילי רומי הופכים לנעלי צבא של צה"ל והמגורשים נושאים עימם את מנורת המקדש. "אולי זה מה שהשפיע על אנשי נצרים שעלו לירושלים להביא איתם את המנורה לירושלים, ואולי לא. צילמתי אותם ועשיתי מזה תבליט, שהפך למדליה", וגם לאות זיכרון.

זיכרון: האיש שנושא את ספר התורה בתבליט הוא אהרן ירחי, איש רמת מגשימים שהתארח אצל בנו, הרב אסף, בשבועות שלפני העקירה, ונפטר מהתקף לב יום למחרת הלוויה החוזרת למתי הגוש. אחרי המדליה היו גם פוסטר וגם בולים.

התגובות: "כעסו עליי בשירות הבולאי שיצרתי 'שיניים' לעבודה עם שמות היישובים שנעקרו". עד היום, אגב, הוא מדביק את הבול שבצד שמאל של המעטפה, לאות מחאה. "מצד שני אני מקבל הרבה עבודות דווקא בגלל שאני מתמחה בתחום של יודאיקה". דתי וימני.

פוליטיקה ואמנות: דוד טרטקובר עשה סידרת עבודות על רצח רבין בשם 'חופש האמנות' וקיבל על זה פרס. "הייתי מת לעשות כזה דבר, כי יש לי המון מה להגיד על רצח רבין, אבל אני יודע שזה לא יתקבל, הימין לא מספיק חזק".

זעיר שם זעיר שם: מדי פעם יש בכל זאת הבלחות של אמירות פוליטיות, כמו כרזת הגירוש המפורסמת בימי ההקפאה שיועדה לאובמה, Let My People Grow.

אמנות ימנית: "אני שש לשמוע על כל אמן ימני ואני יוצר איתם קשר". החלום שלא יתגשם לעולם הוא הקמת אגודה או בית קפה בסגנון 'כסית' או 'רוול' לאמנות ימנית, "אבל למי יש זמן לשבת בבתי קפה".

חקלאי לרגע: כזוג צעיר הגיעו למושב החקלאי 'בית גמליאל' בו מתגוררת המשפחה עד היום. נרכשו "בית ישן, 30 דונם אדמה ו-30 דונם שמיים". ניטעו עצי מישמש, אפרסק וקלמנטינה, והמישמשים נמכרו, לשם החוויה, בשוק של יבנה, לצד ערימת ספרים של דבורה עומר ותקווה שריג שאוירו במכחולו.

העץ הנדיב: כעבור פחות מעשור יובשו המטעים, "זה לא השתלם", והענפים חיממו את המשפחה בחורף בקמין הביתי.

אם לא המסלול הזה: אדריכל גנים, בתים או לחילופין ארכיאולוג או היסטוריון, כפי שהמנהל מבית הספר היסודי ב'מחנה דוד' ניבא.

 

ובמגרש הביתי:

על הבוקר: טיול של שעה בשדות המושב. הפרטנר הקבוע הוא חמודי הכלב. אחר כך לעבודה.

דיסק ברכב: יש חיבה מיוחדת ל'סול או קוקוש מאר' ('קורא התרנגול'), ניגון חסידי מפורסם על התמהמהות הגאולה. על זה מתווספים פולק ומוזיקת נשמה אמריקאיים, ויש גם געגועים לימי המוזיקה של ערוץ 7.

שבת: הילדים מגיעים בתורנות עם הנכדים וההמולה רבה. "הם משתוללים ונהנים ומנצלים את מרחבי הגינה והמשק". תענוג אמיתי לסבא וסבתא.

עיתים לתורה: יש שיעור שבועי עם הרב יוסף אלנקווה ויש עיון בפירושים לצורך העבודה, אבל זה "לא מספיק". קיימת תחושה שהילדים לא המשיכו את הנתיב האמנותי בגלל שהעדיפו את התורה על פניו.

אוכל: כל המאכלים שמכינה דבורה. בטופ נמצאות עוגיות הבראוניז.

עזרה בבית: בעיקר בגינה ובחצר, ושוטף כלים ביום שישי. "אני עושה דברים בבית, אבל בעיקר כאלה שאשתי מבקשת".

מפחיד: שהבית יעוף ברוחות החורף.

דמות מופת: הרמב"ם, ששבו יצר על אודותיו מטבע וגם בול. הדיוקן של הרמב"ם כפי שנצרב בתודעת הציבור מעורר אצלו שאט נפש. "איש לא יודע איך הוא היה נראה באמת", אבל הדיוקנאות שהוא מצויר היום על פיהם מוטעים. "בשטר הישראלי, למשל, אין לו בכלל פאות, והוא קבע להלכה שאסור לקצר אותן".

פנאי: מצייר פורטרטים ועובד בגינה.

כשתהיה גדול: "אהיה צייר נטו, בלי גרפיקה, משוחרר מכל ההזמנות".

 

ofralax@gmail.com