בשבע 502: חול מהגוש ועפר של הר הבית

רינה אקרמן שנעקרה מנווה דקלים, מספרת בהצגה חדשה איך מעירים 11 ילדים, איך שידוך נולד בתקופת השהייה במלונות ומה זה מיקס יהודי

עפרה לקס , כ"ט בתמוז תשע"ב

 את הזיכרון הכפול של שני החורבנות – בית המקדש והבית בנווה דקלים - מציינת משפחת אקרמן כמעט בכל תחנה שעברה מאז הגירוש: מחתונות הילדים ועד לתיכנון בית הקבע | האם, רינה אקרמן, מגוללת בהצגת יחיד חדשה את סיפור עלייתה מצרפת, דרך הקמת היישוב בחבל קטיף וגידול אחד עשר ילדים | היא מספרת מדוע בעלה הפסיכולוג צחק בעיצומם של הימים הקשים במלונות, איך שבע משלחות של חיילים לא הצליחו להוציא אותם מהבית ומה היא אומרת בהדרכות לכלות החילוניות

יום שלישי בערב, מוזיאון גוש קטיף בירושלים. עוד מעט תתחיל הצגת היחיד 'ביער ביער נרקוד'. רינה אקרמן, שכתבה ומשחקת, משתדלת לא להביט על הקירות שמסביב כדי ששאריות הריכוז, הבורח ממנה בימים האלה של בין מיצרי המקדש והגירוש, יישארו איתה. התמונות, מצידן, לא שותקות. כל אחת צועקת באילמות מחרישת אוזניים את מה שהיה ואיננו עוד. התמונות צובטות-הלב ביותר הן אלה המציגות פריחה ושפע: הנה ילדים משחקים בגן משחקים, ושם חממות עמוסות בעגבניות, הנה השרשרת הכתומה הארוכה, המבקשת לחבר את ליבם של המנהיגים לעם, והדיונות והחול וקצת שקיעה, ושמות היישובים שהיו ואינם ומולם תמונותיהם של נרצחי הגוש.

עוד מעט תעלה כאן אקרמן מחזה שישלב בין כריית הקברים בגוש קטיף ובין נטיעת העצים, בין משחקי ילדות ונוער ביערות אירופה, ערש ילדותה, ובין מוות ושואה. צעד צעד היא תלך בעקבות שלושת השמות שהיא נושאת: סבין-שיינדל-רינה, ותגלה את השרשרת החיה והארוכה הנוגעת בה, באימהותה ובעמה. אקרמן תרקוד ביער ותשיר, היא תרקוד למרות הכל, כי היא הגיעה לכאן כדי לתקן עולם במלכות ש-די, והתקווה היא חלק ממהותו של העם הזה. אבל אז המוזיקה תיפסק באחת, כמו השער שנסגר מאחורי האוטובוס שלקח אותה מנווה דקלים, והיא תכריז 'תפסיקו לרקוד!'. אבל אחר כך, כשהקהל ינגב דמעה, היא תלמד אותו שיר חדש שכולו תפילה לגאולה.

 

איך מעירים אחד עשר ילדים

 

רינה אקרמן, בת כמעט 49, אמא ל-11 ילדים וסבתא לחמישה (בינתיים) נולדה בצרפת, במשפחה שראתה במולדת הקרואסונים תחנת מעבר בלבד. "סבי למד בבית ספר ציוני עוד בליטא. סבי וסבתי תמיד דיברו על זה שעוד מעט עולים לארץ". גם הוריה אחזו באותן הדעות, ואביה נהג לקנות רהיטים שאפשר לקחת לישראל. החינוך שקיבלו אקרמן ואחיה היה ציוני, וכמוהו גם החברות שלה בבני עקיבא. "לי היה ברור שאני גומרת בגרות ועולה לארץ", היא מספרת, אבל בסופו של דבר האדיקות שבה הלכה לתנועה גרמה לה להקדים מעט את העלייה. ההתאהבות באליהו המדריך, גם הוא מצרפת, שכבר עלה לישראל, הביאה אותה לקפל עניינים ולהגיע הנה במסגרת עליית הנוער, לסיים בגרות בארץ ולהתחתן.
אקרמן מגלה שעוד לפני עליית שיעור מקרי הגירושין בקרב עקורי הגוש, היה שיעור הפלות מאוד גבוה אצל הנשים בחודשי השהייה הארוכים במלונות. "זה היה לא ייאמן. עוד אחת ועוד אחת ועוד. באותה תקופה היתה כתבה על לביאה שנמצאת בשבי, ולכן איננה מצליחה להרות. חשבתי 'זה אנחנו'"

תקופת הנישואים הראשונה עברה על בני הזוג אקרמן בירושלים, בניהול פנימייה של עליית הנוער מצרפת - בדיוק המסלול שהיא עשתה. "עד היום אנחנו פוגשים אנשים עם פאות וזקן שאז היו פושטקים ממש, והם אומרים 'אתם לא יודעים כמה השפעתם עלינו'".

אחרי תקופת הפנימייה הרגישו בני הזוג שהמעשה הציוני שלהם לא ימוצה במגורים בעיר הקודש, ושהם רוצים עוד. "הסתובבנו בכל הארץ כדי לחפש התיישבות. אחד הרבנים שהיה סוג של קרוב משפחה אמר 'למה שלא תבואו אלינו?'. הגענו לגוש והתאהבנו במקום".

משפחת אקרמן התגוררה בנווה דקלים במשך 18 שנים. אליהו, פסיכולוג חינוכי, ניהל את השירות הפסיכולוגי החינוכי בקריית ארבע, ורינה היתה במשך רוב השנים עם הילדים בבית. "הוא היה עסוק מאוד, אז בשלב מסוים אמרתי: אני נותנת לבעלי להיות לגמרי שר החוץ". שרת הפנים של משפחת אקרמן הדריכה מדי פעם כלות וגם העבירה חוגי דרמה במשך תקופה, אבל רוב הזמן היתה עסוקה בשתי משרות מלאות (לפחות) של גידול אחד עשר ילדיה.

אקרמן עצמה, יש לציין, גדלה במשפחה חמה אבל בעלת מימדים שונים לגמרי, שמנתה שני ילדים בלבד. "תמיד כשהילד האחרון גדל, הייתי מרגישה צורך לעוד אחד. פעם היתה אצלנו מישהי שאמרה לבעלי: מה אתה עושה לאשתך, תשמור עליה! אמרתי לה - זה הרצון שלי. גיליתי בי המון אימהיות ולא ידעתי מאיפה הצורך הפנימי העמוק הזה". במהלך ההצגה היא מספרת שרק כשהיו לה כבר כמה וכמה ילדים היא גילתה שסבתא רבא שלה, שאת שמה היא נושאת, היתה אם לשמונה ילדים, וטיפוס מאוד אימהי. "אז הבנתי".

אקרמן אינה מאלה המציירות גידול משפחה גדולה כמשהו שעושים בדרך אגב. מדובר בפרויקט, היא אומרת, ובמעבר מלהיות ילדה אחת מתוך שניים לאמא ללמעלה ממניין, יש גם מעבר תודעתי. "זה לא פשוט. אותנו פינקו מאוד. אבי היה מעיר אותנו כל בוקר עם כוס מיץ סחוט. אתה לא מעיר 11 ילדים בצורה כזאת. זה משהו אחר, אבל שמח ובונה וחי".

"הרגשנו שאם נלך בשקט, אנחנו עלולים לסחוב איתנו רגשי אשמה". רינה אקרמן, מתוך ההצגה

שתיים בלילה בדרך בית לחם

 

החל מי"ז בתמוז מתחילים אנשי הגוש להרגיש לא טוב. "שכנה ועוד אחת מספרות על חולשה ועל כאב ראש, והגירוש מתחיל להיות הנושא המדובר. כמו במשפחות שכולות כשהאזכרה מתקרבת".

העקירה, כך נראה, חיה, קיימת וגם בועטת בתוך הלב של רינה אקרמן. בלי לקמט את המצח בכלל היא חוזרת לתקופת טרום העקירה וגם ליום ההוא, שבו גירשו אותה ואת משפחתה מהבית.

"בעלי פסיכולוג ולכן הגישה שלנו היתה שאנחנו מתפללים, מתנגדים, מנסים לשכנע את החיילים לא לגרש, ועושים הכל כדי לא לשתף פעולה, אבל ידענו והסברנו לילדים שזה כן יכול לקרות".

אקרמן מספרת שלא אדם אחד שאל אותה ואת בעלה אם לא היה עדיף לצאת מהבית בצורה שקטה ומסודרת. התשובה לשאלה הזאת מעט חריפה: "בעלי הישווה את הגירוש לאונס בתוך המשפחה. במשך שנים התמודדנו עם קסאמים, פצמ"רים ויריות, וידענו שהאויב הוא אויב, וצה"ל הוא שלנו. כשבחורה מותקפת על ידי מישהו זר - היא תשתקם, אבל כשזה מישהו מהמשפחה - קשה לה הרבה יותר. אנחנו הרגשנו שאם נלך בשקט, זה יהיה כאילו לא זעקנו ואנחנו עלולים לסחוב איתנו רגשי אשמה. יש היום המון טענות של הנוער על ההורים: למה שיתפתם פעולה, למה לא התנגדתם?"


בעלי הישווה את הגירוש לאונס בתוך המשפחה. במשך שנים התמודדנו עם קסאמים, פצמ"רים ויריות, וידענו שהאויב הוא אויב, וצה"ל הוא שלנו. כשבחורה מותקפת על ידי מישהו זר - היא תשתקם, אבל כשזה מישהו מהמשפחה - קשה לה הרבה יותר

 

אקרמן מזכירה שהיו כאלה שעזבו בגלל מסכת האיומים הנוראה לפיה מי שיישאר ויתנגד - יישללו ממנו הפיצויים. "אבל יש בני נוער שכעסו על ההורים ואמרו 'כשנהרגו לכם חברים לא נשברתם, אבל כסף גרם לכם לא להתנגד?'"

אקרמן מבקשת להדגיש שהיא לא שופטת אף אחד. כל משפחה בחרה את מה שהתאים לה לעשות. "לכל משפחה שעזבה נתנו עוגה, חיבקנו אותם ואמרנו שאנחנו מקווים שניפגש, ושאין לנו כעס על אף אחד".

 

ביום הגירוש, י"ג באב, הגיעו לבית משפחת אקרמן שבע משלחות של חיילים. כל אחת הבטיחה שתחזור בעוד חצי שעה, ולא שבה; עד המשלחת השביעית, בראשה עמד מפקד אוגדת הגירוש, תא"ל גרשון הכהן.

"לכל אחת מהמשלחות הצגנו את כל הנוכחים. היה לנו חשוב שידעו שהחייל רובי והחייל דני והחייל חאלד מגרשים את משפחת אקרמן, את אבא אליהו ואמא רינה, את יהושע שעכשיו גמר צבא, את ידידיה שעכשיו באמצע הצבא, את תחייה שעכשיו גמרה בגרות, את בן ציון שעכשיו עושה בגרות, את שלהבתיה שעכשיו בתיכון, את תפארת בכיתה ח', את יחיאל בכיתה ו', את עטרה בכיתה ד', את משה שלמה בגן חובה, את יהודה בגנון ואת נתן הקטן שעוד יונק. דיברנו איתם, שידעו מה הם עושים, ושרנו".

בשלב מסוים האמינה אקרמן שזה עובד. אף משלחת לא הצליחה להוציא אותם מהבית. "חשבתי שאולי ננצח. אז עוד האמנו בנשמה היהודית, לא ידענו על ההכנה המנטלית". במשלחת האחת לפני האחרונה, כשהיתה תחושה שהרגע הולך ומתקרב, נעמדה המשפחה, קרעה קריעה ואמרה קדיש. כל אותו היום הלכו איתה המילים 'ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה' מתוך הקדיש, בלחן הלא-מאוד-ידוע של ר' שלמה, שהמשפחה מרבה לשיר את שיריו ולספר מתורותיו.

"ואז שלחו לנו את האלוף המגרש. דיברנו איתו והשעה היתה כבר אחת עשרה בלילה, ולמרות הפקודה שאחרי השעה הזאת מחכים כבר ליום למחרת, הוא אמר 'אני לא אוותר להם, תגרשו אותם עכשיו'". הילדים הקטנים יצאו מהבית מלווים בנוער השב"חים שהתגורר בבית בתקופה שלפני ("גם הם ילדים שלי, אנחנו שומרים על קשר עד היום") וההורים והבוגרים הוצאו בידי החיילים, כשהם שרים 'ויצמח פורקניה ויקרב משיחה'.

 

המשפחה הועלתה על האוטובוס מבלי שהילדים יוכלו להתפנות לצרכיהם לפני הנסיעה הארוכה. הדרך לירושלים ארכה כשלוש שעות, כשבכל צומת הנהג מפסיק לנסוע כי חוזה הנסיעה שלו נגמר מזמן. משפחת אקרמן, שהבינה שבבתי המלון שוררים מהומה ובלבול, התקשרה למכרים מירושלים וביקשה שיכינו מזרונים עבורם ללינת הלילה. "החיילת שליוותה את הנסיעה צעקה עלינו ואמרה 'מה פתאום, אני לא מביאה אתכם לאיפה שאתם צריכים' ובשתיים בלילה הורידה אותנו ליד ספסל בדרך בית לחם, משפחה עם 11 ילדים. תינוק בידיים, תיקים. היא אמרה 'אני מצטערת, אבל אתם צריכים להבין אותי, היה לי יום קשה, אני רוצה לחזור הביתה'. אמרתי לה, 'את יודעת מה? גם אני'".

 

שמונה חודשים שהתה המשפחה במלון, ואקרמן אומרת שהתקופה הזו היתה "קשה יותר מהגירוש". הילדים מפוזרים בחדרים, במלון מסתובבים ניגרים ובני עמים נוספים, ואין אפשרות לאינטימיות משפחתית שתאפשר לעבד את מה שהמשפחה עברה. "ויחד עם זה, אני שונאת את המשפט הזה אבל הוא נכון: יצאו גם דברים טובים. עוד כשהיינו בבית, הרגשנו שהקב"ה נותן לנו יד. כשהגענו למלון היו כל מיני דברים הזויים, כמו למשל שרק אמרתי שכואבות לי השיניים, ופתאום הגיעה אישה ששמעה אותי ולקחה אותי לרופא השיניים שלה. הרגשנו שהשם הוציא אותנו משם, אבל הוא נשאר איתנו. קיבלנו סטירת לחי מהמדינה, אבל עם ישראל עטף וחיבק אותנו. קהילת הר נוף הגיעה למלון כל הזמן ועזרה. היתה שם אישה צדיקה שקראתי לה רבי זושא. עוד לפני שהיינו אומרים מה אנחנו צריכים, היא היתה מציעה לנו".

 

אחד החסדים האלה הניב את החתונה הראשונה במשפחה, כשאישה טובה אחת התנדבה לכבס למשפחת אקרמן, שכן במלון לא היו סידורי כביסה. יום אחד, כשאחד הבנים הגדולים של אקרמן הקפיץ למלאכית הפרטית הזאת את הכביסה, הוא פגש את בתה ש"הציעה לו וגם לגמלים שלו לשתות". כעבור זמן לא רב התקיימה החתונה.

"הוא רצה להינשא בי"ג באב דווקא, כדי שהוא יהפוך מיום של גירוש ליום של גאולה, והיה לו חשוב רק משהו אחד - שבחופה יהיה על המצח שלו חול של גוש קטיף. הבאנו משם ומהחפירות שליד הר הבית ועשינו לו מיקס יהודי, ומתחת לחופה הוא רצה לשיר לפני אם אשכחך ירושלים את 'ויצמח פורקניה'.

מאז חיתנו עוד שלושה ילדים, ומתחת לכל חופה יש אותו מיקס ואותו שיר".

 

בימי המלונות הירבה אליהו אקרמן להתרוצץ בין המגורשים ולהגיש להם עזרה נפשית. הוא נתקל במקרים מאוד קשים ואפילו החל לסבול מכאבי גב, אחרי שהעמיס על שיכמו עוד ועוד מצרותיהם של חבריו ומכריו. "יום אחד", מספרת אקרמן בסוף ההצגה, "הוא הגיע לחדר שלנו במלון, התיישב על המיטה והתחיל לצחוק. שאלתי אותו 'זהו, עכשיו לך צריך להביא פסיכולוג?' אז הוא אמר 'לא ידעתי שאנחנו כל כך צדיקים, שהקדוש ברוך הוא כל כך אוהב אותנו'. שאלתי אותו שוב אם הוא בסדר, אז הוא אמר 'שימי לב מה קורה פה. כמו שלו אין בית, ככה לנו אין בית, והוא בחר בנו כדי שנרגיש את זה'". מאותו יום הוסיפה משפחת אקרמן להימנון המשפחתי שלה גם את השיר 'והשב כהנים לעבודתם' והוא, לאט לאט, עזר להם לקום. "אני נדרתי נדר שאת הסיפור הזה אני אספר בכל מקום. ואני מספרת אותו לכולם. כשאני נוסעת למכינות קדם צבאיות חילוניות וגם כשמגיעות אלי קבוצות לא דתיות, הם מתרגשים מזה.

כולם שואלים אם עם ישראל מוכן לקבל מקדש. אם הוא לא מוכן - צריך להכין אותו, ואני מזמינה את כולם לדבר על זה בכל מקום. אנחנו לא רוצים מדינה דמוקרטית או מדינת כל אזרחיה, אנחנו רוצים מדינה עם בית מקדש". וכן, כמובן שהמסר הזה משולב חזק בהצגה.

 

 דז'ה וו מגבעת האולפנה

 

אם בכל שנה מתעורר שד הגירוש מריבצו בעיקר בי"ז בתמוז, השנה הוא הקדים לבוא. העילה: אירועי 'גבעת האולפנה'. עקורי הגוש הגיעו להזדהות עם אחיהם לצרה, אירגנו אוטובוס והגיעו למקום כשהם לבושים בחולצות כתומות. "פתאום היתה הרגשה של דז'ה וו, הכל עלה". אקרמן לא ממש משווה בין המקרים, ועוד יותר אחרי ההסכם. "לכתחילה מי שמתיישב בארץ אי אפשר להזיז אותו, אבל אין לי את כל הנתונים. אם הרב מלמד מאמין שזה יגדיל את ההתיישבות, אני יכולה להבין אותו. יחד עם זאת, התמונות האלה שחוזרות על עצמן של עוד גירוש ועוד גירוש", היא נאנחת. "מה יהיה במיגרון? אני לא יודעת".  
הבן שלנו רצה להינשא בי"ג באב דווקא, כדי שהוא יהפוך מיום של גירוש ליום של גאולה, והיה לו חשוב רק משהו אחד - שבחופה יהיה על המצח שלו חול של גוש קטיף. הבאנו משם ומהחפירות שליד הר הבית ועשינו לו מיקס יהודי

אקרמן מסבירה שהשבר שלה ושל בעלה מול המדינה הגיע בגלים, והחל הרבה לפני הגירוש. "בצרפת הרגשנו זמניים, לא היו לנו שום סנטימנטים למקום. כשהגענו לישראל חשבנו שזו הארץ המובטחת, אין פושעים ואין גנבים. חשבנו גם שכולם אוהבים כאן אחד את השני. ואז אתה מקבל עוד מקלחת קרה ועוד מקלחת קרה, ומבין שעוד לא הגענו למלכות בית דוד".

בצרפת, מספרת אקרמן, מחנכים לביקורת ולחשיבה עצמית, וזה מה שבני הזוג אקרמן ביקשו להנחיל לילדיהם לאורך השנים. בזכות החינוך הזה, ובזכות העובדה שזהו "בית של פסיכולוג שמדברים בו הרבה", השבר של הילדים מול המדינה והרבנים עומד במקום אחר. הוא קיים, אולי, אבל איננו טוטאלי כי גם קודם לכן לא היתה תלות מוחלטת. "מישהי בבית אל שאלה אותנו 'מה עם משבר האמון במדינה?' בעלי אמר 'איזה אמון?' ומישהו שם ענה 'איזו מדינה?'".

מבחינת הבית הפרטי, מרגישה אקרמן שהילדים עברו את המשבר הזה בצורה מתקבלת על הדעת, אבל רבים מבני הנוער שחוו את הגירוש כתושבי הגוש או כמשוב"חים, פרקו את עול הרבנים והמבוגרים. אקרמן דווקא מבינה אותם. "תפקידו של הנוער הוא להתמרד והוא מציב מולנו מראה. אתה לא יכול למעוך ציבור שלם ולצפות שהוא ימשיך לאהוב אותך. אני מאוד מסמפטת את נוער הגבעות. יש להם תמימות ורצון לשלמות, וגם הם רוצים לתקן עולם במלכות ש-די".

 

אבל יש שם גם מעשים קשים.

"נכון, אבל רק מעטים מהם עוברים את הגבולות. חוץ מזה, לפנצ'ר גלגלים זה עדיין לא להרוג מישהו. אנחנו עברנו את מאי 68' בצרפת ('שביתת הסטודנטים'), היו שם דברים נוראיים. כל בוקר היינו קמים ורואים את כל המכוניות מפוצצות. ואלה שרוצים צדק חברתי ניפצו עכשיו את השמשות של הבנקים. זה לא נוער הגבעות עשה".

אבל התעבות שכבת 'נוער הגבעות' היא רק תוצאה אחת של הגירוש. אקרמן מגלה שעוד לפני עליית שיעור מקרי הגירושין בקרב עקורי הגוש, היה שיעור הפלות מאוד גבוה אצל הנשים בחודשי השהייה הארוכים במלונות. "זה היה לא ייאמן. עוד אחת ועוד אחת ועוד. באותה תקופה היתה כתבה על לביאה שנמצאת בשבי, ולכן איננה מצליחה להרות. חשבתי 'זה אנחנו'".

 

אקרמן מספרת גם על בעיות בלימודים ועל כמויות גדולות של ריטלין שניתנות לילדי הגוש, "לא גמרנו עם זה". בעלה של אקרמן נוהג לומר שאם האדם הוא חזק, כמו פלטת שַיִש שלמה, הטראומה תגלוש מעליו. אבל אם יש סדק קטן, הטראומה תחלחל לסדק ותרחיב אותו. כך אצל תלמיד שהיה לו קושי קטן קודם, וכך אצל משפחות שהתקשו בזוגיות: האנרגיה שנדרשה מהם על מנת לקיים את עצמם בבתי המלון ולהתגבר על ה'אין בית', 'אין חזון' ו'אין לאן ללכת' - לא הותירה אנרגיה לקשיים ההם.

 

"היום", היא אומרת, "ישנם אנשים שהתפתו להשקיע את כסף הפיצויים שלהם ונשארו בלי כלום. מטה גוש קטיף מארגן פרויקט 'לא משאירים משפחות מאחור' שמטרתו לסייע למשפחות האלה להעתיק את הקראווילה שלהן למיגרש הקבע. מצווה גדולה לעזור להן".

 

לא מוכנה להיות שניצל

 

משפחת אקרמן מתגוררת היום במושב אמציה שבחבל לכיש, בדרכה אל בית הקבע בבני דקלים, יישוב שרובו יוצאי נווה דקלים. בני הנוער של קהילת אמציה, היא מספרת, הדפיסו חולצה עליה מצוירת נעל 'קרוקס' והכיתוב "גם לחור מתרגלים".

מגורשי הגוש נקלטו במרחב שלא הכיר יותר מדי אנשי כיפה סרוגה. חלקם סלדו מה'מתנחלים האלה' ומכל מה שקשור בבית כנסת. אולם חמש שנים אחרי היקלטותם של מגורשי הגוש במקום, מתקיימת תפילת יום כיפור במושב לכיש, במניין שהולך וגדל עד שבית הכנסת כבר לא מכיל אותו. החזן של המניין הזה, אגב, הוא אליהו אקרמן. רינה מלמדת בשנים אחרונות כלות חילוניות מכל המרחב וכן, גם להן היא מספרת על הזוגיות הקשורה במקדש: דמות זכר ונקבה שהיו בתוך קודש הקודשים, בבית השם. אקרמן מקפידה לקרוא לעשייה של מגורשי הגוש 'חיבור' לתושבים ולא 'השפעה', כי היא לא מסכימה למינוח. "הגענו לקריית גת, מצאנו עיר מדהימה של עם ישראל מחבק ואוהב. רוב עם ישראל בריא וטוב במהותו ולא צריך שנשפיע עליו".

 

יש אומרים שבגירוש יש מסר חזק לאנשי הגוש שלא תמיד קיבלו תושבים שרצו להתקבל, ושלא התחברו לעם ישראל. את מקבלת את זה?

"אני לא אוהבת את השניצלים האלה", היא מכנה את תופעת ההכאה על חטא, "בעלי תמיד שירת בצבא ביחידה עם חילונים ולפעמים היה הדתי היחיד, וגם עבד במקומות חילוניים. לא הייתי קוראת לזה חטא ועונשו. הרב מניטו, רבי יהודה אשכנזי זצ"ל, אמר 'אמת מארץ תצמח': ברוב הפעמים, מי שחשובה לו ארץ ישראל - חשוב לו גם עם ישראל. זו עובדה. וכל אחד מוצא את מה שמתאים לו. כל החזיתות נכונות וחשובות".

 

אקרמן מספרת על שיחת אמבטיה עם אחד מילדיה הקטנים בימים שלפני הגירוש. הוא הודיע לה באופן די נחרץ שהוא לא מודאג, כי אם יבואו לקחת את המשפחה מהבית, הרי שהחיילים ישמרו עליהם. היא הסבירה שהחיילים הם שעלולים להיות המוציאים, והוא שוב לא חשש והשיב כי הוא סומך על השוטרים. כשהיא הסבירה בלב שבור שגם השוטרים נמצאים בצד השני של המתרס, הוא השיב כי הוא שם את מבטחו בהשם. 

 

האמונה של אקרמן חזקה ויציבה, והמסר שבחרה להנחיל אחרי כל מה שקרה לה מתמקד בעשייה עבור בניין בית אלוקים. אבל מבחינתה השם הוא זה שאיפשר או כיוון את העקירה מלמעלה. "כשמישהו מת, קרוב המשפחה שלו נקרא אונן. הוא לא מברך, כי כשהמת מונח לפניך קשה לך להתחבר לקב"ה כמו שצריך", היא אומרת. "אצל החסידים מתווכחים עם הקב"ה וגם אנחנו מדברים עם הקב"ה כל הזמן, ולפעמים גם שואלים אותו למה, ומה אתה רוצה מאיתנו". אך באותה נשימה אקרמן ממהרת לומר: "יחד עם זאת, אנחנו אלה שעובדים אצלו ולא הוא עובד אצלנו, ורק אחרי שאתה מסתובב אחורה אתה יכול לפעמים להגיד: אה, זה מה שה' רצה שיקרה או שאני אעשה. וכן, לפעמים גם רוצים משהו מאבא והוא אומר לא".

 

משפחת אקרמן מתגוררת כבר שבע שנים בקראווילה, קטנה בהרבה מהבית שהיה לה בגוש, עם קירות מקרטון ותנאים שאינם מאפשרים פרטיות או שקט. כשהיא נכנסת לבתים של חברים שכבר בנו היא דופקת על הקירות, רק כדי לשמוע קירות אמיתיים. "כשאנחנו יושבים אצל האדריכל, כל משפט שני זה 'בבית זה היה כך, ובבית זה היה כך'". מצד אחד היא מייחלת לבית הקבע, ומצד שני, החלומות מתרחשים בבית בגוש.

בבית משפחת אקרמן, שייבנה בקרוב ("אני מקווה שאת הכתבה הזאת יקראו גם אנשי ועדת שקמים ויאשרו לנו כבר את התוכניות"), יהיו שתי פינות זיכרון ותפילה לבניין. האחת תעסוק בבית המקדש, והשנייה תהיה מוקדשת לגוש קטיף. "כמו יעקב שלא הפסיק להתאבל על יוסף, אנחנו מתאבלים על הגוש ויודעים שמתישהו נחזור. אנחנו, הילדים או הנכדים. נחזור, כי זה שלנו".

 

ofralax@gmail.com