בשבע 502: סיפור לילדים

הדוכן של מתי

אסתי רמתי , כ"ט בתמוז תשע"ב

"אז מה נעשה בתשעת הימים? ימי השעמום השנתיים!" הצהיר ברוך.

"לא בהכרח", התערבה אמא, שבדיוק הציצה לחדר. "אתם יכולים לסדר את החדר ולארגן את ספרי הלימוד שלכם. או שאולי אני אקבע לכם תורים לרופא השיניים...?" והיא הלכה לענייניה.

ברוך העווה את פניו. "יש, איזה כיף. רופא שיניים".

"אבל מה אתם רוצים", אמרתי, "זה לא סתם שיש את הימים האלה! אנחנו אמורים להרגיש מבואסים על זה שעדיין לא נבנה לנו בית המקדש".

"טוב, טוב, גם אנחנו יודעים את זה", אמר צורי, "אבל בכל זאת, אי אפשר לשבת במשך תשעה ימים ולהסתכל על הקירות. אם אבא ואמא היו מרשים לנו כל היום במחשב - ניחא, אבל הם לא. אז חייבים בדחיפות למצוא משהו מעניין, מותר ושווה לעשות".

ישבנו וחשבנו יחד. פתאום ברוך קרא: "מצאתי! אין איסור להרוויח כסף בתשעת הימים, נכון?"

הבטנו זה בזה. "לא נראה לי", אמרתי.

"אז בואו ננסה לארגן דוכני מכירה של משהו. ככה גם נגדיל את התקציב שלנו לבילויים שאחרי תשעה באב".

"גדול!" התפעל צורי. "ברוך - ברוך תהיה. ואני גם יודע מה אנחנו יכולים למכור. אולי דוד חזי יתן לנו בזול מכשירי כתיבה סוג ב' מהמפעל שלו, ונעשה מכירה שכונתית, עם מבצעים והכל?" ברוך וצורי ממש התרגשו מהרעיון שלהם, והתיישבו לטלפן לדוד חזי, אבל אני לא התלהבתי. לא יודע למה. בכל אופן, אצלי בראש צץ רעיון קצת אחר...

ביום של המכירה, שני האחים הגדולים שלי היו מאוד עסוקים. הם אירגנו המון ארגזים של עפרונות ומחקים, קלמרים וטושים, והכינו שלטים מאירי עיניים: "מבצע! קנה 10 עפרונות, קבל 1 חינם!", "קנה קלמר של דיסני, קבל טוש זוהר במתנה!" הם תלו מודעות בכל השכונה, והציבו את הדוכנים שלהם בחנייה של הבניין.

גם אני הבאתי שולחן מלמעלה, והתחלתי לארגן את הדוכן שלי. "מה, מתי, גם אתה מוכר איתנו בסוף?" שאל צורי, "חשבתי שזה לא מעניין אותך..."

"לא, הכנתי דוכן משלי". אמרתי.

"מתחרה, אה?" צחק ברוך, "אני מקווה שהמבצעים שלך לא יותר מוצלחים משלנו..."

אני דווקא קיוויתי שכן, אבל לא אמרתי כלום. רק חייכתי. מאחורי הדוכן שלי תליתי תמונה גדולה של בית המקדש, והתחלתי לארגן את הציוד – ערמות של טפסים, ערמות של פתקיות, סלסלה עם טופי, אגרטל עם פרחים מהגינה... וגם כמה קופות צדקה.

"מה בדיוק אתה עושה שם?" הסתקרן צורי. "מוכר טופי ופרחים? ומה זה כל הניירות האלה?"

"אהה", אמרתי וחייכתי חיוך מסתורי, "תכף תראה". ואז הוצאתי מהתיק את השלט הכי גדול שלי ותליתי אותו – "מבצע מצוות ומעשים טובים לתשעת הימים! עזור לחבר, קבל אהבת חינם! רק היום!"

כשהקונים של ברוך וצורי התחילו להגיע, הרבה מהם ניגשו גם לדוכן שלי, סקרנים מהשלטים ומהתמונה. קודם נתתי להם טופי או פרח עם פתק 'שיהיה לכם יום סבבה!' ואחר כך הצעתי להם לתת תרומה, או לחתום על בקשת התנדבות לאחת מהעמותות שנתנו לי טפסים.

"כל הכבוד, ילד!" אמרה לי זקנה אחת, ותרמה עשרה שקלים לילדים חולים.

"אחלה רעיון", חייך בחור צעיר, ולקח טופס של עמותה שעוזרת לעניים.

בסוף היום ניגשתי לברוך וצורי שספרו את הכסף שלהם. "נו, איך הרווחים?" שאלתי. "לא רעים בכלל", אמר צורי, והסתכל על ברוך. "אבל החלטנו שהרווחים שלך הרבה יותר מוצלחים", והוא השחיל סכום נכבד לאחת הקופות שלי.