בשבע 502: אל תיקחו לו את הכיבוש

הניסיון של המחזאי יהושע סובול לערער על דו"ח ועדת לוי מראה שאיש התיאטרון מנסה כנראה להיצמד למציאות מדומיינת

דוד אלהרר , כ"ט בתמוז תשע"ב

קראתי בעיון את רשימתו של המחזאי יהושע סובול: "דו"ח אדמונד לוי – ועדת הבה נתחכמה" ('ישראל היום', 11.7.2012), וחשבתי על הפסוק ממשלי: "משיב דבר בטרם ישמע, איוולת היא לו וכלימה". הרשימה גדושה הלצות נבובות שלא ממין העניין ואינה מתייחסת לדבר או לחצי דבר המופיע בדו"ח ועדת אדמונד לוי. אין מנוס מן המחשבה שהכותב נחפז לכתוב בטרם קרא את הדו"ח, ואם קרא לא הבין, ואם הבין הוא מסרב לקבל עליו מציאות שלא ניתן לערער עליה. למה? ככה! אולי כי מחזאי היוצר מציאויות חדשות לבקרים, מתקשה לקבל מציאות שלא נבראה במוחו הקודח, בבחינת "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו".

יהושע סובול אינו מתבייש לשים ללעג שלושה משפטנים מבריקים ולתאר אותם כמכשירי שרצים בעלמא, כאילו לא פרשו משנה סדורה ודבר דבור על אופניו על פני 89 עמודים של מלאכת מחשבת. העיוותים והשקרים והרמיות ואחיזות העיניים ומסקנות השווא שבהם הולעטנו במשך 45 שנים, התבררו בדו"ח הזה באופן הכי בהיר, כי אכן אין הם אלא עיוותים ושקרים ורמיות ואחיזות עיניים ומסקנות של שווא. אין כיבוש ביהודה ובשומרון. חד וחלק! יש התיישבות לגיטימית, חוקית ומעל לכל צודקת צדק רב.

בשביל שיתקיים כיבוש נחוצים גם ריבונות כובשת וגם ריבונות נכבשת. אין מדינה כובשת אם אין מדינה נכבשת, וממילא לא יכול להתקיים במצב כזה כיבוש. אין כיבוש כי "ישראל אינה 'מעצמה כובשת' על פי הגדרות המשפט הבינלאומי, בין היתר, נוכח העובדה ששטחי יהודה ושומרון מעולם לא היו חלק לגיטימי ממדינה ערבית כלשהי, לרבות ממלכת ירדן. לפיכך, אותן אמנות העוסקות בניהול השטח הכבוש והאוכלוסייה הכבושה, אינן רלבנטיות לנוכחותה של ישראל בשטחי איו"ש" (מתוך הדו"ח, עמ' 5). זאת ועוד, אין כיבוש כי אמנם "השטח נכבש מידי מדינה (ממלכת ירדן)", אלא "שריבונותה בשטח מעולם לא זכתה לביסוס משפטי מוצק, ובינתיים היא אף הסתלקה מתביעתה לריבונות" (שם, עמ' 6).

המחזאי הנלבב לא נדרש לדברים המפורטים והמפורשים בדו"ח ופוסק כי "קמה לנו ועדה של הבה-נתחכמה שמכשירה חזיר בעזרת שינוי שמו לקרפיון". אין הוא נסמך על מובאות, מראי מקום, מאמרים, חוקים, אמנות או פסקי-דין המופיעים בדו"ח. הכותב אפילו אינו נאחז בסעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית מדצמבר 1949, כשאר שמאלנינו החביבים, הקובעת כי: "הכוח הכובש לא יגלה או יעביר חלקים מן האוכלוסייה האזרחית שלו אל תוך השטחים שכבש", משום שגם טענה זו הופרכה בדו"ח הוועדה בחתימה ניצחת כאבן גולל: "האמנה אוסרת על פרקטיקות לא אנושיות רבות שהנאצים וברית המועצות נהגו על פיהן במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה - ההעברה ההמונית של בני אדם מן השטחים הכבושים ולתוכם למטרות השמדה, עבדות או יישוב, למשל... אין כל ספק שהמתיישבים היהודים בגדה המערבית הם מתנדבים. הם לא 'הוגלו' או 'הועברו' לאזור על ידי ממשלת ישראל, ותנועתם איננה כרוכה באותן מטרות אכזריות או השפעות שליליות על האוכלוסייה הקיימת שאמנת ז'נבה שואפת למנוע" (מתוך מאמרו של עו"ד אלן בייקר, חבר הוועדה – "ההתנחלויות: סילוף אמנת ז'נבה והסכמי אוסלו").

ההתיישבות בחבלי ארץ ישראל גבתה מאיתנו מחיר דמים במשך מאה וארבעים שנות מלחמה שטרם נסתיימה. במציאות זו ראוי לו למחזאי להסתפק בכתיבת עלילות לתיאטרון ולהניח לשופטים לשפוט משפט. המציאות הקשה שלנו אינה מחזה שבו מחזאי יכול להמציא ארצות ועמים, לקבוע גבולות, לייצר מציאות הזויה וליצור קונפליקט דרמטי בשביל המתח והתמלוגים. אין אנו עוסקים בהצגת תיאטרון שבה שחקנים מתים קמים לתחייה עם רדת המסך.