בשבע 502: ביטוח לא בטוח

העלייה בתוחלת החיים והדאגה ליציבות חברות הביטוח, הביאו את המפקח על הביטוח לבצע צעד חריג נגד ביטוחי המנהלים

שלמה פיוטרקובסקי , כ"ט בתמוז תשע"ב

הישראלים חיים הרבה. זו איננה הערכה סתמית, אלא נתון סטטיסטי שמשמעויותיו כלל אינן פשוטות. דו"ח השוואתי שערך ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, לפני פחות משנה, מגלה כי הישראלים חיים בממוצע 81.6 שנים, שנתיים יותר מתוחלת החיים הממוצעת במדינות החברות בארגון. ישראל ממוקמת במקום החמישי בעולם מבחינת תוחלת חיים ועוקפת מדינות כמו שוודיה, קנדה, צרפת והולנד. על פי הנתונים הללו, הנשים בישראל חיות עד לגיל 83.5 בממוצע ואילו הגברים מגיעים לגיל 79.7 בממוצע. מאז שנות ה-90 עלתה תוחלת החיים הממוצעת בישראל בלמעלה משלוש שנים ועלייה זו נמשכת גם בעיצומם של הימים הללו.

העלייה המתמשכת בתוחלת החיים בישראל מבטאת כמה מגמות שונות. ביניהן כאלה מבורכות לכל הדעות כמו ירידה מתמשכת בשיעור תמותת התינוקות באוכלוסייה, ירידה לאורך שנים במספר ההרוגים בתאונות דרכים ובפעולות איבה וכדומה ועלייה באיכות הרפואה, שהפחיתה במידה ניכרת את התמותה ממחלות בגילאי הביניים. אולם, מעבר לכל אלו קיימת בישראל גם עלייה לא מבוטלת במספר הקשישים. עלייה זו מבוטאת בין השאר בנתון של תוחלת החיים הצפויה בקרב הפורשים לפנסיה. מדובר בנתון קריטי עבור חברות הביטוח, אשר צריכות לאמוד את תוחלת החיים של המבוטחים בקרנות הפנסיה ובביטוחי המנהלים אשר הגיעו לגיל פרישה, ולהעריך כמה שנות חיים עוד נותרו להם. העלייה בנתון זה חדה הרבה פחות מהעלייה בתוחלת החיים הכוללת, אולם גם היא משמעותית למדי.

עתידם של ביטוחי המנהלים כבר לא ברור. קשיש על רקע בנק

פצצה פנסיונית

מי שער לנתונים הללו והחליט לקום ולעשות מעשה הוא הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר, אשר הטיל בשבוע שעבר פצצה בעולם החיסכון הפנסיוני. הממונה, פרופ' עודד שריג, החליט לאסור על חברות הביטוח למכור 'ביטוחי מנהלים' בצורתם הקלאסית שהיתה מקובלת עד כה, החל מתחילת השנה הבאה, 2013. מה שהפריע לממונה היה אחד המרכיבים הבסיסיים בביטוחי המנהלים הקיימים היום בשוק, והוא מקדם הקצבה המובטח. על מנת להסביר מה הכוונה בביטוי 'מקדם קצבה', צריך להבין כיצד מחושבת קצבת הפנסיה שנקבל לעת פרישה.

בניגוד למה שהיה מקובל בעבר בקרנות הפנסיה הוותיקות, כיום מחושבת קצבת הפנסיה במסלולים השונים (קרן פנסיה חדשה או ביטוח מנהלים) כנגזרת של הסכום שצובר העובד לאורך השנים. את הסכום הזה מחלקים בהגעת העובד לפרישה במספר כלשהו והתוצאה המתקבלת היא הסכום החודשי שיקבל העובד. המספר שבו מחולקת הצבירה של העובד מכונה 'מקדם קצבה'. הדרך שבה מחשבות החברות את המקדם הראוי קשורה להשערה סטטיסטית בנוגע לתוחלת החיים הצפויה לפנסיונרים. אם לדוגמה (בהצגה פשטנית, במציאות החישובים יותר מורכבים יותר) סבורה חברת הביטוח המנהלת את קרן הפנסיה או ביטוח המנהלים כי החוסכים היוצאים לפנסיה יחיו בממוצע 200 חודשים לאחר צאתם לגמלאות, היא תפעל לפי מקדם קצבה 200.

בקרנות הפנסיה החדשות קיים מקדם קצבה, אולם הוא איננו מובטח. עם התארכות תוחלת החיים המקדם עשוי לעלות ובכך להקטין את הקצבה שיקבל העובד. בביטוחי המנהלים היה מקובל עד היום להבטיח בשעת קניית הפוליסה, כלומר בראשית ההפרשה, את המקדם לפיו תחושב הקצבה בשעת יציאת העובד לפנסיה. במשך השנים עלה המקדם המובטח, אולם עלייתו השפיעה רק על מי שפתח פוליסה חדשה. מי שהמשיך להפקיד לתוך פוליסה קיימת המשיך ליהנות מהמקדם שהובטח לו. כעת מבקש הממונה לשנות את המצב ולמנוע מחברות הביטוח להבטיח לחוסכים הצעירים מקדם קצבה. על פי ההוראה, המהווה בשלב זה טיוטה בלבד אולם צפויה בהמשך להפוך להוראה מחייבת, לא יוכלו ביטוחי המנהלים להבטיח את מקדם הקצבה למי שגילו פחות מ-55.

בשבוע שעבר כינסו הממונה ואנשיו את בכירי חברות הביטוח המציעות את פוליסות ביטוח המנהלים. בפגישה הסביר הממונה כי במציאות המשתנה שבה אנו חיים, לא ניתן לחזות באופן סביר את תוחלת החיים הצפויה לעת פרישה כאשר מדובר בחוסכים צעירים. כל הערכה מלומדת באשר לשאלה כמה שנים יחיה אחרי הפנסיה מי שהיום רחוק 20, 30 ולעיתים גם 40 שנה מגיל הפרישה, היא למעשה בגדר ספקולציה בלבד. טבלאות תוחלת החיים אשר לפיהן מקובל היה לעבוד במשך שנים, איבדו במידה רבה מתוקפן עם השינויים שחלו במהלך שני העשורים האחרונים בתוחלת החיים בגיל המבוגר, וכך הפכו הפוליסות שמוכרות החברות לפוליסות המגלמות בתוכן סיכון משמעותי ליציבותן הפיננסית של חברות הביטוח. במקרה שבו תוחלת החיים תעלה באורח ניכר מעבר לתחזיות של החברות, הן עלולות להתקשות בתשלומים הנגזרים מהתחייבויותיהן. מנגד, ייתכן גם שהעלייה בתוחלת החיים שאנו רואים בשני העשורים האחרונים תיבלם, ונראה קיפאון כלשהו ואפילו ירידה מתונה. במקרה כזה עשויות חברות הביטוח ליהנות מרווחי עתק על גבם של החוסכים אשר יקבלו פנסיות קטנות מאלו שהחברות מסוגלות לשלם.

מבחינתם של החוסכים ייתכן שמדובר בסיכון מחושב, היכולת להבטיח מקדם קצבה כבר בגיל צעיר אל מול האפשרות שחברת הביטוח תהנה מהרווחים. אולם ככל שמדובר ביציבותן של החברות הסיכון הוא משמעותי מאוד, ובאוצר החליטו כאמור לא לאפשר לחברות להמשיך במדיניות הקיימת. כעת יצטרכו החוסכים החדשים, אלו אשר לא יספיקו לפתוח חיסכון פנסיוני במהלך השנה הנוכחית, לשנות במידה ניכרת את מערכת השיקולים המנחים בבחירה בין ביטוח מנהלים לקרן פנסיה. מערכת השיקולים החדשה עדיין איננה ברורה די צורכה, אולם כבר כעת ברור כי אחד מקסמיו המרכזיים של ביטוח המנהלים פג כתוצאה מההוראה החדשה, ושאלת גורלו של מסלול חיסכון פנסיוני זה לוטה בערפל.

 

פרשנות

פנסיה בהתאמה אישית

אבי מויאל, 'מיטב גמל ופנסיה'

מאז נכנס לתוקפו ההסדר של פנסיית חובה, רובם המכריע של העובדים במדינת ישראל זוכים להיות מבוטחים בביטוח פנסיוני, בין אם מדובר בקרן פנסיה מקיפה או בביטוח מנהלים. החלק המוכר יותר של הביטוח הפנסיוני הוא הקצבה, אותו סכום כסף חודשי שנקבל לעת פרישה, והוא נגזר במידה רבה מהסכום שנצבור בקרן במשך שנות החיסכון. אולם קרן הפנסיה (וגם ביטוח המנהלים, שאליו לא נתייחס כרגע) כוללת עוד שני מרכיבים מאוד משמעותיים: ביטוח למקרה מוות (שארים) וביטוח למקרה נכות (אובדן כושר עבודה). מטרתם של שני הכיסויים הללו הוא להגן על העובד ועל משפחתו במידה שהוא יהפוך נכה או ילך לעולמו חלילה, וזאת טרם יציאתו לפנסיה.

אולם חשוב לדעת כי שני הביטוחים החשובים הללו עולים לנו כסף, אשר בא על חשבון הצבירה לקצבת הפנסיה, ועל כן חשוב מאוד להתאים אותם לצורך הספציפי של כל חוסך לפנסיה. כשאנו מדברים על קצבת שארים, המדובר הוא בקצבה משמעותית מאוד לאלמנה ולילדים עד גיל 21. אולם מי שהוא רווק (או רווקה) ללא ילדים, כלל לא זקוק לכיסוי הזה ויכול להשתמש בכסף על מנת להגדיל את קצבת הפנסיה שלו. כך גם אלמן או אלמנה, עם ילדים קטנים או בלעדיהם, צריכים להתאים את הביטוח למצבם. גם הביטוח למקרה של נכות, אשר יכול להעניק קצבה בגובה של עד 75 אחוזים מהשכר, צריך להיות מותאם למצבו הספציפי של החוסך לפנסיה.

לא מדובר בהתאמה שהיא בשמיים, ופנייה לסוכן המטפל בקרן הפנסיה שלכם תוכל לספק את כל התשובות. חשוב מכל לדעת שקרן פנסיה איננה מוצר אחיד, קיימת בה גמישות לא מעטה ויש להתאים אותה למידותיו של החוסך, אשר עלול להיפגע מחוסר ביטוח בטווח הקצר או מתשלום עודף לביטוח בטווח הרחוק בשל חוסר התאמה שכזה.