בשבע 502: מיקרוסקופ

עדי גרסיאל , כ"ט בתמוז תשע"ב

עיקרון אי הוודאות התקשורתי

הנה כמה עובדות שקשורות למחאה ולמשה סילמן: שני אנשים הציתו את עצמם במחאה ערב הגירוש מהגוש ולא זכו כמעט לסיקור; לפני כשלושה חודשים התאבד אדריאן ניקמף, פעיל מחאה מרוטשילד שאיבד את עבודתו ועמד להיזרק לרחוב, ואיש כמעט לא שמע על כך (רועי צ'יקי ארד כתב עליו השבוע ב'הארץ'); רוב כלי התקשורת העניקו למחאה המתחדשת טיפול הרבה פחות מפרגן משנה שעברה.

ובכל זאת, המקרה של סילמן שלהב השבוע את המחאה וזכה לסיקור רב. איך, אם כן, אפשר להבין את המנגנון התקשורתי? הרי אם הוא מתנגד למחאה שפוגעת בהכנסותיו, הוא היה אמור להצניע את סילמן. ואם הוא בעד מחאות או לפחות חובב אירועים אלימים, מדוע לא הזכיר את אדריאן ניקמף או אפילו את מוחי הגוש?

התשובה היא שלא תמיד יש תשובה, לפחות לא מוחלטת. התקשורת אינה גוש אחיד, היא מורכבת מאוסף של אינדיבידואלים. לרובם אותה השקפת עולם, זה נכון, אבל היא מתורגמת באופנים שונים. לכן יכול היה עורך בכיר ב-ynet לספר לידידיה מאיר (אתנחתא גיליון 499) שהוא זה ש'עשה' את המחאה אחרי שהעלה את סיפור מחאת הקוטג' המתגבשת בפייסבוק לדף הבית של האתר הפופולרי. ייתכן שאם היה באותה משמרת עורך אחר, פחות נלהב, ההיסטוריה של המחאה היתה שונה. גם במקרה של ניקמף ייתכן שאם מישהו היה מצלם אותו ומעביר לעיתונאי אוהד, הסיקור היה שונה לחלוטין ואולי סילמן היה נותר בריא ושלם עד עצם היום הזה.

כנראה שכמו במקרה של נוסחאות רבי המכר לספרים, שכולם מכירים אבל רק מעטים מצליחים ליישם, כך גם בתקשורת - יש אמנם כללים, אבל אין ודאות. סיפור שיש לו את כל הנתונים לכבוש את הכותרות עלול לדעוך בגלל עיתוי לא מוצלח או עיתונאי עצלן מדי, ואילו אירוע מינורי שמצולם היטב או 'תופס גל' יכול להדהד שבועות.

עדי גרסיאל

 

 

השתלהבות

קשה לא להתייחס בשבוע כזה לנושא הבוער: ניסיון ההתאבדות הפומבי של אדם שנקלע לקשיים כלכליים, והחליט לעשות מעשה זוועתי לאור הזרקורים.

היבט ראשון: התאבדויות. לא פעם כתבתי על ההשפעה של התקשורת על מעגל ההתאבדויות. פרופ' אורבך ז"ל, חוקר התאבדויות בקרב צעירים, הגיע כבר לפני שנים רבות למסקנה שפרסום המאדיר את המתאבד גורר גל של התאבדויות, וכך ראינו במו עינינו השבוע: המעשה שצוייר כאקט הירואי-משהו בתקשורת, גרר עוד שלושה מקרים נכון לכתיבת שורות אלו.

היבט שני: יש תמונות – יש פרסום. איפה המוסר והשכל? התקשורת מתרצת את היחס השונה בסיקור אלימות ביו"ש, בכך שהערבים מספקים לתקשורת תמונות טובות והצד היהודי לא. הגישה הזו מתעלמת מהדיון המוסרי העקרוני לפיו מי שיוזם פעולה אלימה הוא זה שיכול להשיג צילומים טובים עם 'אקשן'. נדיר שהמותקף יוכל לתעד דרך העדשה בזמן אמת ובאיכות טובה. המשמעות היא שהתייחסות למקור הצילומים באופן טכני, ללא שיקול מוסרי – מעודדת, למעשה, עבריינות ואלימות קשה. חברה מוסרית צריכה לדרוש שיפוט ערכי של פרסום תמונות המעודדות אלימות מכל סוג, גם אלימות עצמית.

היבט שלישי: הדרמה הפורנוגרפית - פרסום תמונות הזוועה של אדם שמצית את עצמו הוא תעודת עניות נוספת לאובדן המוסר בשוק התקשורת. החשש שמא המתחרה יפרסם את התמונות גרם לתחרות הפצת התמונות. ראוי שרשתות שידור ועיתונים רצינים ישקלו את ההשפעה האפשרית שיש לצפייה בתמונות זוועה על הצופים: קהות החושים כלפי סבלו של אדם וביזוי כבודו של מי שנטרפה דעתו.

היבט רביעי: פבלוביות תקשורתית - ביבי אשם. התקשורת שהתעלמה (ואולי בצדק) ממעשה זהה שעשו שני אנשים כדי למנוע את תוכנית החורבן של גוש קטיף, לא יכלה להתאפק מלתת את כל הפומבי למעשה הזוועה וליצור הקשרים ישירים ועקיפים לאשמתו של נתניהו. 

חני לוז

 

 

הכוח לשאול

ביום ראשון השבוע טיפלה גאולה אבן במצית-את-עצמו משה סילמן. קודם ראיינה בתוכניתה 'המוסף' את סתיו שפיר, אחר כך את ח"כ שאמה הכהן, את פרופ' תמר הרמן ולבסוף רופא מומחה בכוויות. בימים אלה אני מנהל ויכוח עם הממונה החדש על קבילות הציבור, דדי מרקוביץ', שבא במקומו של אלישע שפיגלמן אשר סיים את תפקידו. לתלונתי על כך שגאולה אבן בעצם מביעה את דעתה בפתיח של כל תוכנית, ובמיוחד בשאלות ששאלה את עופר עיני שלא הגיע לאולפן ולא זכה כלל להשיב עליהן, השיב לי מר מרקוביץ' שקודמו בתפקיד הבחין בין יומן אקטואליה או משדר חדשות לתוכנית 'אקטואליה מזווית אישית', אשר בה למנחה "יש משקל בהגשה, בעיצוב ועריכת האייטמים בתוכנית. בתוכניות 'מזווית אישית' יש חובה לתת ביטוי למגוון דעות. הפתיח בתוכנית המוגש על ידי אבן בעצמה הוא "בגדר דעתה האישית ומופרד בפתיח מוזיקלי מהחלק העיקרי של המשדר. כך שדבריה על ועד הרכבת ועופר עיני היו ברורים – זו דעתה". הבנתם?

נחזור לאבן: השאלה הראשונה שהופנתה אל פעילת המחאה החברתית סתיו שפיר מפיה של אבן היתה: "האם את רואה בראש הממשלה ובשר האוצר אשמים במה שסילמן עשה לעצמו?" אני, למשל, יכולתי לחשוב על ניסוח שונה במקצת: אולי את וחברייך אשמים במה שמר סילמן עשה לעצמו, בכך שהתססתם את פשוטי העם לחשוב שיש באמת פתרון קל לבעיות המשק? בראיון עם פרופ' הרמן (שאגב, היה דומה לסמינר קצר באיך לנהל מאבק אזרחי נגד הממשלה), הסבירה הרמן כי שלא כמו שארצות אחרות, שם יש שלטון דיקטטורי, בישראל הדמוקרטית מסובך יותר לנהל מאבק חברתי. על כך תמהה אבן במילים אלה ממש: "אין שלטון דיקטטורי בישראל?"

להבנתי, עובד רשות השידור, אשר עליו חלים כללים ברורים של מניעת השמעת קול, של חיוב בשמירה על איזון וגיוון, חייב להיות הוגן. אין מקום ל'מאמר מערכת' ברשות השידור ואין מקום לקריצות כלפי הציבור דרך השאלות הלא-נייטרליות. פרשנים המוזמנים ליטול חלק בדיונים בצורה מאוזנת הם שמביעים את דעתם בלבד.  למרקוביץ' תהיה עבודה לא פשוטה.

ישראל מידד

 

 

חדשות בחדשות

מעריב דיווח השבוע לבורסה כי הוא מעמיד למכירה את בית הדפוס שלו ובכוונתו להעביר את הדפסת העיתון לדפוס אחר. בנוסף לכך, מתכננים במעריב לצמצם את עמודי העיתון בימי החול ולהרחיב את גיליון סוף השבוע.

 

הדוח החצי-שנתי של נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה מעלה כי במחצית הראשונה של 2012 הוגשו 1,288 תלונות. 87% מהן נגעו לתכנים טלוויזיוניים, והשאר לרדיו האזורי. כרבע מהתלונות נמצאו מוצדקות.

 

מועצת העיתונות דחתה תלונה נגד העיתונאים אורי אליצור ודרור אידר, שכתבו נאומים לראש הממשלה ולשר יעלון. בהחלטת המועצה נכתב כי "אין פסול בכך שאנשי הרוח יעשירו בשפתם את שרוצים מנהיגי הציבור להביא בפני הציבור". ההחלטה התפרסמה בבלוג התקשורת של דבורית שרגל.

 

 

ביקורת הנקרא

 

"נתניהו ושטייניץ לא אשמים בטרגדיה של סילמן" (לילך סיגן, nrg-מעריב)

אם היא תמשיך לכתוב ככה, עוד ישללו ממנה את תעודת העיתונאי

 

"המרכז האקדמי באריאל יוכר היום כאוניברסיטה" (כותרת ראשית, הארץ, יום ג')

כמה היינו משלמים כדי לראות את פרצופו של העורך שניסח את הכותרת הזו

 

"המדינה מעדיפה להשקיע באופן ברור ברשויות המקומיות שמעבר לקו הירוק" (שאול אמסטרדמסקי, 'כלכליסט')

אז כשהשמאל יהיה בשלטון, שישקיע במה שקרוב לליבו, בקיבוצים נניח