בשבע 502: נתניהו לא פראייר

ברגע האחרון הצליח נתניהו להיחלץ מהמלכודת של מופז ולשמור על השותפות עם המפלגות החרדיות

עמנואל שילה , כ"ט בתמוז תשע"ב

 

1.      זה לקח לו קצת זמן, אבל בסוף נתניהו החליט שמכל הקמפיין הזה של 'מאהל הפראיירים' הוא לא מתכוון לצאת הפראייר הגדול מכולם.

המערכת הפוליטית בישראל מחולקת כך שהליכוד זקוק בדרך כלל לתמיכת הגוש החרדי כדי לכונן קואליציה בראשותו, ממש כשם שמפלגות העבודה וקדימה זקוקות לתמיכת המפלגות הערביות. אזרחי ישראל הערבים אינם מתגייסים לצה"ל כלל, לא בגיל 18 ולא בגיל מאוחר יותר. שאול מופז, יוחנן פלסנר וחבריהם דיברו על שוויון בנטל לכולם, אך דרשו לגייס בפועל רק את הציבור החרדי. המשמעות הפוליטית של מהלך כזה די ברורה. נתניהו היה מפר את התחייבותו בהסכם הקואליציוני לשמר את הסטטוס קוו בנושא גיוס בני הישיבות, ומעביר ביחד עם קדימה החלטה הפוגעת בציפור הנפש של הציבור החרדי. בין הליכוד לבין שותפיו הפוליטיים החרדים היה נוצר קרע שספק אם ניתן לאחות אי פעם, בעוד קדימה והשמאל שומרים מכל פגע על שותפיהם הטבעיים - המצביעים הערבים. הגוש הימני-דתי שהחזיר את נתניהו לשלטון היה מתפורר, לשמחתם של אנשי השמאל שכבר די נואשו מלכבוש את ראשות הממשלה בעתיד הנראה לעין. צדק לא היה נעשה, שוויון בנטל היה מושג רק באופן חלקי, אבל הקואליציה החילונית-שמאלנית היתה קמה מעפר ומאיימת לכבוש את השלטון.

אם נתניהו לא היה מספיק חכם כדי לא להיכנס לבור הזה מלכתחילה, לפחות עמדה לו תבונתו כדי להיחלץ ממנו בעוד מועד. לאחר שנפטר ממופז ומפלגתו יכול כעת נתניהו לנטוש את דרך הכפייה לטובת הידברות ולאמץ נוסחאות מתונות ושפויות, לא כאלה המתיימרות לשנות באיבחה אחת מציאות של למעלה משישים שנה אך בפועל יביאו רק נזק.

 

2.      נראה כי העמדה החרדית הדורשת לפטור את כל בני הישיבות משירות בצבא מתפצלת לשלושה נימוקים שונים.

יש מי שמסכימים כי מעיקר הדין על תלמידי חכמים לצאת למלחמת מצווה, אך סבורים שאין ברירה אלא לוותר על מצווה זו כל עוד לא הוכח שהשירות הצבאי אינו מעביר את הצעירים החרדים על דתם.

העמדה החרדית השגורה ביותר גורסת כי השירות הצבאי הוא אולי מצווה, אך לימוד התורה גדול ממנו ודוחה אותו. בעלי עמדה זו תומכים, לפחות במוצהר, בגיוסם של חרדים שאינם לומדים.
הציבור הדתי-לאומי ציפה מהציבור החרדי לגבות אותו כאשר ממשלת שרון ביקשה לבטל ממנו את מצוות יישוב הארץ שאותה למד מרבותיו. באותה מידה עלינו לתמוך בזכותם של החרדים שלא יכפו עליהם דרך המנוגדת לעמדת רבותיהם בנושא הגיוס, גם כאשר העמדה שלנו שונה

ויש חרדים הסבורים כי מדינה יהודית בארץ ישראל איננה מצווה או ערך שצריך או מותר לקיים אותו תוך סכנת נפשות ותשלום מחיר דמים, ובפרט כאשר ההחלטה מתי לצאת למלחמה מתקבלת על ידי מנהיגים חילונים שאינם כפופים לגדולי תורה. לפי שיטה זו אין הצדקה לשירות שיש בו סכנת נפשות, ולכן גם מי שאינו לומד מוטב שלא יתגייס.

מול כל אחד מהטיעונים הללו יש מקום לדון בנימוקים עקרוניים ובנימוקים מציאותיים. את החשש מהתקלקלות בצבא ניתן לפתור באמצעות מסגרות מיוחדות, כשם שהציבור הדתי-לאומי הקים לעצמו את ישיבות ההסדר. את אלה הטוענים כי תלמוד תורה תורם יותר משירות צבאי יש מקום לשאול האם נכון הדבר לשיטתם גם לגבי אותם בני ישיבות שאמנם לא מסתובבים ברחובות אבל לומדים שעות מעטות בלבד ולא בהתמדה. את הדעה שתלמוד תורה דוחה יציאה למלחמת מצווה אפשר לתקוף בטענות ובראיות. בעיקר צריך לתת לזמן לעשות את שלו. לפני שבג"ץ התערב כדרכו ברגל גסה כבר נוצר מומנטום חיובי של הגברת תהליכי הגיוס בציבור החרדי. הליכה בדרכי כפייה רק תגרום לציבור החרדי להתבצר בעמדותיו.

 

3.      טועים לדעתי מי שקוראים לציבור הדתי-לאומי להתייצב בראש המאבק הדורש "שוויון בנטל". הציבור הדתי-לאומי אכן הוכיח כי ניתן ללמוד תורה בישיבה בהתמדה ובעומק וגם להתגייס "לעזרת ה' בגיבורים" ולצאת למלחמת מצווה. במשך השנים הוא זכה להעמיד מתוכו אלפי חיילים ומפקדים טובים שהם גם בני תורה אמיתיים המקפידים על קלה כחמורה. אך יש לזכור שגם לאחר כל המסגרות המחזקות של ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות, עדיין הציבור הדתי-לאומי משלם מחיר לא פשוט של התחלנות חלק מבניו במהלך השירות הצבאי. כל מי שמכיר קצת את קציני צה"ל הבכירים יוכל להצביע על כמה וכמה מביניהם שהכיפה נשרה מראשם במהלך השירות.

הציבור הדתי-לאומי מאמין בדרך חינוכית שיש בה יותר פתיחות ומגע עם העולם החילוני. זהו מקור כוח שמאפשר אימוץ של דברים טובים הנמצאים בחברה ובתרבות הכללית, אך זהו גם מקור חולשה שמביא להטמעה וחדירה של נורמות פסולות ודעות זרות אצל חלק מהציבור הסרוג.

הציבור החרדי בהדרכת גדולי רבותיו בחר בדרך חינוכית מסתגרת יותר, שגם בה יש יתרונות לצד חסרונות. אי אפשר לבוא בשם ערך השוויון בנטל ולחייב את הציבור החרדי לוותר על דרכו החינוכית. הציבור החרדי רשאי להתנות את תרומתו לצה"ל בהקמת מסגרות שלא יפגעו ולו במעט באמונתו ובאורח חייו של המתגייס החרדי. צה"ל צריך לשאול את עצמו בכנות אם הוא מעוניין ומסוגל להכיל בתוכו יחידות בסדר גודל של אלפי חיילים בעלות אופי חרדי.

גם לאחר שיובטח כי השירות הצבאי לא יצנן את יראת השמיים של הצעיר החרדי ולא יעבירו על אמונתו ואורח חייו, עדיין נותרה בעינה הטענה החרדית כי עיסוק בתורה הוא חשוב יותר ותורם יותר משירות בצבא. הציבור הדתי-לאומי מחזיק בתפיסה הלכתית והשקפתית שונה, המתבססת על מקורות תורניים איתנים. על פי תפיסה זו, הכלל ההלכתי לפיו "במלחמת מצווה הכול יוצאין" חל גם על מי שעוסקים בתורה, שבעת מלחמה מצווים לסגור את הגמרא ולצאת למערכה. לנגד עינינו עומדות דמויות כמו יהושע בן-נון, דוד המלך ויואב בן צרויה, שהנהיגו את מלחמות ישראל יחד עם גדולתם בתורה ועיסוקם בה תמיד. אנו זוכרים כי אפילו משה רבינו שעל ידו ניתנה התורה יצא למלחמה מול סיחון ועוג. ידיו של משה כבדו כשעמד בתפילה בעת מלחמת עמלק, ופירש רש"י שהסיבה לכך היתה מפני שנתעצל במצוות המלחמה ומסרה לתלמידו יהושע. אך גם גדולי התורה של הציבור החרדי מכירים כמובן את המקורות והטענות הללו, ויש להם הבנות משלהם המצדיקות את דרכם. את הוויכוח ההלכתי וההשקפתי על כך יש לנהל בדרכה של תורה ולא בדרכי כפייה.

הציבור הדתי-לאומי ציפה מהציבור החרדי לגבות אותו כאשר ממשלת שרון ביקשה לבטל ממנו את מצוות יישוב הארץ שאותה למד מרבותיו, אף שבעיני רוב הציבור החרדי ההתנחלות בחבל קטיף איננה מצווה כפי שהיא בעינינו. באותה מידה עלינו גם לתמוך בזכותם של החרדים שלא יכפו עליהם דרך המנוגדת לעמדת רבותיהם, גם כאשר העמדה שלנו שונה. גם אם לעיתים נראה כי החרדים לא 'סופרים' אותנו, יש להתאזר בסבלנות ולנקוט כלפיהם באסטרטגיה של אחווה ושיתוף פעולה, כי המאחד רב על המפריד. כבר כיום ניתן לראות שאנשים דתיים-לאומיים תורניים מהסוג של כצל'ה ובן-ארי זוכים לכבוד ושיתוף פעולה מצד חלק מהח"כים החרדים.

4.      מי שלא יכולים לשאת את הגידול המתמיד במספר תלמידי הישיבות ייטיבו לעשות אם יתמכו במתן אפשרות לצעיר שהצהיר על אורח חיים חרדי להשתחרר מצה"ל ממש כשם שמצהירות ומשתחררות הצעירות החרדיות. התוצאה תהיה שהישיבות יפסיקו לשמש מקום מקלט מפני השירות הצבאי, ורק מי שבאמת חשקה נפשו בתורה ילמד בהן. שאר הצעירים החרדים יפנו לעבודה כמנהג אחיהם בחו"ל. הם אולי לא ישרתו בצה"ל, אבל יתרמו לתוצר הלאומי וישלמו מסים ולא יהוו נטל כלכלי. בחלוף השנים הם יתערו יותר בחברה, והם או בניהם גם ירגישו חובה לתרום את חלקם לביטחון המדינה.