בשבע 503: הלב עדיין קרוע

אנשים סיפרו שהם רואים את השלט הירוק שמודיע על בני דקלים וזה עושה להם משהו

עפרה לקס , ז' באב תשע"ב

 7 שנים אחרי, אליעזר אוירבך, היו"ר הנכנס של ועד מתיישבי גוש קטיף, עדיין לא בטוח האם צריך היה להילחם על הבית או לעזוב בשקט, וגם כשהוא מקדם במרץ את בניית יישוב הקבע בני דקלים, הוא מחכה לחזור אל "הגבירה האמיתית" – נווה דקלים שבגוש | כיו"ר המועצה הדתית חוף עזה הוא נאלץ לסייע בפינוי בית העלמין למרות שבתחילה סירב לשתף פעולה עם גורם רישמי כלשהו, וכאבא לבן שביתו בחוות גלעד נהרס פעמיים הוא תוהה האם הצדק עם המבוגרים או עם הצעירים

להוסיף סטמפה 7 שנים לגירוש!!

ערב בקיבוץ עין צורים. בשכונת הקראווילות, שמתאמצות להיראות כמו בית, החום הכבד של ימי בין המצרים כמעט ולא מאפשר לנשום. ובכל זאת, בני נוער פוסעים בחוץ, ומשפחה אחת יוצאת לשולחן שבחצר, אולי היא ממתינה לבריזה שתנשב מחוף הים של גוש קטיף.

הנסיעה בשבילי השכונה הגדולה מגלה מועדוני נוער ותנועת נוער, ויש גם דברים שלא רואים: חוגים, ידיעון מקומי ותלמודי תורה. מאחורי לא מעט מהיוזמות האלה עומד אליעזר אוירבך (54), איש נווה דקלים שהתמנה לאחרונה ליושב ראש ועד מתיישבי גוש קטיף, ובין לבין הספיק לעמוד בראשות המזכירות של הקבוצה המיועדת ליישוב 'בני דקלים' שמתגוררת בינתיים בעין צורים, ולקדם שם עניינים. "במועצה מסתכלים עלינו כמו על משוגעים, שאנחנו מארגנים את כל הדברים האלה, אבל אנחנו מתנחלים, אנחנו הולכים בגדול".

מועצה דתית יצירתית

אם המושג 'מועצה דתית' עושה לכם אסוציאציה של רישום לנישואין, מקוואות, ואולי גם כשרות - המועצה הדתית בגוש קטיף, שאוירבך היה המזכיר שלה, ממש לא הסתפקה בזה. "וזה בזכות רבני הגוש", מגלגל אוירבך את הקרדיט ממנו והלאה.

מי שזוכר, למשל, את דף פרשת השבוע 'עוז לילדים', מתקופת טרום האינפלציה בתחום, אולי לא שם לב לכך שהוא היה בהפקתה של המועצה הדתית חוף עזה. "הטכנולוגיה אז היתה אחרת", אומר אוירבך, "אנשים היו כותבים, היינו שולחים למישהי שתנקד, ואחר כך מעלים את זה לירושלים להדפסה". הדף יצא בעשרת אלפים עותקים במשך 14 שנים. המועצה היא גם זו שייסדה תלמודי תורה אחר הצהריים לבנים בכל היישובים וגם את מה שהיה בזמנו פורץ דרך - תלמודיות לבנות, "עם חוברת הדרכה מסודרת ומפורטת לפי נושאים, וטיולים כמה פעמים בשנה". מלבד שיעורים, ימי עיון ועוד, התקיים בשנות הגוש האחרונות גם טקס בר מצווה לילדי כיתה ז' בירושלים, עם הרבנים אליהו ושפירא זצ"ל. "כל הזמן חשבנו מה עוד אפשר לעשות. היתה לי רכזת שתמיד אמרה 'אתה לא רכז אירועים של גוש קטיף, אתה מועצה דתית'".
אמרתי לרב וייס ולסגן שלו 'אתם שותפים מלאים לפשע'. הם קפצו עלי, אבל אמרתי להם שאין הרבה חללי צה"ל בבית העלמין הזה, וזה בכלל לא צריך להיות התפקיד שלהם, ושאם מחייבים אותם, הם גם יכולים להניח את הדרגות

גם בתפקידים היותר שיגרתיים של מועצה דתית, כגון בניית מקוואות, השתקפו היטב הטמפרמנט והאמונה הגדולה של אוירבך והרב אלנקווה, הרב האזורי. "כשהקמנו את המקווה בתל קטיפא, היו שם רק חוף ים, חול וכמה קראוונים. אמרו לי מה אתה משוגע? מה אתה בונה כאן מקווה, יפנו אתכם! ואני אמרתי 'מה פתאום, פה יקום יישוב'".

היית נטוע עמוק בעשייה בגוש. חשבת שזה אי פעם ייגמר?

"לא, אבל האמת היא שתמיד היה איזה שהוא ענן. כשחזרתי הביתה מיום הבחירות שבו ברק עלה לשלטון, השכנים ישבו מדוכאים ואמרנו 'יאללה, להתחיל לארוז'. אבל רוב הזמן לא חשבנו על זה. או שהדחקנו או שהיינו עסוקים בעשייה".

והפיגועים לא שברו אתכם?

"לא, וזה אבסורד. אנשים נרצחו בכבישים, ובכל זאת רק בודדים עזבו. זה לא נתפס. אני חושב שהקשרים בין המשפחות היו מאוד חזקים. לרוב, המשפחה המורחבת פחדה להגיע, ולכן השכנים הפכו להיות משפחה".

 

"אנשים סיפרו שהם רואים את השלט הירוק שמודיע על בני דקלים וזה עושה להם משהו". אליעזר אוירבך

להוציא קברים מהחול

אוירבך לא צריך תזכורת לנרצחי הגוש. "כשאנחנו אומרים את השמות בהזכרת נשמות בבית כנסת, אני זוכר איפה כל אחד נהרג".

מתוקף היותו מזכיר המועצה הדתית, הוא היה מהראשונים להגיע לזירה, מארגן את הצוותים ואחראי על הלוגיסטיקה. הראשון שאוירבך עסק בסידורי קבורתו היה ידיד טוב: הרב שמעון בירן הי"ד, הקבר השני שנכרה באדמת גוש קטיף.

"אמנם רוב ההרוגים בגוש נרצחו בפיגועים", מסביר אוירבך, "אבל רוב הקבורים לא היו נפגעי טרור. הם נקברו בחוץ. לא כל משפחה הסכימה לעשות הפגנות גם במות הקרובים שלה".

ביום העצמאות, שנה ורבע לפני העקירה, הגיע נציג של משטרת ישראל למשרדו של אוירבך וביקש את המפתחות של בית העלמין בתואנה שהוא רוצה לספור את הקברים. "הוא לא נידב מידע על המטרה שלו, אבל זה כבר היה אחרי הנאום של שרון, והפיוזים כבר היו דלוקים. הוצאנו את זה לתקשורת והיה בלאגן".

זה היה האות להתארגנות למאבק בפינוי בית העלמין, שליווה את אוירבך בחודשים שלאחר מכן. "מה שמעניין הוא שכלי התקשורת בישראל בכלל לא התעניינו בזה, וכלי התקשורת מחו"ל הגיעו בלי סוף למועצה - הם לא קלטו איך יכול להיות דבר כזה".

אוירבך מספר על אי שיתוף פעולה גורף עם כל גורם שביקש לקדם את פינוי בית העלמין. כך נציג המינהלת שרצה את כתובות המשפחות השכולות וכך גם הרב ישראל וייס, אז הרב הראשי לצה"ל, שהתקבל ביישובים בקריאות גנאי.

אבל כשקרב מועד העקירה הצפוי, לא היתה הרבה ברירה. "אמרתי לעצמי, כל המשפחות בגוש עוברות קשיים ולא יודעות מה יהיה, אבל זה הרבה יותר חמור אצל משפחה שיש לה ילד שקבור כאן, או אישה, או בעל. אמרתי לרבנים: בואו ניפגש עם המשפחות". רבני הגוש יצרו נציגות של שלושה מהם, ואוירבך היה הרביעי. על המפגש הוא אומר "שאף אחד לא יזכה להיות בכנס כזה בחיים שלו". אנשים רצו תשובות, הם לא ידעו לאן פניהם מועדות ולאן ייקחו את מתיהם. הרבנים נטו להגיד 'כשתגיע השעה נחליט', אבל זה לא התאים לכל האנשים.
הבת שלי גרה בכרמי צור, ולא מזמן עשו שם כינוס של יוצאי הגוש שבסביבות גיל 25. כולם אמרו שהם היו מוכנים למלחמה עד הסוף והמבוגרים עבדו עליהם. הילדים שלי זורקים את זה גם עלי באיזה שהוא מקום. אבל מה הם רצו שנעשה? נלך מכות?

בהתקרב יום הגירוש ביקש הרב וייס להיפגש עם נציגי הרבנים והמועצה הדתית מחוץ לגוש ובלי פרסומת, שכן הוא ידע ששם לא יתקבל בברכה. "הרב קמינצקי ביקש שאני אגיע לפגישה, אבל אמרתי לו שאני לא בא. הרב שלי, הרב שפירא, אמר לי לא להתעסק עם זה". אחרי שיכנועים בדבר חשיבות המפגש, אוירבך הגיע, הקשיב, התנצל מראש אם יפגע במישהו, ואמר את דברו. "אמרתי שאין לי ברירה, אני שליח ציבור ומייצג 48 אנשים שלא יכולים לדבר. אמרתי לרב וייס ולסגן שלו 'אתם שותפים מלאים לפשע'. הם קפצו עלי, אבל אמרתי להם שאין הרבה חללי צה"ל בבית העלמין הזה, וזה בכלל לא צריך להיות התפקיד שלהם, ושאם מחייבים אותם, הם גם יכולים להניח את הדרגות".

אוירבך נקרע בין היוצר והיצר. מצד אחד הוא התנגד לשיתוף פעולה, ומצד שני, אי אפשר להשאיר את הקברים מאחור. במציאות ההיא חש אוירבך, תוך הסתמכות על דברי רבנים, שיש צורך הן מצד כבוד המת והן מצד ההתחשבות במשפחות לדבר עם הרבנות הצבאית על הדברים האלה, למרות ההתנגדות הגמורה לצעד הזה. בסופה של אותה פגישה שופרה עד מאוד המעטפת שהמדינה התחייבה לתת לאנשים שצריכים לקבור את מתיהם שוב. הפגישה, כך הסתבר, היתה מאוד חשובה.

אוירבך מספר שבשל העובדה שהקברים היו כרויים בחול ים, המלאכה היתה מאוד מורכבת. אנשי החברה קדישא עשו ביניהם תורנות כדי לפקח על העבודה, ובניגוד לפירסומים על קלות ראש, הוא דווקא מספר שהדברים נעשו ביראת כבוד וברצינות הראויה, "למרות שזה פשע".

כשאוירבך ומשפחתו נעקרו מביתם, הוא לא שכח לקחת עימו תיק ובו שאריות של 'המועצה הדתית' כדי שיהיה אפשר ליצור קשר עם המשפחות ולדבר איתן על סידורי הלוויה שנייה. בסופו של דבר, בגלל התנאים הקשים, אחת המועצות האזוריות לקחה את המלאכה על עצמה.

"חשבנו לתומנו שאם עם ישראל לא הזדעזע עד עכשיו, אז זה יקרה בהלוויות החוזרות. אבל זה לא קרה".

 מניינים בחצר

כשקרבו ימי הגירוש, החלו כולם לדבר על היום שאחרי. אבל אוירבך החליט הפעם, שלא כדרכו הרציונלית, אפילו לא לחפש אלטרנטיבות. "זה היה הזוי: אני אדם מסודר, לוקחים לי את הבית, העבודה והכל אבל החלטתי שאני בוטח בקב"ה עד הסוף".

בבית משפחת אוירבך לא היתה תמימות דעים באשר להתארגנות לקראת העקירה. "היו אז איומים שאם 48 שעות אחרי שקיבלת את צו הפינוי לא יצאת מהגוש, אתה מפסיד את החלק הגדול של הפיצויים ואת הרכב. זה הלחיץ את האנשים".

"עשינו בשכונה אסיפה שבוע לפני, והחלטנו שאם לארוז - אז רק אחרי תשעה באב, שחל ביום ראשון. פתאום ביום שלישי הודיעו לנו שנווה דקלים ראשונים. חזרתי הביתה ואני רואה שכולם מסביבי עם מְכולות, משאיות ובלגנים".

אוירבך ויתר בליבו על תכולת הבית, אבל שלום הבית גבר ונעשו פשרות: ארגזים, אבל לא בסלון. הארונות והמזגנים יפורקו מאוחר יותר. שניים מבין חמשת הילדים לא רצו להיות חלק מכל זה ואוירבך יצא איתם לסיורים על חוף הים ובבית העלמין וגם בצריף של הנוער, שאחד מהילדים היה שותף פעיל בבנייתו.

גם הקו מול המגרשים לא היה אחיד. שני הבנים הנזכרים הפכו את הבית ליעד מבוצר כולל קונצרטינות סביב הבית והשער, עוקב מים, ועל הגג: שמן וביצים.

"התפללנו בחצר כדי שלא יתפסו אותנו בדרך. זה היה, להבדיל, כמו אקציה בשואה. כל פעם המניין הידלדל. ביום חמישי התפללנו בלי ספר תורה, כדי לא להיתפס בדרך לבית הכנסת".

כשהגיע הרגע, אחד המפקדים ניגש לאוירבך ואמר לו: או שאתה פותח את השער, או שאנחנו פורצים. "אמרתי לו: אני אפתח לכם את השער, נשב עם החיילים ונראה מה אתה רוצים. הם נכנסו פנימה, דיברנו איתם, הבן הבכור שלי דיבר על זה שגווילים נשרפים באש והאותיות פורחות באוויר, שאפשר להרוס את הבתים והיישובים - אבל העשייה והרוח נשארים. היו בכיות. הבת שלי אמרה שפעם ראשונה שהיא ראתה אותי בוכה זה בלוויה של אמא שלי, ופעם שנייה בשיחה הזאת".

הבנים המבַצרים מאוד כעסו על פתיחת השער. ההורים החליטו, בתום השיחה ואחרי קריעה, שהם יוצאים מביתם על שתיים, אבל שכל אחד יחליט מה שמתאים לו. אחד הבנים עלה על הגג והחליט שהוא לא יורד, ורק לאחר שיכנועים רבים הסכים לצאת.

אחד מבין שני הבנים האלה הוא אליסף אוירבך, שלפני חודש שרפו פורעים ערבים את ביתו שבחוות גלעד, אותו בנה בשתי ידיו, "זה כאב לו יותר מאשר כאב הגירוש". לפני שנה וכמה חודשים הרסה המדינה בית קודם שהוא בנה שם.

בעת העקירה היה אליסף בסוף כיתה ח'. כעבור חודש וחצי כבר היה בישיבה לצעירים בירושלים. "אני לא יודע מאיפה היה לו כוח ללמוד, אבל הוא למד". כשעלה לשמינית הוא כבר התגעגע למרחבים, ואחרי שסיכם עם הוריו שיסיים את בחינות הבגרות, עבר לחוות גלעד.

אתה חושב שהעובדה שאליסף נמצא היום בחוות גלעד היא תוצאה של הגירוש?

"כן. זה ברור לי כשמש בצהריים. הבת שלי גרה בכרמי צור, ולא מזמן עשו שם כינוס של יוצאי הגוש שבסביבות גיל 25. כולם אמרו שהם היו מוכנים למלחמה עד הסוף והמבוגרים עבדו עליהם. הילדים שלי זורקים את זה גם עלי באיזה שהוא מקום. אבל מה הם רצו שנעשה? נלך מכות?"

אוירבך בעצמו אינו בטוח מה היה צריך לעשות. הוא לא אהב את הקו של ניצחון בעזרת אהבה, וגם נימנה בשלב מסוים על חבורה שניסתה לאמץ קו מיליטנטי יותר, אבל הבין שאי אפשר ללכת רחוק מדי כשיש אחריות ציבורית על הכתפיים. הוא רצה שיגיעו מסות של אנשים לגוש שימנעו את הגירוש, אבל הרבנים רצו המשך של חיי שיגרה, הוא אומר, וגם "אנשים התלוננו שצפוף להם בבית הכנסת".

אירועי שכונת האולפנה הזכירו מאוד לאוירבך ולקהילתו את הימים הקשים ההם. הם נסעו לעודד, והכאב עלה מחדש. אבל בפרשייה הזאת מצא אוירבך את עצמו בעמדה מאוד מוזרה, כשהקראוונים שהיו מיועדים ליישוב הקבע בני דקלים הגיעו לשכונת האולפנה בניגוד לסיכומים, מה שגרם לעיכוב משמעותי באיכלוס השכונה הראשונה ביישוב הקבע. "רוב המשפחות שהיו מיועדות לשם מסיימות חוזה שכירות ואין להן איפה לגור עכשיו. חלק ייכנסו רק ב-15 באוגוסט, אחרות חודש אחר כך. מצד שני הסיטואציה לא נורמלית. לוקחים מאיתנו כדי לגרש אנשים אחרים מהבית".

הזווית השלישית דרכה חווה אוירבך את אירועי בית אל קשה לא פחות. "יש חוגים שעד היום יורדים על איך שהתנהלנו, ואז אותם חוגים עושים הסכמים. בעמונה אמרו 'הסרנו את חרפת גוש קטיף', כאן אמרו 'ניאבק עד טיפת דמנו האחרונה' ותראי מה קרה".

למה לא נווה דקלים?

משפחת אוירבך נחתה במלון 'הייאט' הירושלמי ביום חמישי בשלוש לפנות בוקר. בארוחת הבוקר של יום שישי החליט אוירבך שדי לו מהעשייה הציבורית. "ההחלטה החזיקה עד מוצאי שבת", הוא צוחק, אז נבחר ועד לקהילה שלו, "ומאז אנחנו לא נחים". כמה שבועות אחרי הגירוש הוצגו אלטרנטיבות להעתקה קהילתית, "היה ברור לנו שאנחנו הולכים להקים יישוב חדש".

מה זה 'ברור'? זה דורש המון כוח. הרי אפשר לגור סתם במקום אחר.
יום אחד נושא החקיקה ייגמר ואנשים יגיעו לביתם, ואנחנו כבר חושבים מה הלאה. בכל מקום שאליו הגיעו אנשי גוש קטיף, הם שינו את כל האזור. זו הרוח של הגוש, ואם רוצים פעם לחזור לשם, צריך לשמר אותה

"בגוש קטיף אנשים חיו בתודעת שליחות. הרגשנו שאנחנו שליחים של עם ישראל ועושים מעשה חלוצי וחיפשנו לעשות שוב מעשה חלוצי. החלטנו ללכת ללכיש, שזה אזור יחסית שומם. כשהגענו לעין צורים, וזה נכון שמצוות יישוב ארץ ישראל היא בכל מקום, אמרתי: מה אני עושה פה?"

אוירבך דווקא נולד לתוך קיבוץ. הוא גדל בחפץ חיים לאבא שנולד בגרמניה ואמא שנולדה בפולין אבל היתה "עוד יותר ייקית ממנו". הוא למד בשעלבים ובמרכז הרב ואז חזר כדי לחזק את הפן הדתי של הקיבוץ. אשתו שולה לימדה והוא, לדאבונו, שולב בעבודה ברפת. "הקמנו כולל, שבו עד שעה שתיים עובדים ומהשעה שלוש לומדים, ובכל פעם יש סבב בענפים שונים. מה שקרה זה שהמבוגרים התמידו שנים על גבי שנים והצעירים לא".

בהמשך הם יזמו הקמת גרעיני נח"ל נפרדים לבנים דרך תנועת עזרא, שהיו מיועדים לכאלה שהיה קשה להם ללמוד. לפני גיוס הם בילו תשעה חודשים בקיבוץ, מחצית היום עבדו ומחציתו למדו. "זה היה סוג של מכינה קדם צבאית, לפני שהן הוקמו". בשנים שלאחר מכן היה גיזבר של עזרא ואפילו ("אני לא יודע אם זה טוב או לא") חבר מרכז המפד"ל, אליה הצטרף בתקופת מצ"ד.

לנווה דקלים עברה המשפחה אחרי הרבה נקיפות מצפון שהיו כרוכות בעזיבת ההורים בקיבוץ. השנה היתה תשמ"ח, תחילת האינתיפאדה הראשונה. "לא זכיתי ללכת לקניות בחאן יונס, אבל עוד נסענו דרך עוקף עזה".

מהגירוש ועד היום היה אוירבך פעיל קודם כל בקידום זכויות 40 העובדים שהיו לו במועצה הדתית וליווי ענייניהם. הוא גם דאג לרבני הגוש ולפרנסתם. כשהגיעה לעין צורים הקבוצה המיועדת לבני דקלים הוא החליט שהמקום, למרות זמניותו, ייתן מענה תרבותי ותורני לנוער ולתושבים, "והקמנו כאן קהילה יפה ותוססת. באותו קיץ התחלתי להיות יו"ר מזכירות". הוא החליט שהעשייה הציבורית תהיה כל עולמו והוא יפעל בה בהתנדבות. כך, כבר כמה שנים הוא פועל כמו בולדוזר אנושי בכל הקשור לקידום בני דקלים, שעתיד להכיל 500 משפחות.

למה החלטתם על 'בני דקלים' ולא 'נווה דקלים'?

"פעם אמר לנו חנן פורת שכל מי קרא ליישוב על שם היישוב המקורי שלו, לא חזר. ואנחנו רוצים לחזור. אבל אנשים סיפרו שהם רואים את השלט הירוק שמודיע על בני דקלים וזה עושה להם משהו".

כרגע יש במקום עשר התחלות בנייה ומיבני ציבור. השכונה הראשונה, שתהיה בנויה מעשרים קראוונים, עומדת להתאכלס עוד לפני החגים. אוירבך מרכז קבוצה של 45 משפחות שבונות בנייה מרוכזת, בהן משפחתו. הבנייה, כך הוא מקווה, תחל בעוד כמה שבועות.

"אני לא יודע מאיפה הכוח, אומרים שהקב"ה נותן. אותי אישית זה מה שמחייה, מה שמחזיק אותי, אני לא יודע אם ומתי אשבר".

 

ביניים: גוש קטיף חי בטורניר

 

בינתיים אוירבך לא נראה כאדם שעומד להישבר או אפילו לנוח. לפני מספר שבועות נכנס להחליף את דורון בן שלומי בתפקיד יו"ר ועד מתיישבי הגוש, כשהפנים קדימה. במהלך השנים היה מעורב בעשייה של הוועד בתחום החקיקה, כך שהוא מכיר היטב חלק מן הסוגיות. כשהוצע לו התפקיד הוא סירב בהתחלה כי "מה חסר לי?", אבל לבסוף הסכים "לנסות".

האתגרים העומדים לפיתחו של הוועד היום, הוא אומר, נוגעים לכמה מישורים. הראשון הוא דאגה לבית עבור העקורים. למשל, שתי קבוצות יישוב עוד לא קיבלו אדמות עליהן תוכלנה לבנות, נושא תקנֵי הרבנים לקהילות אינו סגור, וישנו נושא אזורי עדיפות ונושאים נוספים שהוסכם עליהם אבל יש לעקוב ולראות שהם אכן מתבצעים.

מינהלת תנופה עומדת להיסגר בסוף השנה האזרחית הבאה.

"נכון. יש כבר טיוטה של חלוקת הנושאים שהיא עסקה בהם למחלקות במשרדי הממשלה, אבל אנחנו רוצים שעד שאחרון התושבים יגיע לביתו - המינהלת תישאר. המינהלת של ימית פורקה רק לאחרונה. לא שאנחנו מחפשים עבודה למישהו, אבל המדינה צריכה לקחת אחריות".

עוד אתגר גדול הוא הדאגה ל-150 משפחות שיש להן מיגרש אבל הן לא יכולות לבנות. "המינהלת הציעה פיתרון של העברת קראווילות מהמקום הזמני אל המגרשים של המשפחות, אבל זה מאוד מוגבל ולא כולם זכאים לזה". אוירבך אומר שהחל מהחודש הבא המינהלת תתחיל לגבות שכר דירה מחלק מהאנשים שמתגוררים בקראווילות. "זה יזיז כמה מהם, אבל לא את כולם. יש כאלה שאין להם כסף כי שני בני הזוג או אחד מהם לא עובד, יש אנשים שהשקיעו את כספם ועקצו אותם ואין להם היום כלום. גם אלי באו חברים ואמרו: מקבלים על הכסף 20% ריבית בחודש, תיכנס גם אתה! אמרתי שאני בחיים לא אשקיע בכזה דבר, אבל לא כולם כמוני. הם החזירו ארבע וחמש פעמים את הקרן אבל בסוף לא נשאר להם כלום". לדברי אוירבך, יהיה אחוז נמוך של אנשים שלא יוכלו לבנות בכלל והמדינה תהיה חייבת לדאוג להם, אבל בינתיים אין הסכמה על דיור ציבורי ביישובים החדשים.

עניין תיקוני החקיקה, אומר אוירבך, הוא רק אחד. היום יש יותר מקום לעבודה על הנחלת תודעת הגוש, כלפי פנים וכלפי חוץ.

"בכל שנה יוצאים בוגרי כיתות ז'-ח' שלנו ל'סיירי קטיף', מחנה של שלושה ימים, שבסופו הם מגיעים לתל שצופה על הגוש, ונשבעים לחזור". בטקס הזיכרון של הגוש שהתקיים השבוע, העבירו בוגרי כיתה ח' את 'דגל הכיסופים' לבוגרי כיתה ז'. הוועד החייה גם את טורניר יוליס שנערך בגוש, וכעת שותפות בו הרבה קבוצות, בגלל הפיצול בין הקהילות. למשחקים האלה כולם מחכים. "המארגנת אמרה לי 'זה גוש קטיף חי'". יש גם תוכנית שנתית לנוער לשנה הבאה וכן עלון פנימי שיוצא מספר פעמים בשנה. וכמובן את טקס הזיכרון השנתי.

בעבודה על הנחלת רוח הגוש ומורשתו, מכינים אנשי הועד מערכי שיעור ליום גוש קטיף במערכת החינוך, שחל בכ"ב בשבט. "השנה נכנסנו לעשרות בתי ספר, חלקם לא דתיים". לקראת יום השנה הוציאו סרט מיוחד, וטלפנים עובדים כבר כמה חודשים מול יישובים וקהילות כדי שהיום הזה יוזכר בפאנל או בסרט. קרוב ל-70 קהילות נענו לקריאה. לצד אלה יש את 'מרכז קטיף', מיסודו של הוועד.

"יום אחד נושא החקיקה ייגמר ואנשים יגיעו לביתם, ואנחנו כבר חושבים מה הלאה. בכל מקום שאליו הגיעו אנשי גוש קטיף, הם שינו את כל האזור. זו הרוח של הגוש, ואם רוצים פעם לחזור לשם, צריך לשמר אותה".

אוירבך עושה לילות כימים כדי להשקיע בבניית בני דקלים, אבל גם הוא מרגיש שזהו יישוב זמני. "הגבירה האמיתית, נווה דקלים, מחכה לנו בגוש קטיף".

 

ofralax@gmail.com