בשבע 503: שינאה לחינם

שינאה אינה בריאה לעור הפנים, היא מיותרת, אפשר לחלוק אידיאולוגית בהדרת כבוד ובדרך ארץ, בלי להטיל רפש באנשים בעלי עמדות אחרות

אבי סגל , ז' באב תשע"ב

מספר אירועים וציוני דרך, שאינם דומים זה לזה באופיים או במידת חשיבותם, עומדים להתרגש עלינו ביום א': צום שנידחה לזיכרם של שני בתי המקדש; ערב לימוד וחפירות של מיטב סלבריטאי ישראל בנושא שינאת-חינם-בימינו או משהו מקורי מעין זה; אינספור הגיגים של חורבן בפייסבוק, לצד סטטוסים משעשעים יותר ותגובות גוערות על מה פתאום לצחוק בתשעה באב; ובפינתנו 'אסור להשוות': עיתון בשבע חוגג בדיוק עשור לגיליונו הראשון.

מה זה קשור? ובכן, אנו חיים בעולם שבו הכול קשור, כל דבר הוא סמל, כל דבר מתחבר לכל דבר: הפיצול בציבור הדתי, האיחוד המסתמן בין מפלגות הציונות הדתית, המאבקים האישיים, התבטאויות של רבנים, התבטאויות נגד, כותרות עיתונים על הדרת נשים, וגם שינאת החינם שליוותה את לידתו של בשבע. תרצו – תחברו, לא תרצו – לא צריך, אעשה זאת בעצמי.

הציבור הסרוג כיום נמצא בתהליך של הטרוגניזציה. ספק אם מישהו יתווכח עם הקביעה הזאת, שהיא תוצאה טבעית של פתיחות חלקית לעולם הרחב. למרבה הצער, גם השינאה ההדדית שפה ושם מתלווה אליה, היא טבעית. כאשר ציבור רחב נע לכיוונים מנוגדים, והתבטאויות נחרצות נשמעות, והתקשורת הכללית מתעקשת לשקף רק צדדים מסוימים, וחלקים במגזר מרגישים שקולם מושתק – ישנן מספיק סיבות לפתח איבה וניכור, לעיתים ביחס הפוך לתחושה העצמית של נאורות, סובלנות, תורניות ויראת שמיים מצד השונאים.

אז למרות שבדרך כלל אני מתאמץ להימנע מכך, הפעם אני חש צורך לכתוב את המובן מאליו: שינאה אינה בריאה לעור הפנים, היא מיותרת, אפשר לחלוק אידיאולוגית בהדרת כבוד ובדרך ארץ, בלי להטיל רפש באנשים בעלי עמדות אחרות, בלי לזלזל בדעות שאינן שלנו, אבל גם בלי להתבטל בפניהן או לשתוק נוכח פגיעתן הציבורית הרעה. אין צורך באהבת חינם כדי להימנע משינאת חינם – די בוויכוח ענייני ומכובד ללא מעורבות יתר של רגשות אישיים שליליים.

אני חש צורך לכתוב את המובן מאליו, משום שבאיזשהו מקום אני מצוי על קו תפר בין פלגי המגזר: לא שייך לשום הגדרה וקצת שייך לכולן. מנקודת המבט הזו אני נחשף לאמוציות המעורבות בשיח הסרוג, לבוז בין הצדדים, לנאצות מפתיעות של טיפוסים עדיני נפש בימים כתיקונם – בשיחות סגורות או בפורומים מצומצמים – ובעיקר לתיוג של 'לנו' או 'לצרינו', שחור או לבן. אני שומע את כל זה ומתכווץ. המסורת היהודית הזו של תיעוב בין פלגים, שאפילו חבורת מונטי פייטון העניקה לה מקום של כבוד באחד מסרטיה הידועים, צריכה מתישהו לצאת אל מחוץ לחוקי המשחק.

 

ביקורת עם גבולות

מתנצל מראש על חוסר הצניעות. אבל כבר עשר שנים, ולפחות מאז שהתחלתי להופיע כאן בשמי האמיתי, אני נשאל שוב ושוב אותה שאלה מטרידה ומתבקשת: מה הטור שלי עושה בעיתון בשבע. בהקשר זה, הציבור הדתי נחלק לשני פלגים עיקריים: אלה החושבים כי זהו מדור קליל, מצחיק, נועז וליברלי מכדי להופיע בעיתון זה, ואלה החושבים כי זהו מדור חלול, ליצני, אינפנטילי, בעל השפעות זרות ומנוגד לרוח התורה מכדי להופיע בעיתון זה. טוב, אז מצאנו משהו שמאחד את המיגזר.

ובכל זאת, מהי התשובה? לא אני הוא האיש לשאול אותו. אבל אולי אחת התשובות היא בדיוק הדבר שאליו התייחסתי קודם לכן – המאמץ להביע כאן עמדה מיגזרית ביקורתית מבלי לערב שינאה, ניבול פה והורים. לא אתיימר לטעון שמעולם לא חטאתי כאן בשינאת חינם, אבל ככלל – בשנותיי כאן אני משתדל להבין גם את בר הפלוגתא, לטעון לגופו של עניין, ולהרגיש כחלק מן הציבור שעליו אני כותב ולא כאאוטסיידר המסתכל עליו מלמעלה. מעבר לעמדה המוסרית, נדמה לי שבאופן זה הדברים נשמעים יותר. אני רוצה להאמין שגם בזכות זה, העיתון מצליח לסבול את הגיגי הספורט והמוזיקה הלועזית שלי במשך עשור. טוב, וגם כי אני ימני. מאוד. אז לחיי עשר השנים הבאות, בצירוף כוסית שתורם כמובן אחרי הצום.

 

העם דורש צדק מוסרי

 

"חברים יקרים, לא הכרתי את משה סילמן היטב ואני לא מכיר את פרטי העוול שאולי נעשה לו. מובן שליבי עימו ועם משפחתו ועם כל מי שהייאוש ממלא אותו עד שהוא מוכן להשליך את חייו אל תוך האש. אבל חברים, צריך להבין שבמעשהו זה ניתק עצמו סילמן מהמחאה שלנו. התאבדות היא אלימות, ועלינו לדחות אותה ולהוציא אותה מהדיון ובוודאי לא להפוך אותה לדגל. סילמן הוא איש מסכן, לא גיבור ולא סמל ולא חלק אינטגרלי ממה שאנו מנסים לעשות. אני לא שופט אותו במצבו, אבל המחאה החברתית חייבת להיות נורמטיבית ולהתנתק ממעשים לא לגיטימיים, קל וחומר שאסור לנו לנצל מסכנות של אדם למען רווחים פוליטיים מפוקפקים. החיים הם מעל הכול, זהו קו הגבול, ואסור לנו לחצות אותו.

"ומלבד זאת, האשמת ראש הממשלה במותו של סילמן רק תחליש את טענותינו ותחזור אלינו כבומרנג כמו אותן הצהרות מיליטנטיות מהקיץ שעבר. עלינו להיות שקולים ומיושבים, למחות נגד הממשלה והעומד בראשה על כל אחת מאינספור הבעיות הכלכליות והחברתיות בישראל, ויחד עם זאת להבהיר כי אנו לא תומכים בהצתות עצמיות בשם המחאה, וכי האחריות על המעשה היא אך ורק על המתאבד עצמו. שנדע ימים טובים יותר".

(מכתב אינטרנטי פתוח, שהיה עשוי להציל לפחות נפש אחת מישראל וגם להשיב למחאה החברתית את חוסנה המוסרי, אם מישהו ממארגניה היה טורח לכתוב אותו. למותר לציין כי עד לכתיבת מדור זה לא מצאתי אפילו משהו קרוב לזה במסריהם של מנהיגי המחאה. ההפגנות עצמן, אני מרשה לעצמי להמר, לא יצילו את חייו של אף אחד).

 

בקטנה

 

א. מבחינה מסוימת, טרנד ההצתות העצמיות כן יכול לסמל את המחאה החברתית: אני מעריך שבדומה למחאה עצמה, גם תופעת ההצתות תיפסק לכל המאוחר עם בוא היורה. אני מתכוון לגשם, לא לאיזה טרנד אלים חדש, כן?

ב. ורק כדי להוכיח כמה שוות נבואות שלי, הנה משהו שכתבתי כאן בדיוק שני גיליונות אחורה: "אין צורך להיות נביא גדול כדי להיות משוכנע שבעוד זמן לא רב יהפוך המרכז האוניברסיטאי (באריאל) לאוניברסיטה מרכזית.... שנה, שנתיים, חמש שנים, אבל האוניברסיטה קום תקום". מצחיק לראות עד כמה אין לי מושג מכלום – בסוף זה לקח שבוע.

ג. רגע לפני סגירת המדור הודיע ח"כ יעקב אדרי כי הוא חוזר בו מכוונתו להתפלג מקדימה ונשאר במפלגה. מעניין מה שינה את עמדתו. האם שאול מופז כתב לו בהודעה אישית שבית לא עוזבים?

ד. ולפינת הספורט: כדורסלן בשם הרב פופ חתם בקבוצת בני הרצליה. נחמד, אבל זה היה יכול להיות יותר מצחיק אם האיש היה מוסלמי.

ה. מבזק המסך הקטן: לא מכבר (עוד לפני שלושת השבועות, כן?) הזדמן לי לראות יותר ויותר סרטים ישנים עם הקומיקאי המנוח פיטר סלרס, ביניהם הסאטירה 'העכבר ששאג' והראשון בסדרת סירטי 'הפנתר הוורוד', המצטרפים לסרטים בכיכובו שכבר ראיתי בעבר הרחוק כמו 'ד"ר סטריינג'לאב' ו'להיות שם'. המסקנה העצובה היא כפולה: א. אני לא מחבב את משחקו של האיש, את קולו המאנפף ואת שלל דמויותיו ותחפושותיו ו-ב. אני בטוח שפעם ההומור הזה נחשב כפיסגת הקומדיה, אבל התקדמנו מאז. טוב, אולי לא התקדמנו, אבל גם הסרטים ההם לא מצחיקים. ובעיתוי מוצלח זה אאחל לכולנו צום קל ולא מעט צחוק ואושר בסיומו.