בשבע 503: לא מצטערת

קשה מאוד להזדהות באמת עם כאבו של הזולת. אפשר רק לנסות להפסיק להתייחס אליו כאל בעיה מהלכת

אסתי רמתי , ז' באב תשע"ב

 

העולם מלא צער. אני יודעת שזה לא משפט מאוד כיפי להתחיל איתו טור, אבל מה לעשות? בערב תשעה באב מותר לגעת גם בנושאים כאלה.

לפעמים פונים אלי ומבקשים שבמקום לכתוב כהרגלי על עניינים בנאליים, אכתוב על התמודדויות כבדות משקל, כמו גידול ילדים מיוחדים או רווקות מאוחרת. בשבוע שעבר, למשל, פנה אלי במייל זוג אנונימי וביקש שאכתוב על זוגות ללא ילדים. וכמו במקרים הקודמים, התחושה הראשונה שהרגשתי היתה מבוכה. איזה זכות יש לי לדבר על נושא כזה? ברוך השם לא התנסיתי בניסיונות האלה – איזו הבנה יכולה להיות לי בכלל? ובכל זאת, החלטתי לנסות להיכנס לנעליים שלהם. לדמיין את הלבד, את השקט, את התקוות שמתבדות בכל פעם מחדש, את חוסר הנעימות מול החברה... הרי ברור שאם תוך שנתיים אתם לא מוליכים עגלה, משהו לא בסדר. ומה עם הצביטה בלב למראה התינוקות והקטנטנים שממלאים את חדרי המדרגות בבניין ואת רחובות היישוב? והבריתות, אולי מתלבטים איך להתחמק מההזמנה, כי נמאס מהמבטים המרחמים ומהסגולות. כן, אני יכולה לנסות לדמיין.
כשאני בודקת מי הם אלה שיודעים לרפא ולנחם ולעזור, אני מגלה לא את הדאגנים חמורי הסבר, אלא את הליצנים הרפואיים. את האחיות הכאילו-קשוחות שלא נותנות לחולה להישאר במיטה ולהתמסכן

אחר כך נכנסתי לפורום של תמיכה בזוגות ללא ילדים, והבנתי שלא הבנתי כלום. ושכנראה שעד שלא אעבור את כל הטיפולים והכאבים והתרופות והאכזבות והבכי בלילות והציפיות והייאוש, גם לא אבין. בקיצור, העקרות, כמו השכול, כמו מחלה קשה, כמו שאר הניסיונות הלא פשוטים שאנשים עוברים בחיים, היא מועדון סגור. ומי שבחסדי שמיים נמלט מהניסיון הזה, עומד מבחוץ, ויכול רק להתחיל לשער מה כרוך בו.

אז על מה אני כן יכולה לדבר? על התגובות שלנו, של החברה, אל מול בעלי הנסיונות למיניהם. וכאן אני בבעיה, כי לא תמיד ברור איך אנחנו צריכים להתנהג. להתערב, או לא? אולי אנחנו באמת יכולים לעזור? ואולי זה מציק? אז אולי בכלל להתעלם? ברור שצריך לחדד את הרגישות ולא לקטר בפני חברה שעדיין לא נפקדה על כמה הלידה שלך היתה מתישה, אבל גם לנעול את הילדים שלך בחדר כשהיא באה לביקור זה סוג של עלבון. ואני מתארת לעצמי שמה שפוגע באדם אחד דווקא יכול לשמח את חברו, אז לך תדע מה לעשות. אישית, נראה לי שכדאי לנסות להתנהג בטבעיות, ולראות את האדם שמולך כאדם, ולא כבעיה מהלכת. בדיוק כמו שאני הייתי רוצה שיתייחסו אלי. בכל מקרה, הרשו לי לנצל את הבמה לצורך התנצלות קולקטיבית: אני באמת, באמת מצטערת בצערכם, והלוואי ויכולתי לעזור. ואני מתפללת עליכם מכל הלב, ומייחלת כבר לשמוע את הבשורות הטובות שלכם. הרי כמאמר השיר, כולנו ריקמה אנושית אחת חיה. ואם בטעות הגזמתי לכאן או לכאן, או זריתי לכם מלח על הפצעים, זה בדרך כלל נובע מכוונות טובות. תשתדלו בבקשה לסלוח?

 בלי רחמים

 

תמיד נטיתי לראות את הרחמנות כרגש חיובי. ובאמת, מה הוא רחום - אף אתה היה רחום, וכמידה המנוגדת לאטימות, כמובילה לאמפתיה, יש לרחמנות את המקום שלה. הבעיה היא שלפעמים אני מוצאת את עצמי נופלת לרחמנות דביקה וחסרת תועלת, שמושכת אותי מטה מטה. מין "אוי, מה יהיה?" תוך אנחה קורעת לב, שנובע כנראה מסוג של ייאוש. וייאוש הוא בהחלט לא מה שצריך כאן.

את הדברים החכמים שאכתוב להלן ממש לא הגיתי מליבי. למדתי אותם פה ושם, וגם מריאיון קצר עם זיווה מאיר, ומכַּתבה שקראתי במגזין 'פנימה'.

במאמר שעסק בטרגדיה של משפחת אטיאס, זיווה מאיר דיברה על כך שהרחמים הופכים את העומד מולך למסכן. נכון הרבה יותר לשדר אמונה ביכולתו להתאושש, וזה מה שייתן לו את הכוחות. כמה פשוט, כמה הגיוני. וכמה פעמים, בחינוך, אני נכשלת בדיוק בעניין הזה.

ובטור מרגש ב'פנימה' כתבה אם על יחסה לבתה, הרווקה המבוגרת. תחילה, הרחמים העיבו על כל מפגש שלהן. האם, מרוב צער על בתה המסכנה, שידרה בלא יודעין פסימיות ולחץ וחוסר אמונה ביכולתה למצוא חתן. רק עבודה עצמית שינתה את הלך מחשבתה, ובמקום להביט בייאוש על כל הגורמים המעכבים, היא החלה להסתכל על צדדיה החיוביים של הבת – שהיא מוצלחת, ובעלת מידות טובות, וחיה חיים מלאים ועשירים. הייאוש פינה את מקומו לתקווה והשלמה, והפלא ופלא - תוך זמן קצר הבת נישאה.

 

 אמון ואמונה

 

כשאני מביטה סביב, ובודקת מי הם אלה שיודעים לרפא ולנחם ולעזור, אני מגלה לא את הדאגנים חמורי הסבר, אלא את הליצנים הרפואיים. את האחיות הכאילו-קשוחות שלא נותנות לחולה להישאר במיטה ולהתמסכן. את הרבנים הצדיקים, מאירי הפנים ומלאי האמונה. ראיתי רב אחד כזה בניחום אבלים על ילד קטן, וגם בנסיבות הקשות האלה הוא הצליח להקרין שמחה ותקווה. הרבה יותר יעיל מהדמעות שלי, אני בטוחה.

כשהייתי קטנה, חלמתי על שרביט קסמים. שרביט שאוכל להסתובב איתו בעולם, לרפא את החולים, להחיות את המתים, ולמחות דמעה מעל כל פנים. בינתיים התבגרתי קצת, והבנתי שהעולם לא בדיוק עובד ככה. רק ריבונו של עולם יודע למה הוא שולח לנו ייסורים וחוליים, שואה והתנתקות, ורק הוא יכול למחות את הדמעות ולנחם באמת. אבל אם מצליחים להיכנס להבנה הלגמרי לא פשוטה הזאת, שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, אפשר להרים את הראש מעל הגלים ולהתמלא בתקווה אמיתית. בשבילנו, בשביל אחרים, בשביל כלל ישראל. אז בואו נתפלל יחד שניפגש בבית המקדש עוד השנה – ככה, הכל כבר יסתדר.