בשבע 503: תעלומה בשחקים

עדי דוד , ז' באב תשע"ב

בחוץ שרר מזג אוויר שפשוט הזמין אותי לצאת מהבית. הרחוב היה מואר באור חזק של שמש צהריים, והשמיים היו כחולים ונהדרים.

שורק לי מנגינה נעימה, הלכתי ללא מטרה ברחוב, ממציא לעצמי עלילות בלשיות ומדמיין פתרונות אפשריים. הלוואי והייתי מוצא איזו עבודה שתעסיק אותי בחופש. לא הרבה אנשים מעוניינים לשכור את שירותיו של ילד-בלש. אולי אחפש לי עבודה במכולת, או אציע עזרה בבית האבות.

תוך שאני חושב על האפשרויות, שמעתי את קולות הריצה המוכרים. זו שוב חני. בטח היא שוב פתרה את החידה. היא בטח מחייכת בסיפוק לעצמה.

אבל כשהסתובבתי אליה, התפלאתי לגלות שטעיתי. חני לא חייכה, לא נראה שהחידה שקראנו בספר היתה הסיבה לריצה. היא לא נראתה גאה או שמחה.

"אוי, טולי, אתה מוכרח לעזור לי", היא קראה אלי מתנשפת. "חנן, אחי הגדול, עובד כמנקה חלונות בבנייני המשרדים הגבוהים. הוא והצוות שלו עושים סנפלינג מראשי המגדלים, וכשהם תלויים בין שמיים וארץ - הם מנקים את החלונות. היום חנן ניקה את החלונות במגדלי עזריאלי. אתמול הוא לא הפסיק לדבר על זה. הוא התרגש מאוד. אבל לפני כמה רגעים הוא התקשר. הוא סיפר לי שכרגע עצרו אותו באשמת ריגול תעשייתי. מסתבר שאדם שעבד במשרד גדול ראה את אחי מצלם אותו. אחי באמת ניקה את החלונות מחוץ לאותו משרד, ובאמת צילם שם לפני רגעים אחדים, אבל הוא הבטיח לי שלא צילם את מה שנעשה בתוך המשרד. עובד המשרד טוען שחנן משקר, שהמצלמה כוונה ישירות אליו, ושאחי צילם מספר גדול של תמונות".

חייכתי אליה. "בואי, נשחרר את אחיך. הוא לא משקר, למרות שעובד המשרד גם הוא צודק".

בליבי שמחתי, הנה, אולי מצאתי עבודה, ועל הדרך גם עזרתי לחני ולאחיה.

תוך שאנו הולכים שאלתי אותה מה עם החידה של הפעם שעברה.

"הו, זה קל", חייכה חני בהקלה, "קראנו שעל השולחן היו שישה כדורי פלסטלינה, שניים מכל צבע. דני צריך לחלק לכל אחד משני הילדים את שלושת הצבעים כשעיניו מכוסות. כדי לעשות את זה הוא פשוט יכול לחצות כל כדור פלסטלינה לחצי, ולתת לכל ילד חצי כדור. כך, אם יחלק את כל ששת כדורי הפלסטלינה לחצי, בטוח שכל ילד יצא בסוף עם שני חצאים מכל צבע, כלומר סך הכל כדור פלסטלינה כחול, כדור אדום וכדור צהוב".

"אבל", היא הוסיפה בחשש, "איך אתה עומד להציל את אחי?"