בשבע 503: נשיאי רוח וקנאה

ההכרה באוניברסיטת אריאל היא גם צעד חשוב ברענון הממסד האקדמי, שחלקים ממנו מאופיינים בחוסר יעילות ובפוליטיזציה

ד"ר גבי אביטל , ז' באב תשע"ב

כותרת: משנה: קרדיט: ההכרה במרכז האוניברסיטאי אריאל כאוניברסיטה היא משב רוח מרענן בתפישה המעשית ביחס למה שהשמאל אוהב לכנות "הגדה המערבית". זו אמירה שיהודה ושומרון הם חבלי ארץ הראויים לטיפול ולבנייה כמו שאר חלקי הארץ. ההכרה היא גם יריית פתיחה במסע המתבקש לניעור הממסד האקדמי מהסתאבותו.

לממסד הוותיק והמונופוליסטי הזה ישנו תקציב עצמאי שאיש לא מבקר אותו. אמנם, כפי שאמרתי זאת לראשי המרכז באריאל, זו החלטה פוליטית, וטוב שכך, אולם השיקולים הכלכליים שהציגו נשיאי האוניברסיטאות במסע ההפחדה שלהם ראויים לבחינה מחדש. טענתם השקופה שעוגת התקציב תצטרך להתחלק עם אוניברסיטה שמינית יש לה סימוכין, אם באמת המצב היה כך. אלא שתקציבם של המוסדות הללו עלה בשבעה מילארד שקלים לתקופה של חמש שנים. זאת ועוד, הטיעון הוא רק על גובה התקציב, אולם איש לא טורח לספר לנו מי הם האנשים המנהלים אותו, מיהו הגוף המבקר את ההתנהלות אשר הביאה לגירעונות ענק במוסדות הללו.

במשך 42 שנה לא הוקם מוסד אקדמי חדש. טוב להם לפוליטרוקים לשלוט בכסף הקיים. כיצד מסווים את ההתנהלות הזו? על ידי טיעון המחץ שבמשך העשור האחרון קוצצו תקציבי האוניברסיטאות באחוזים רבים. גם כאן, איש לא יספר שהקיצוץ היה בכל משרדי הממשלה עקב ניהול מזהיר של כספי המדינה על ידי ממשלות בעלות תפישת עולם סוציאליסטית. תפישה זו היא אשר מונעת תחרות והיא אשר גורמת לבסוף לכך שמישהו צריך לשלם את מחיר מדינת הרווחה במתכונת הישראלית.

בנוסף לכך, תקופת הקיצוצים התגברה בימים של מדיניות האיפוק שבאה מבית המדרש אליו משתייכים נשיאי האוניברסיטאות דהיום וגם דאז. היא זו אשר שאבה את מיטב הכסף למלחמה בטרור שיכולה היתה להימנע אלמלא מוגרה מן היסוד ואלמלא הסכם אוסלו כמובן. הדברים קשורים זה בזה. הטיעון הפוליטי נשפך החוצה ידי ביד עם הניסיון העלוב לספר שזו מצוקה כלכלית. כאשר רואים מי מנהל את המחלקות למדעי הרוח והחברה, את מחלקות המגדר והאקולוגיה, מבינים מדוע המסמך המרתק של פרופ' זיווה שמיר מאוניברסיטת תל אביב מפחיד את ראשי הקרטל השמאלנים.

עכשיו נראה אם איומיהם של הנשיאים יתממשו. נשיא מכון ויצמן למדע, פרופ' דניאל זייפמן, איים בהחרמה של המרכז האוניבסיטאי באריאל אם הלה יוכרז כאוניברסיטה לכל דבר ועניין ובפרישה מוועד ראשי האוניברסיטאות, והפסקה מוחלטת של קשרים אקדמיים עם המרכז. נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' בן ששון, טוען שמהלך ההכרזה יביא "לסיכון אסטרטגי של מדינת ישראל".

במסווה של חופש אקדמי, מרשים לעצמם נשיאי המוסדות הנישאים הללו התנהגות פסולה מעיקרה. מדוע הצעד הזה הוא "אנטי אקדמי"? מדוע פרופ' בן-ששון מרשה לעצמו להגג בקול רם ולהפחיד את נבערי העם בזה הלשון: "זהו מהלך מאוד בעייתי, שיפגע בהשכלה הגבוהה... אנחנו מסכנים בכך את פרס הנובל הבא". בלי כל בושה מקשר בן-ששון את מחדליה של האקדמיה בכללותה עם הקמה של אוניברסיטה חדשה. אוניברסיטה חדשה אשר חברי הסגל שלה באו מהטכניון, בין השאר, לא תפגע בסיכוי לזכות בפרס נובל (חתן פרס נובל מהאוניברסיטה של בן-ששון דווקא בעד ההכרה), היא כן תגדיל תחרות וקנאת סופרים חיובית.

נשיאי הרוח הפוליטיים הללו, מוזמנים לראות היכן יש חרם והיכן יש יכולת אקדמית דלה. ליתר ביטחון, אני מחזיק בידי מכתב של פרופ' מהמכון לפיזיקה ע"ש ניוטון, המזמין עמית מחקר, פרופ' מאריאל, לשיתוף פעולה אקדמי. וליונים הצחורות - גם עמיתי מחקר מערב הסעודית. אז אולי זה קטן עליהם, הנשיאים צרי האופק.

הכותב הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי