בשבע 503: מיקרוסקופ

לא בכוח

עדי גרסיאל , ז' באב תשע"ב

לפני הרבה שנים, כשהייתי חייל בשריון, הסבירו לי מפקדיי מה ההבדל בין גולני לצנחנים. כשצריך לכבוש יעד, גולני מסתערים 'דוּך' – ישר קדימה, ואילו הצנחנים באים באיגוף. ומה עם סיירת מטכ"ל, שאלתי. אלה, השיבו לי, אפילו האויב לא יידע מאיפה הם צצו פתאום.

עד כמה שידוע לי, מנהל קול ישראל, מיקי מירו, לא שירת בסיירת מטכ"ל, אבל בלשכת ראש הממשלה יושב אדם שכן. ואם יש ממש בטענה שאנשים מטעם נתניהו בוחשים במינויים בקול ישראל, נדמה שהם זקוקים לרענון דחוף בתורת הלחימה.

הדברים אמורים כמובן בהנחתתו של מנחם בן (שככל הנראה פרש בינתיים) כמגיש נוסף לצידה של קרן נויבך בתוכנית 'סדר יום' ברשת ב'.

קשה לחלוק על כך שנויבך מקדמת בתוכניתה סדר יום עצמאי וא'גנדה משלה ולכן מתבקש לגוון את מצבת השדרנים ולהוסיף גם כאלה שחושבים אחרת. אולי אפילו אנשי ימין, ר"ל. השאלה היא רק איך עושים זאת. אולי דווקא יצירת תוכנית חדשה, בשעה אחרת ועם מגישים אחרים תעשה את העבודה? מה שבטוח הוא שאם השיטה היא להסתער ב'דוּך', התוצאה תהיה כישלון. נויבך, לא זו בלבד שלא פרשה, אלא קיבלה חיזוק מהברנז'ה, זכתה להפגנות תמיכה והפכה לקדושה תקשורתית מעונה. בנוסף לכך, הסערה שהתעוררה רק העניקה לתוכניתה פרסום חינם. ואם כבר מצניחים, לא בטוח שמנחם בן הוא האדם המתאים ביותר למשימת ה'איזון'.

על פי דיווחים שונים, אנשי תקשורת ימניים אחרים סירבו להצעה להגיש לצד נויבך. בינתיים פרש מהתוכנית 'מגיש מאזן' נוסף, ד"ר מרדכי קידר, שהסביר שאינו מעוניין להפוך לכלי משחק במאבקים הפנימיים ברשות. כנראה שקידר ואחרים הבינו את מה שבוגר הסיירת כבר שכח: הפעלת כוח מגושמת, במיוחד בזירה כל כך רגישה וחשופה, סופה להיכשל.

עדי גרסיאל

 

לצאת מהמסגרת

ישנו כלל תקשורתי חשוב שאינו מוכר דיו לצרכן התקשורת הממוצע: המוצר התקשורתי, כמו ידיעה חדשותית, מעביר לכם לא רק מידע, אלא בעיקר איך ומה לחשוב על המידע שהובא בפניכם. קוראים לכך בתקשורתית: 'מיסגור' – יצירת מסגרת של הקשר, פרשנות וסדר.

המושג הזה צץ ועלה אצלי השבוע שוב, כשצפיתי ביום ג' בדיון עם רונן ברגמן בערוץ 23 (החינוכית), לאחר שהוקרן סרט דוקומנטרי על מי שהתמודדה לתפקיד סגנית נשיא ארצות הברית, שרה פיילין, שהיא כידוע בעלת דעות שמרניות-ימניות. הדיון הורכב ממגוון דעות של אשכנזים-חילונים-תלאביבים: ד"ר אילן רבינוביץ הסביר לצופים שפיילין היא "בעדנו יותר ממה שאנחנו בעד עצמנו", וחזר על כך כמה פעמים. היא בעד ההתנחלויות והריבוי הטבעי (לא עלינו), ואפילו החליטה לא להפיל את העובר שלה לאחר שהתגלה שהוא סובל מתסמונת דאון. הקריקטוריסט מישל קישקה הסביר שהיא "מסוממת מאלוקים" ושהדתיות שלה מפחידה אותו. כך מתנהל דיון שמטרתו לסדר לצופה את תאי החשיבה ולעזור לו לעכל בצורה נכונה את החומרים שראה בסרט. ברגמן, המגיש, נתן לאורחיו לעשות בשבילו את העבודה, בעוד הצופה חושב שהוא באמת מחליט לבד על סמך העובדות שהובאו בפניו.

סרט שני שצפיתי בו הוא הקליפ המצוין של 'ממרי' ממצרים, בו רואים שלוש אפיזודות מתוכנית מתיחות מקומית, בה משתתפים ידוענים. במהלך השידור החי הם שמעו, כאילו במקרה, שמדובר בתחנת שידור ישראלית, והמפיקים הסבירו להם שאכן, הם ישראלים. בשתי סצינות הגברים המשתתפים מביעים זעם בלתי נשלט ומרביצים למפיק ולמגישה. הם כולם אומרים למיקרופון כמה הם שונאים יהודים ואת ישראל. מה היתה השורה התחתונה של התוכנית? אפשר היה לקחת אפיזודות כאלה ולנתבן לכיוון של "תראו עד כמה שנאת יהודים רווחת, בואו נקדם שינוי חשיבתי". אך המגישה בטלויזיה המצרית בחרה, כמובן, למסגר אחרת את האלימות והשנאה: "כמה טוב לראות שיש עדיין פטריוטים מצרים בארצנו".

חני לוז

 

ברווז עם מבטא בריטי

תרשו לי להעניק צל"ש לרון בן-ישי. הוא הופיע כפרשן לענייני ביטחון בתוכנית 'מוסף' בהנחיית ליאת רגב ביום ראשון בערב. רגב שאלה אודות הסיפור של ה'סאנדיי טיימס' הלונדוני כאילו סוכני מוסד נשלחו לסכל פיגוע באולימפיאדה והם "עוקבים אחר קבוצה של מוסלמים המתגוררים באירופה". בדקתי ב'הארץ' והתברר לי שהמצב הרבה יותר גרוע: יש "קבוצה של אירופים שהתאסלמו ושפועלים יחד עם כוח 'אל-קודס' האיראני וארגון החיזבאללה". העיתון יודע לעדכן אותנו שהכתב "מצטט שירותי מודיעין" וש"שלוחת אל-קאעידה גייסה לשורותיה אזרח נורווגי מוסלמי לחטוף מטוס נוסעים אמריקאי ולרסק אותו במשימת התאבדות". אתם בוודאי, כמוני, מתחילים לחשוב 'איך הוא יודע את כל הפרטים האלה?' ואז שמתי לב ששמו של הכתב האנגלי כלל אינו מוזכר. דפדוף באתר מגלה שני שמות: דייויד לפרד ו... עוזי מחניימי.

נחזור לרון בן-ישי. כשנשאל על הדיווח, השיב שיש הרבה "דיסאינפורמציה" ואז, בהיסוס מבוייש, נסוג לגמרי ואמר "תרשי לי לא לענות... יש לי נוהג לא להטיל דופי בעמיתים". אלגנטי וקולע היה בן-ישי. אפילו מכובד ואתי. למחניימי מוניטין של פנטזיונר, של מפיץ בוקי-סרוקי ושל משחיר פני ישראל באופן אובססיבי. ב-2004 הוא ושותפתו אז, מרי קולבין, פירסמו שישראל פיתחה סוג חדש של נשק בלתי-קונבציונלי: 'הפצצה האתנית'. ישראל, אליבא דמחניימי, הצליחה לבודד גנים של ערבים ולבנות פצצה שתהרוג רק אותם... לא שהוא מפברק תמיד. הוא זה שחשף בזמנו את זהותה של הסוכנת 'סינדי' מפרשת ואנונו.

מחניימי, הנושא דרגת רב-סרן במילואים, שירת באחת מיחידות המודיעין היוקרתיות, על פי רוני דגן ברשימה ב'העין השביעית'. הוא פירסם ספר יחד עם באסם אבו-שריף והתחיל כעיתונאי ב'על המשמר'. הוא גם עבד ב'ידיעות אחרונות' אך עזב תוך חילוקי דעות. וכאן, ואולי זאת הנקודה המפגישה עם בן-ישי. אביו, גדעון, קרא בכנס סגל פיקוד לאחר מלחמת יום הכיפורים למשה דיין להתפטר, והעלאתו לדרגת תת-אלוף עוכבה במשך 12 שנה. אז אולי לא מדובר בעיתונות אלא בנקמה של בן ממורמר?

ישראל מידד

 

חדשות בחדשות

למרות צום תשעה באב, החליטו ברשות השידור לשדר במוצ"ש את המשחקים האולימפיים בלונדון. עם זאת, ישודר במוצ"ש גם הסרט 'קטיף אחרון'.

 

'ישראל היום' הוא העיתון הנקרא ביותר בישראל בימות השבוע, עם 38.7 אחוזי חשיפה. אחריו 'ידיעות אחרונות' עם 37.6%. כך עולה מסקר TGI שפורסם השבוע ושבדק חשיפה לעיתונים במחצית הראשונה של שנת 2012. בגיליונות סוף השבוע, לעומת זאת, מוביל 'ידיעות' בהפרש ניכר עם 43.4%. בקרב עיתוני המגזר ממשיך 'בשבע' להוביל עם 4.9 אחוזים ואחריו 'מקור ראשון' עם 3.8 אחוזים. 

 

אבי משולם, לשעבר עורך 'מעריב' ועורך 'וואלה', מונה למנכ"ל רדיו תל אביב. הוא יחליף את דני נישליס.

 

ביקורת הנקרא

"(הרוצח) הולמס היה סטודנט מבריק לחקר המוח באוניברסיטת קולורדו, שהתמחה בתחום המוח" ('ידיעות אחרונות')

ומי שניסח את המשפט הזה הוא כנראה עיתונאי שלא התמחה כל כך בעיתונאות

 

"סאנשיין: ה'סאן' לא מתעייף מבר רפאלי" (nrg מעריב)

מקרה קשה של הפסול במומו

 

מל"ג יו"ש מברכת את גן פשושים באלון שבות ומכריזה עליו כאוניברסיטה לכל דבר ועניין ('באנה באנה', מדור סאטירה נשי, מוסף 'הארץ')

דבר העורך: בנות, אתן מסוגלות ליותר