בשבע 503: אולם ומלואו

"שלום הרב, רציתי לומר לרב שברוך השם התארסתי הרב, איני עובד, אבי אינו עובד ואמי אינה עובדת. אין לי שום סיכוי לממן את החתונה"

עודד מזרחי , ז' באב תשע"ב

בשעה שמונה בערב ישב הרב יוסף צבי רימון, יו"ר 'תעסוקטיף', בביתו וניסה לכתוב תשובה בהלכה. לפתע צלצל הטלפון. על הקו היה בחור בן עשרים ושבע מגוש קטיף: "שלום הרב, רציתי לומר לרב שברוך השם התארסתי". הרב שמח בשמחתו, אולם לפתע הפך צליל השמחה לטון של עצב ובכי: "הרב, איני עובד, אבי אינו עובד ואמי אינה עובדת. אין לי שום סיכוי לממן את החתונה".

הרב, שהכיר היטב את מצבם של רבים מתושבי גוש קטיף וידע שרבים מהם אינם עובדים, למרות שבעברם בגוש קטיף היו עובדים מוצלחים, אמר: "אני מבין אותך מאוד, אולם איני יודע מה אוכל לעשות. ב'תעסוקטיף' אנו עוזרים לאנשים למצוא עבודה, אך איננו יכולים לממן חתונות".

החתן אמר כשהוא נחנק בדמעותיו: "אין לי ברירה, אין לי כתובת אחרת. עזרתם לאלפי אנשים מגוש קטיף, עזרתם גם לי בעבר במימון קורס מקצועי, אבל עדיין איני עובד ואין לי למי לפנות".

הרב רימון לא ידע מה להשיבו. מספר האנשים מגוש קטיף שהם עוזרים להם למצוא עבודה רב וההוצאות אדירות. גם כך אינם מצליחים לממן את כל הדברים הנדרשים להשבת אנשים יקרים אלו למעגל העבודה.

"אנסה לחשוב אם יש לי אפשרות לעזור במשהו", אמר הרב ונפרד מבן שיחו. 
"שלום הרב, רציתי לומר לרב שברוך השם התארסתי". הרב שמח בשמחתו, אולם לפתע הפך צליל השמחה לטון של עצב ובכי: "הרב, איני עובד, אבי אינו עובד ואמי אינה עובדת. אין לי שום סיכוי לממן את החתונה"

הוא לא ידע כיצד לעזור. "אולי נוכל לקנות עבורו תנור או מכונת כביסה", הרהר בלבו.

השעה היתה עשר בלילה. הרב נמצא בשיאה של כתיבתו, התשובה ההלכתית הולכת ומתבהרת, ובעוד כמה דקות יוכל בעזרת השם לסיימה. הטלפון צלצל שוב.

"לענות?", חשב בלבו, "אולי עדיף שלא, כך אוכל לסיים את כתיבתי". בסופו של דבר, כמו בדרך כלל, ענה לטלפון.

מן העבר השני נשמע אדם לא מוכר: "שלום, שמי איציק. אני יודע שהרב עוזר לתושבי גוש קטיף. רציתי לתרום אולם חתונות עם שלוש מאות מקומות לזוג מגוש קטיף שנזקק לעזרה זו". הרב נדהם. מעולם לא קיבל הצעה ממישהו לתרום אולם חתונות. 

"מדוע החלטת לתרום אולם חתונות?" שאל, והאיש ביאר: "בני מתחתן בז' בסיוון. לקחתי אולם חתונות עם קרוב לאלף מקומות, אך החלטתי לבסוף שאני רוצה אולם אחר. בתור קנס חויבתי לקחת שלוש מאות מקומות והחלטתי לתת אותם למישהו מגוש קטיף. האם אתה מכיר מישהו כזה?"

בטרם הספיק הרב לענות, המשיך האיש: "אבל הם חייבים להתחתן בתאריך ז' בסיוון, בירושלים, באולם פלוני ובשעה פלונית".

הרב השיב שינסה לבדוק את הדבר בקרוב. הוא התקשר לחתן ושאל: "האם אתה רוצה להתחתן בתאריך ז' בסיוון בירושלים, באולם פלוני ובשעה פלונית?". החתן ענה: "איני יודע, אני צריך לשאול את ארוסתי".

לאחר זמן קצר התקשר אליו ואמר: "נשמח להתחתן כפי שהצעת". הרב התקשר אל התורם. הלה שמח כל כך, עד שאמר מיד: "אני אשלם גם את התזמורת".

כך נערכה חתונה שמחה ביותר בעיר הקודש ירושלים, והזוג זכה להקים בית נאמן בישראל.

כעבור זמן מה קיבל הרב רימון טלפון נוסף מאיציק: "בן נוסף שלי מתחתן. שמחתי כל כך בחתונה הקודמת ואני רוצה שגם הפעם יתחתן זוג מגוש קטיף בדיוק בחתונת בני".

כעת הרב היה צריך לחפש בני זוג מיועדים מגוש קטיף הזקוקים לעזרה ורוצים להתחתן בתאריך זה, כאשר הפעם הייתה גמישות מצד מקום החתונה והאולם. נמצאו חתן וכלה מתאימים שהיו בבעיות כלכליות קשות ושמחו מאוד על העזרה. הם הסכימו לשנות מעט את תאריך חתונתם כדי לעמוד בתנאי, ושוב נערכה חתונה שמחה ביותר.

לאחר תקופת מה התקשר איציק בשלישית: "סיפרתי לקרוב שלנו את סיפור החתונה, והוא ביקש שנמצא זוג מגוש קטיף שזקוק לעזרה, אשר מתחתן ביום ראשון בעוד שבועיים. בתאריך זה מתחתנת בתו".

"עוד שבועיים?!" קרא הרב, "זה קרוב מדי. יהיה קשה למצוא". אולם לאחר בירור עם צוות 'תעסוקטיף', התברר לרב שישנו זוג מיועד הנמצא בקשיים רבים, ועומד להתחתן ביום ראשון בעוד שבועיים. התיאום נעשה, וכך התקיים בשלישית "המשמח חתן וכלה, כאילו בנה אחת מחורבות גוש קטיף".

הרב רימון סיפר סיפור זה מספר פעמים בארץ ובחו"ל כשהלך למסור שיעורים ולגייס תרומות עבור 'תעסוקטיף'. שומעים רבים התרגשו ופתחו את כיסם.