בשבע 504: ט"ו באב

אבי סגל מציין עשר שנות הישרדות באותו מקום עבודה.

אבי סגל , י"ד באב תשע"ב

איך שלא מסתכלים על זה, עשר שנים זה חתיכת זמן. לפני עשר שנים עדיין לא היו לי ילדים; לפני עשר שנים אהוד אולמרט היה עדיין ראש עיר; לפני עשר שנים מכבי תל אביב בכדורגל עדיין לא זכתה באליפות האחרונה שלה – כן, זה עד כדי כך רחוק. ופתאום עיתון 'בשבע' חוגג עשור, ומתברר שכמעט רבע מחיי אני שם. מפחיד, אבל גם משמח. מעולם לא שרדתי עשר שנים בעבודה אחת. גם לא חמש. אפילו בכתיבת סטטוסים בפייסבוק אני עובד בקושי שלוש שנים.

לכבוד המאורע, מוותר המדור על שבוע של אקטואליה. במקום זה, לפניכם רשימה של ט"ו דברים שרובכם לא יודעים על י' שנותיי בעיתון - גילוי וחצי על כל שנה. לא היה לי קל לשחזר את הפרטים – הזיכרון שלי לא צעיר כפי שהיה לפני עשור – אז לפחות תזרמו איתי ותעשו את עצמכם מופתעים:

א. הקשר העיקרי שלי עם מערכת העיתון היא דרך מיילים וקצת טלפונים. אני כמעט לא נמצא במערכת בגופי. בפעמים הבודדות שביקרתי שם הייתי צריך להזדהות בכניסה, משום שהנוכחים לא ידעו מי אני ומה אני קשור. בערך כמו אהוד ברק כשהוא מגיע לבקר במשכן הכנסת.

ב. הקוראים הוותיקים של המדור זוכרים, מן הסתם, כי בימיו הראשונים הוא התפרסם תחת הפסבדונים דניאל רותם. אבל אפילו הם בוודאי לא יודעים, כי בחודשים הראשונים כתבתי גם שניים או שלושה טורי ביקורת ספרים תחת שם עט אחר: איתמר גולדשטיין. אני בטוח שהיתה איזו אמירה בבחירת השם הכה-טעון-פוליטית הזה, אבל לא לגמרי זוכר מהי.

ג. קל לאפיין את קוראי המדור לאורך השנים: אנשים נחמדים, עדיני נפש ובעלי טקט. איך אני יודע? כי חלקם חביבים מספיק כדי להחמיא לי על טור זה או אחר, וחלקם האחר חביבים מספיק כדי לשתוק ולא לומר לי את דעתם האמיתית.

ד. התמונה ההיא שלי בראש המדור? כן, אני יודע, אבל כל האחרות שבהן צולמתי היו גרועות אפילו ממנה.

ה. מאז הצטרפותו המבורכת של מוסף 'אתנחתא' לחיינו, אני נאלץ להגיש את המדור ביום ב', שלושה ימים שלמים לפני הפצת העיתון. כידוע, שלושה ימים במדינת ישראל הם זמן ארוך, שבו המציאות כולה יכול להשתנות. אמנם אני לא יכול לשלוט בשינויים האלה, אבל רוב הזמן אני משתדל להיזהר ולא לכתוב דברים שעלולים להתהפך בתוך זמן קצר. לעולם לא אכתוב, למשל, "שאול מופז מקדימה".

ו. אפרופו דדליין: בימיי הראשונים בעיתון נטיתי להגיש את טוריי באיחור של שעות, ובמספר הזדמנויות אף ספגתי כמה גערות לא נעימות מכיוון המערכת. אין ספק כי בתקופה שחלפה מאז המצב השתפר ללא היכר: הם התייאשו ממני.

ז. החלק היותר פופולרי ומעורר תגובות במדור היה, ללא מתחרים, הפינה האישית 'יודע את מקומי'. אנשים רבים שאינם אשתי אהבו לקרוא סיפורים מחיי הפרטיים, אף שהרשיתי לעצמי חירות אמנותית ברוב התיאורים המשפחתיים. בסביבות הגיליון ה-150 הודעתי לעורך העיתון שהפינה מיצתה את עצמה, שהחיים האישיים שלי לא כאלה מעניינים, שאפילו הסיפורים המדומיינים נגמרו לי, ושהגיע הזמן לריענון. ואכן, אחרי אותה הודעה דרמתית, 'יודע את מקומי' הופיעה בסך הכל עוד כ-270 פעמים נוספות.

ח. כבר מזמן שמתי לב לחוסר התאמה בין הטעם הפובליציסטי שלי לבין טעמו של הקהל הרחב. את המשובים החיוביים קיבלתי דווקא על טורים שלא החזקתי מהם, בעוד הקטעים הטובים שלי בעיני עצמי זכו להתעלמות כללית. אולי זה מפני שאנשים אוהבים להזדהות עם עמדות פשוטות וישירות, ואילו אני מעדיף דווקא את ההתחכמות והסאטירה. ואולי אני סתם ממציא כאן תופעה שאין לה כל בסיס.

ט. מבין האייטמים שאני שומר להם פינה חמה בלב, הקטע האהוב עלי ביותר פורסם מספר חודשים לפני הגירוש, בי"ג בחשוון תשס"ה, תחת הכותרת 'דלתות מסתובבות'. זאת היתה גירסה פוליטית אקטואלית לסרט בעל אותו שם. תוארה בו עלילה דמיונית (או לא) ובה עומרי שרון מחפש את אביו כדי להציע לו את רעיון ההתנתקות. בדומה לאותו סרט מצליח, גם כאן התפצלה העלילה לשתיים, כשבאחת מהן מצליח שרון הבן למצוא את שרון האב, ובאחרת – הוא מפספס אותו ואחר כך שוכח מכל הרעיון. במציאות, כידוע, היה רק קו עלילה אחד – הגרוע מבין השניים – ואת תוצאותיו ציינו בתחילת השבוע.

י. לכל אלה שאוהבים להתלונן ולהתנגח בעיתון 'בשבע', קבלו לפחות את העובדה הזאת: בעשר שנות עבודתי בו, למיטב זיכרוני, כל המשכורות הגיעו בזמן. בלי צ'קים חוזרים, בלי שוטף פלוס, בלי טעויות בחישובי הסכום, ובלי שהעיתון שלי ייסגר בזמן שהוא חייב לי חמש משכורות ואחר כך ייפתח מחדש בלי לשלם ולו אגורה מאותו חוב. למותר לציין כי זהו מקום העבודה העיתונאי הראשון שלי – ועברתי כמה כאלה במיגזר ומחוצה לו – שיכול להשתבח במילוי חובתו הבסיסית לשלם בזמן.

י"א. לא, אין לי מושג מה מצבו הכלכלי של העיתון בשום רגע נתון בעשר השנים האחרונות. אני לא מתעדכן, ואתם תפסיקו לשאול.

י"ב. במשך השנים ניסה מדור זה לנתח את העולם שבו אנו חיים, לנפק תובנות מקוריות ומדויקות ככל הניתן, ומדי פעם אף לחזות את העתיד לבוא. נדמה לי שהניסיונות האלה נחלו הצלחה מסחררת והוכיחו כי כותב מדור זה ניחן בכישרון אנליטי ובחוש נבואי מרשים. קחו, למשל, דברים שכתבתי בגיליון 77 על מי שהיה אז מנהל מכבי תל אביב בכדורסל, מוני פנאן ז"ל: "שקול, מתון ובעיקר מקצוען... כן, הוא מקדיש את כל שעות היממה למען השחקנים, כי זהו תפקידו – לדאוג שהשחקנים לא יצטרכו לדאוג לשום דבר פרט למשחק עצמו... כדי שקבוצה תצליח, צריכה ההנהלה להתנהג במקצוענות – ביחס האישי לעובדים, בדאגה לפרטים הקטנים..." הו כן, הנה עיתונאי שיודע על מה הוא כותב.

י"ג. מעט מאוד צנזורה סבל מדור זה בעשר שנות קיומו. אני מייחס זאת בעיקר לכישרון הצנזורה העצמית שלי, תוצאה של כתיבה רבת שנים בעיתונות המיגזר, אבל גם לאיפוק מבורך מכיוון המערכת. ולמרות שכמעט תמיד המדור מתפרסם ללא שינויים מהותיים, אני עדיין פוחד פחד מוות מהטלפון שיבשר לי על קטע לא ראוי שיש לקצץ באכזריות, אולי אפילו לכתוב אחד חדש. במערכת כבר יודעים שכאשר מתקשרים אלי לברר משהו, השיחה חייבת להיפתח במילים "הכל בסדר, לא עשית שום דבר רע".

י"ד. שלוש פעמים בחיי הקצרים קיבלתי הצעת עבודה טלפונית מהעורך הנוכחי שלי, עמנואל שילה. פעמיים זה קרה ב'מקור ראשון' ופעם נוספת ב'בשבע'. כשמבטיחים ש"בית שלישי לא ייחרב", אני תוהה אם הכוונה גם לזה.

ט"ו. לפני מספר חודשים קיבלתי החלטה אמיצה לפרוש מכתיבת המדור, שבאותו זמן חשתי רוויה ממנו, ולפנות לאפיקי כתיבה אחרים. יש לי חיבה לסטטיסטיקות ומספרים עגולים, ולכן התלבטתי אם לפרוש בגיליון ה-500 של העיתון, או רק כעבור מספר שבועות, בגיליון העשור. לבסוף החלטתי שעשר זה מספר יפה, וזה הזמן הנכון לומר יפה שלום וללכת לדרך חדשה. נו שוין, אז החלטתי. נתראה כרגיל בשבוע הבא.

אמרתי לכם

"הסלחנות של גורמים בימין כלפיו, אולי מתוך שיקולים של תועלת עתידית, משדרת מסר אנטי-ערכי ואנטי-מוסרי לציבור ולהנהגה. בסופו של דבר היא גם עלולה להתפוצץ לכולנו בפנים, או לפחות בפלג גוף תחתון" (המדור 'על דעת עצמי' על מפקד מחוז ירושלים החדש ניסו שחם, ח' באייר תשע"א).