בשבע 504: חתונה מאוחרת

הדור הצעיר לוקח את הזמן בכל ההחלטות שלו בחיים, כולל נישואין. התוצאה: רווקות מאוחרת, שמתעלמת מהשעון הביולוגי המתקתק

חנה קטן , י"ד באב תשע"ב

ההכנות בשיאן. המחותנים בדרכם. עוד מעט ונשתה 'לחיים'. כל בני הבית ממורקים ומצוחצחים במלבושיהם החגיגיים. ריחות התבשילים עולים מהמיטבח. השולחן ערוך ברוב הדר ופאר, ומוזיקה חסידית מתנגנת מהדיסק שברקע. ורק הכלה עדיין מתמהמהת בחדרה. אֵם המשפחה עולה בצעדים חרישיים, ולתדהמתה היא שומעת מכיוון חדרה של בתה הכלה יללות כבושות, קורעות לב. האם פותחת את הדלת, ורואה את הכלה הצעירה יושבת על מיטתה, שפופה, כאילו היא מועמדת להוצאה להורג בגיליוטינה, ממררת בבכי. "אמא, אני לא רוצה... תבקשו מהבחור ומההורים שלו סליחה".

ואז שקט חרישי. והכלה שוב בוכה, וחוזר חלילה. ובינתיים, בזמן שהכלה הצעירה ברגעי משבר, האחים הקטנים מחכים בסלון, ופותחים באמירת פרקי תהילים, ושיר השירים, ונשמת כל חי, ישר והפוך... עד שהכלה מתרצה לבסוף, מנגבת את דמעותיה ומשתדלת לחייך. היא יורדת מחדרה לנגד עיני הוריה המותשים, ואנחת רווחה יוצאת מגרונם של כל בני הבית. והנה דפיקות בדלת, המחותנים מגיעים.

הדור של ילדינו היקרים הוא אלוף בהכנות. יש לו מערכת השהיה מובנית - 'בילד אין', ומילת הקסם שלו היא נ-ח-ת. כל שלב בחיים דורש התבוננות, התכווננות, התחברות. שוב ושוב ניגשים ילדינו לשלב הבא ברכבת החיים שלהם בספקנות, בתהייה, בחששות, עם הרבה רגש, כשהכתפיים שמוטות, והעול נראה כבד כל כך.

מנגנון ההשהיה הזה פוגש את ילדינו לפני כל שלב בחייהם, משמעותי יותר או פחות, במלוא עוצמתו. זה קורה לפני ההחלטה מה ללמוד: אולי, חושבת הבת המתבגרת, כדאי להוסיף שנת מדרשה, ואז אולי שנה נוספת... וגם אחרי השנתיים האלה לא תמיד סגורים על הכיוון המיקצועי. אז אולי כדאי להתחיל בעבודה כלשהי, לפני ההחלטה על הלימודים? ואז מקבלים החלטה – ושוב מתלבטים, וממשיכים לפזול לאפשרויות נוספות, הרי עיתותיהם בידיהם...

מציאות זו יוצרת קרקע פורה למחקרים אנתרופולוגיים עסיסיים, לתובנות מרעננות, לספרים עבי כרס, לטורים, לכתבות ואף לסדנאות. מחד, דור הצעירים של היום הוא משובח יותר מאשר קודמיו; יש יותר חיפוש, יותר חתירה לאמת ודרישה לשלמות, וכפועל יוצא מכך - פחות מוכנות לפשרות, ולאות וכבדות בקבלת החלטות ומחויבויות כבדות משקל. והרי ההחלטה על חתונה היא המשמעותית ביותר בחייו של אדם, והנוער מבין זאת היטב. ופה מתחילה הבעיה.

 מגפת הבדידות

המחקרים של השנים האחרונות מתחומי מדעי המוח והפסיכולוגיה החברתית שופכים אור חדש והבנות מעניינות על סוגיות מרכזיות וחשובות הקשורות ליחסים בין-אישיים, אינטימיות ובריאות נפשית כללית, המאפשרות התערבויות קליניות על מנת לעזור לאנשים
לצערי הרב אני 'זוכה' פעם אחר פעם לשבת ב'תחנה הסופית' אליה מגיעה הבחורה, כשהיא כבר אי שם באמצע העשור החמישי לחייה, ובחיר ליבה הנושק לגיל חמישים יושב לצידה, ומשאלה קטנה בפיהם: ד"ר קטן, הבי לנו בנים
להגיע למערכות יחסים בריאות ויציבות לאורך זמן. מסתבר, לפי דברי החוקרים, שבמאה העשרים ואחת קשה יותר מבעבר לשמר מערכות יחסים זוגיות ברמה טובה לאורך זמן. חלק מההסברים לקושי מצביעים על כך שהציפיות גבוהות יותר, ומולן רמת המחויבות הולכת ויורדת, והאתגרים רבים יותר. מחקרים מראים שלא רק שיותר קשה לשמר מערכות זוגיות בימינו, אלא, כפי שמראה מחקר חשוב שנערך באוניברסיטת הרווארד בארה"ב, הבדידות הופכת להיות מגפה בחברה המערבית. והתמיהה גוברת: איך זה קורה דווקא בזמן שטכנולוגית, אנו יותר מקושרים מאי פעם? אין לנו דקה של מנוחה בין צילצולי הנייח, הנייד, התא הקולי, המיסרונים, המייל, ושאר מרעין בישין. לאחרונה אני נחשפת שוב ושוב, לתיאורים מאד כואבים של צעירים רווקים שמרגישים בדידות פיזית נוראה, אך גרועה יותר היא הבדידות הווירטואלית - התחושה שלא חושבים עלי, שלא דואגים לי, שאני לבדי עם הכאב שבתוכי.

והנה לכם דוגמה: השבוע היתה לי חוויה רוחנית עוצמתית בכנס השנתי של 'בניין שלם' שהפך עם השנים לכנס שאי אפשר לו לעולם הנשי הדתי בלעדיו. התלבטתי בין שני שיעורים מרתקים. אחד מהם - רב-שיח על רווקות ממושכת. והנה אני עומדת בפתח האולם, ואחת הבנות החביבות פונה אלי ואומרת במבט נוגה: "אני מתפלאת שאישה שכמותך עם כיסוי ראש מוצאת עניין ברב-שיח הזה!" מיד החלטתי שמקומי הוא בשיעור הזה. רציתי להביע בפניה ובפני חברותיה היקרות, שהן אינן לבד. אנחנו איתכן, במצוקתכן, אנחנו קשובות לכאב, לבדידות, לכמיהה. היה שם דיבור צורב על תחושות קשות ש'אולי שכחו אותי בתור', 'אולי משהו בי פגום', ו'המצוקה שלי  גדולה מכולן'.

לצערי הרב אני 'זוכה' פעם אחר פעם לשבת ב'תחנה הסופית' אליה (במקרה הטוב) מגיעה הבחורה, כשהיא כבר אי שם באמצע העשור החמישי לחייה, ובחיר ליבה הנושק לגיל חמישים יושב לצידה, ומשאלה קטנה בפיהם: ד"ר קטן, הבי לנו בנים. אך שלושה שותפים באדם, ואני כמין 'שותף רפואי' יודעת שאני רק 'אאוטסיידרית' כאן, ולדאבוני כי רב, לא למדתי קוסמות... ושוב נפתחת שיחה כואבת, צורבת, על תיקתוקו האכזר של השעון הביולוגי, והזוג מסרב להאמין, ומתפתחת שיחת עומק עטופה בדמעות (גם שלי!) ותחושת ההחמצה קשה מנשוא. ושוב ושוב אני שומעת במצבים האלו את השאלה: "אז למה לא דיברו איתנו על כך קודם???" ואני חייבת לאגור כוחות נפש, למרות שליבי נשבר בתוכי, ולסייע להם להתמודד ולהחליט את ההחלטות הנכונות. פעמים רבות אין ברירה מלבד לגייס טכנולוגיות מורכבות של הפריה על מנת לפתור, למעשה, בעיה חינוכית וחברתית. שהרי הנשים היקרות האלו נולדו עם שחלות תקינות ואלפי ביציות - אך הן נתנו לרכבת לעבור, ללא משים, כשהן עדיין מחכות בתחנה.

לשימחתי, ממש לאחרונה יזמה חברת הכנסת רונית תירוש קמפיין להגברת מודעות הנשים לפוריות, כחלק מ'ההעצמה הנשית'. המניע ליוזמה זו, לדבריה, הוא המציאות בה רווחות בציבור דעות מוטעות, אף בקרב נשים משכילות מאוד, לגבי עובדות יסוד ביחסי גיל-פריון, ולכן לדעתה יש צורך להעלות את המודעות בנושא רגיש ומורכב זה ובמקביל להנגיש את הטכנולוגיות הקיימות לשימור פריון לצורך עתידי. הצעתה היא להכין דפי מידע שיופצו באמצעי המדיה השונים. אפשרות נוספת היא שאחיות בריאות הציבור תיקחנה פיקוד בנושא, שהמידע יופץ באוניברסיטאות, ושהרופאים יודרכו לתשאל ולחנך בנושא זה. כצפוי, היו שטענו שזו חדירה מוגזמת לחיי הפרט, ועל זה אני חולקת, וגם אם הפציינטית תרים עלי גבה, אני דואגת בכל ליבי לעתידה. כי ידע הוא כוח, והוא מאפשר בחירה מודעת. לאחרונה בוצעו מחקרים בקרב סטודנטים ישראליים שתושאלו לגבי נתונים הקשורים לגיל פריון, ונתגלתה בורות מבהילה בין המשתתפים, כאשר בין השאר קיים מיתוס שניתן להאריך את גיל הפריון ללא גבול. נשים חכמות ונבונות ומשכילות, בעלות תואר שלישי ומילגות הצטיינות, לא זוכות ללמוד את עובדות החיים הפשוטות...