בשבע 504: עיתון בשביל כולם

הוא לא שש לכתבה עליו בעיתון שהוא עורך,לחץ פיזי מתון אך ממושך ועיתוי החגיגי של גיליון העשור הניבו הסכמה של עורך 'בשבע' להתראיין.

חגית רוזנבאום ועפרה לקס , י"ד באב תשע"ב

 

בשביל הילדים שלי, העיתונים החילוניים זה עבודה של אבא. אני לא שם אותם בבית אלא בחדר העבודה שלי, והילדים שלי לא ניגשים לזה. הם קוראים 'בשבע', עלוני שבת וחלקים מסוימים של 'מקור ראשון'. הילדים שלי יודעים שמאוד חשוב לי לימוד התורה שלהם ושלי

שילה הרגיש שהעיתונים לציבור הדתי לא מספקים את מלוא האלטרנטיבה שהוא זקוק לה. "הציבור הדתי-לאומי היה צריך להתנתק מהתקשורת הכללית, היא לא מתאימה לו. גם עוינת ומרגיזה וגם תוקפת ושוחקת את הערכים שלו. היה צריך עיתון שיגיע אל כל הציבור, ורק חינמון יכול לעשות את זה"

עמנואל שילה לא אהב את הרעיון לעשות עליו כתבה בגיליון העשור. לעורך 'בשבע' אין בעיה עם חשיפה תקשורתית, אבל למה בעיתון שלו? הוא לא מחסידי הגישה הברנז'אית הרווחת, לפיה עיתונאים כותבים בעיקר על עצמם.

אז איך הוא בכל זאת מצא את עצמו מעניק ריאיון עומק נרחב לשתיים מהכותבות בעיתון שהוא עצמו עורך? האמת היא שאנחנו ועוד כמה חברים במערכת נושאים באחריות למאמצי השיכנוע האינטנסיביים לקיום הריאיון. לא מעט מהאנשים שעובדים עם עמנואל שנים ארוכות ומכירים אותו מקרוב, חשבו שהוא פשוט מביא איתו סיפור עיתונאי טוב. המעבר החד שעשה מתפקיד של ר"מ בישיבת הסדר לעולם העיתונות, בו השתלב במהירות מפתיעה ללא כל רקע מיקצועי, הוא מסוג הדברים שמייצרים כתבות מעניינות.

אבל מעבר לסיפור האישי, חשבנו שריאיון עם העורך הראשי של 'בשבע' לרגל יום חגו, הוא שירות מתבקש לקוראים הנאמנים שמלווים את העיתון מזה עשור. נכון, 'בשבע' הוא לא סתם אוסף דפים שנועד להעביר את זמנו של הקורא בסופי השבוע. יש לו מה לומר, והוא בוחר איך ולמי לומר את זה. הבחירות המיקצועיות והאידיאולוגיות האלה, שרובן ככולן נעשו בהובלת העורך הראשי, גרמו לא פעם לביקורת או תמיהה של גורמים שונים בקרב קהל הקוראים הדתי: למה כתבתם כך, מדוע התמקדתם בנושאים הללו, ומה לגבי התמונות שפירסמתם? אז ניצלנו את ההזדמנות החגיגית, הצגנו את כל השאלות בלי לעשות יותר מדי הנחות, והתשובות לפניכם. אם בסיום הכתבה עדיין תחשבו שריאיון עם העורך הראשי הוא טעות, תעדכנו אותנו. מבטיחים לתקן בגיליון של סיכום העשור הבא.

בניגוג לתדמית, רוב הכתבים לא גרים בהתנחלויות. ישיבת צוות העורכים של "בשבע"

 מה שטוב לעם ישראל

הזרעים הראשונים שיבשילו לאחר שנים לכדי נשיאה בעול העיתונות, נזרעו אצל שילה בבית, בגיל צעיר. הילדות המאושרת בין הרפתות והלולים של המושב הדתי נחלים הוחלפה בגיל הנערות בנופי הגולן וברחובות החילוניים למדי בעיר קצרין של אותם הימים. "אמא שלי רצתה לצאת לפריפריה, לעבוד עם כלל ישראל ובמיוחד עם מה שמכונה 'ישראל השנייה'. עוד לפני המהלך של הגרעינים התורניים היינו בעצם גרעין תורני של משפחה אחת. כשהגענו לקצרין לא היה בה אפילו מקווה, מניין היה רק בשבת, ובשביל מוסדות חינוך דתיים היה צריך לנסוע למעלה מחצי שעה כבר מגיל גן חובה. התפישה מאחורי זה היתה שצריך לנווט את החיים לא לפי מה שטוב ונוח לי, אלא כשטובת הכלל מול עיניך. אמא שלי תמיד אמרה שצריך לעשות לא מה שטוב לי, אלא מה שטוב לעם ישראל. אני ניסחתי את זה לעצמי מאוחר יותר כ'מה הקב"ה רוצה ממך', והרחבתי את 'עם ישראל' גם לארץ ישראל ותורת ישראל. לימדו אותנו שהשיקול המנחה בחיים צריך להיות מה טוב לכלל, ולא מה טוב לי אישית".
ידעתי שעבור אשתי, המעבר שלי לתקשורת יהיה קשה. היא התחתנה עם תלמיד חכם, לא עם עיתונאי. אמרתי לה, בואי נשאל את הרבנית שלך. אם היא תגיד לא אז אוותר על זה. ימימה אביטל אמרה לה: להיות מחנך זו השפעה חשובה על 40 איש, אבל בעיתון אפשר להגיע לאלפים

כנער בן 17 ותלמיד ישיבה בעת המעבר, שילה לא הספיק לבלות יותר מדי זמן בקצרין, אבל כשהגיע לשבתות ולחופשות הביתה השתדל לסייע בעשייה התורנית והחברתית הענפה שניהלו שם הוריו. אך כאמור, באותן שנים הוא כבר נישבע אמונים לבית המדרש, שם ראה את ייעודו העיקרי. כמה חודשים לאחר שהחל את דרכו בכיתה ט' בישיבה לצעירים, הוא נתפס ללימוד תורה מחייב. הפרויקט הראשון היה לימוד ש"ס משניות, וכשראה שאינו זוכר היטב את מה שלמד - החל בשינון כל המשניות בעל פה. הוא פרש ממערכת השיעורים הרגילה בישיבה, ולמד רק גמרא ומשניות לאורך כל שעות היום. "בגיל 15, לאחר שראיתי שאני ממילא לא לומד רוב היום עם הכיתה, החלטתי שעדיף שאעבור לישיבה גבוהה". וכך מצא את עצמו שילה כנער צעיר בין בחורי ואברכי הישיבה הגבוהה החדשה בקדומים, מתמסר טוטלית לעמל תורה. את הבגרויות השלים מאוחר יותר, כאשר ההכנה לבגרות באנגלית כללה אך ורק עיון במילון אוקספורד תוך כדי המבחן. זה הספיק בשביל לעבור.

ובתוך כל ההשתקעות בהוויות דאביי ורבא, פיעמה תמיד התעניינות ומעורבות בהתרחשויות האקטואליות. הבית, ביתו של הרב דניאל שילה, לימים רבה של קדומים, התאפיין בפתיחות לצד רף תורני גבוה. שילה זוכר את הטלוויזיה שנכנסה לבית בשלב מסוים (קטנה, שחור-לבן, בימי "הטלוויזיה הישראלית של ערוץ בודד. ראינו חדשות, 'עמוד האש' ו'בית קטן בערבה'"), את הפעולות ב'בני עקיבא' כחניך וכמדריך, ובעיקר את העיתונים. "ביום חול היה אצלנו 'הצופה', ביום שישי גם 'מעריב'. המאמר השבועי של שמואל שניצר היה מבחינתנו מוסד. בכלל, היינו משפחה מאוד פוליטית, מתעניינת באקטואליה. שולחן שבת כלל המון ויכוחים אידיאולוגיים ופוליטיים".

גם ההיכרות האישית עם ישראל הראל, חברם הקרוב של ההורים ו'אבי העיתונות האמונית', הולידה שיחות מלומדות על עיתונות ותקשורת. אבל כל אלו עדיין לא גרמו לשילה לשמץ של הרהור על עיסוק בעיתונות. "ממש לא חשבתי על זה אז, רציתי להיות גדול בתורה וזהו. גם מאוחר יותר, כשכבר עסקתי בניסיונות להביא להקמת עיתון, לא חשבתי לעבוד בו. אמרתי לעצמי שעיתונות זה חשוב אבל זה לא הכיוון שלי, אני עוסק במשהו יותר חשוב".

 

מבית המדרש אל המערכת

ויש עוד משהו שנחרת בזיכרון הצעיר. מאמר שפירסם בחור צעיר בשם שמואל לנגנטל, בביטאון תנועת בני עקיבא 'זרעים', שקרא לצעירים הדתיים "להסתער על כלי התקשורת". "כולם זוכרים לאורי אורבך את המאמר 'הטובים לתקשורת' שהתפרסם כמה שנים מאוחר יותר. אני זוכר את
ר' אברום שפירא אמר לי: 'אם היית שואל אותי מלכתחילה אם ללכת לתקשורת, אני לא יודע מה הייתי אומר לך. אבל אחרי שכבר הלכת והצלחת - תישאר'. שאלתי אותו לאן ללכת, והוא דיבר על ערוץ 7, שכדאי להם להעסיק אותי. מאז אני יכול להתהדר בכך שיש לי 'סמיכה' מר' אברום להיות עיתונאי
המאמר הזה. אני הכרתי את שמוליק לנגנטל כעילוי צעיר שכל הזמן לומד. זה נראה לי מיוחד שדווקא הוא כותב מאמר כזה, מה לו ולזה?" את התשובה לכך קיבל שילה כמה שנים מאוחר יותר, בעוצמה שתשנה את חייו מקצה לקצה.

'העילוי הצעיר' הפך להיות הרב שמואל טל, ראש כולל בנווה דקלים ולימים ראש ישיבת 'תורת החיים'. שילה, שכבר היה נשוי לעידית, עבר ללמוד ב'מרכז הרב', אך למד בבית המדרש בסדר עצמאי משלו ולא השתלב במיסגרת השיעורים בישיבה. חיפושיו אחר בית מדרש הלומד בשיטת 'אליבא דהלכתא' הובילו אותו לכולל הצעיר של הרב טל בגוש קטיף. שנה לאחר שהגיע שילה למקום, פרצו הסכמי אוסלו, שהחלו בעזה ויריחו. כבישי הגוש התמלאו במראות מדכאים של שוטרים פלשתיניים חמושים. רב המחבלים ערפאת הפך לדמות נוכחת ברצועה. "התחושה היתה קשה וחיפשנו מה אפשר לעשות", ניזכר שילה. "הרב טל, יחד עם היותו שקדן עצום וגאון בתורה, היה מאוד מחובר לעולם המעשה. היו דיבורים ומחשבות מה לעשות כדי לשנות את רוע הגזירה". אחת הבעיות היתה ההתייחסות התקשורתית להסכמי אוסלו, שהיתה מאוד אוהדת ומאוד חד-צדדית.

הרעיון להקים עיתון ברוח לאומית נולד בשיחת מיטבח בבית משפחת טל, שנמשכה אל תוך הלילה. "אני זוכר שישבנו אצל הרב טל במיטבח בשתיים בלילה ודיברנו על הרעיון להקים עיתון. בעצמי לא הייתי מעז לצאת ביוזמה כזו, אבל הרב טל הוא אדם נועז". במשך כמה חודשים התרקמה תוכנית מיקצועית ועיסקית להקמת העיתון, אולם בשלב גיוס המשקיעים - שילה פרש. "הבנתי שאני לא האדם המתאים לכך, ובכלל, הרי לא התכוונתי לעבוד בעיתון, אלא רק לסייע בדחיפה הראשונית".

ימימה אמרה כן

השנים חלפו והיוזמה להקמת עיתון ידעה עליות ומורדות. כעבור ארבע שנים, כששילה כבר שימש כר"מ בישיבת ההסדר בקרני שומרון, הגיח לאוויר העולם עיתון חדש בשם 'מקור ראשון'. בעלי השליטה היו הרב טל וגדי ליסטנברג, ושילה - שקרא בעניין רב כל שורה בעיתון החדש - הרגיש שיש הרבה מה לשפר. "שלחתי את ההערות שלי לרב טל. הרגשתי שהעיתון חסר גם מבחינה מיקצועית וגם מבחינת הקו האידיאולוגי. לא הייתי מרוצה מבחירת כוח האדם של העיתון, שחלקם היו ממש שמאלנים. אפילו רמת ההגהות היתה נמוכה. הרב טל אמר שאם אני רוצה להשפיע, אני צריך להיות בקשר עם אנשי המערכת. התחלתי להגיה את העיתון בהתנדבות, ודרך זה גם רקמתי קשרים והתחלתי להשפיע. המלצתי על אנשים טובים לעבודה בעיתון וראיתי שמקשיבים לי". שילה המשיך להקדיש מיספר שעות בשבוע לעבודה בהתנדבות בעיתון ועלה במהירות רבה בסולם התפקידים. שנה לאחר הקמת העיתון הוא נכנס לעבוד בו כסגן עורך. "שלושה חודשים לאחר מכן העורך הראשי, עופר שפירא, הודיע לי שהוא עוזב. ככה הגעתי לתפקיד העורך הראשי. גם אז, עוד לא חשבתי שזה יהיה לטווח ארוך. תיכננתי לבוא לשנתיים כדי לעזור, ואחר כך לחזור לבית המדרש". כששילה קיבל את ההחלטה המיקצועית, הוא הלך איתה עד הסוף: "לא חששתי להפוך מר"מ לעיתונאי. אולי דווקא בגלל שגדלתי בבית של רב, לא נבהלתי מלוותר על הסטטוס של רב. הקפדתי שבמערכת לא יקראו לי הרב, אני עכשיו עיתונאי וזהו".
שילה רואה בעיתון מיגזרי צורך ערכי ברמה הלאומית: "לציבור הדתי-לאומי יש תפיסת עולם לאן המדינה צריכה ללכת, והוא הולך ותופס מקום מרכזי בחיי המדינה ובהליכי קבלת ההחלטות. כשאתה שותף בחיזוק התודעה וסלילת הדרך של הציבור הזה, אתה בעצם משפיע על ציבור חלוצי ומוביל שהשפעתו הולכת וגוברת על כל מערכות העם והמדינה"

מי שכן היה לה קשה עם שינוי הטייטל היתה רעייתו, עידית. "ידעתי שלאשתי המעבר יהיה קשה. היא התחתנה עם תלמיד חכם, לא עם עיתונאי". שילה, שהסכמתה של אשתו היתה חיונית מבחינתו לקבלת ההחלטה, הציע לה להתייעץ עם מי שהיתה מורתה באותם ימים - ימימה אביטל ז"ל. "אמרתי לה, בואי נשאל את הרבנית שלך. אם היא תגיד לא אז אוותר על זה. ימימה אמרה לה: להיות מחנך זו השפעה חשובה על 40 איש, אבל בעיתון אפשר להגיע לאלפים". היא עודדה את עידית שלא תעמוד בדרכו, והוסיפה המלצה שיתחיל את עבודתו בעיתון לאחר לימוד תורה של מיספר שעות בבוקר. שילה קיבל את ההמלצה ויצא לדרך.

לפני שהתמנה לעורך ראשי, השילוב בין תורה ועיתונות התנהל כסידרו: בבקרים הוא למד ולימד בכולל של הגרעין התורני ביישוב קדימה, ובשאר היום עבד כסגן עורך במקור ראשון. אבל לאחר שקיבל לידיו את האחריות הכוללת על העיתון, לא נותרה ברירה, והכולל בקדימה הועבר לידיים אחרות. שילה נכנס אל העיתון כשהמצב הכלכלי כבר היה קשה. "היינו במצב שהכתבים לא ידעו אם ומתי יקבלו משכורת, והיינו בחובות אצל כל הספקים. בכל זאת היינו מלאי מוטיבציה, וסחבנו בשיניים עוד שנה שלמה, שהיתה קריטית כדי להוכיח שיש צוות שיעשה עיתון יהודי-לאומי ויש קהל שמעוניין לקרוא אותו". לאחר שנה העיתון פשט רגל ונסגר, אך באופן חסר תקדים חזר להופיע תחת בעלות חדשה לאחר חמישה שבועות.

שילה גיבש במקור ראשון צוות מיקצועי שהוכיח את עצמו לאורך זמן עם שמות כמו קלמן ליבסקינד, אמנון שומרון, אבי סגל, אמנון לורד, סופיה רון-מוריה, צור ארליך, אלישיב רייכנר, אוריה קניג ועוד. לאחר שנתיים וחצי כעורך ראשי הגיעה דרכו המיקצועית בעיתון אל סופה. "היו גורמים בכירים במינהלה שלא רצו עורך חזק וחתרו לשכנע את הבעלים מייקל כריש ז"ל שיפטר אותי. גם אני טעיתי בכך שלא טיפחתי מספיק את היחסים עם בעל הבית. הייתי צריך להראות לו יותר הערכה על הנכונות שלו לקחת עליו את העיתון".

 

ביניים: 'סמיכה' מר' אברום

בפסח תשס"א מצא שילה את עצמו שוב על פרשת דרכים מיקצועית. הוא התלבט האם פיטוריו הם אות כי שליחותו בעולם העיתונות הגיעה לקיצה וכי הגיע הזמן לשוב אל בית המדרש.

"לא רציתי לשאול את הרב טל כי היה לי די ברור שהוא יאמר שמקומי בתקשורת. החלטתי ללכת לר' אברום שפירא, שבישיבה שלו למדתי ארבע שנים. יהודי ירושלמי שורשי, זקן ראשי הישיבות שלא זז מדל"ת אמות של תורה, מה לו ולתקשורת? ודווקא בגלל זה ידעתי שאם גם הוא יגיד לי להישאר בתחום, זה יעזור לי להיות שקט עם ההחלטה. סיפרתי לו את קורותיי והוא אמר לי: 'אם היית שואל אותי מלכתחילה אם ללכת לתקשורת, אני לא יודע מה הייתי אומר לך. אבל אחרי שכבר הלכת והצלחת - תישאר'. שאלתי אותו לאן ללכת, והוא דיבר על ערוץ 7, שכדאי להם להעסיק אותי. מאז אני יכול להתהדר בכך שיש לי 'סמיכה' מר' אברום להיות עיתונאי".

ר' אברום אמנם אישר, אבל אתה עצמך הרי התכוונת כל הזמן לעסוק בעיתונות למשך פרק זמן מוגבל ולחזור לבית המדרש. איפה חל אצלך פנימה השינוי מהתיכנון הקודם?

"המחשבה שלי היתה שבעולם הישיבות בשומרון יימצא לי תחליף, מועמדים לתפקידי ר"מים בסדר לא חסרים. אבל עולם התקשורת שלנו לא מפותח. זה 'מת מצווה' שצריך לטפל בו, מצווה שלא יכולה להיעשות על ידי אחרים. היו אז מעט מדי עיתונאים דתיים, אבל בעיקר הרגשתי שחסרים בתחום התקשורת אנשים עם גישה תורנית".

היה חשוב לך שהבית יהיה תורני, שחינוך הילדים יהיה באווירה כזו. איך העיסוק שלך בתקשורת משפיע על הבית? אילו גבולות אתה מציב?

"העיתונים זה עבודה של אבא", הוא אומר על דפי העיתונות הכללית שנכנסת הביתה בימי חול וסופי שבוע, "אני לא שם את זה בבית אלא בחדר העבודה שלי. אני קורא את כל העיתונים, אבל הילדים שלי לא ניגשים לזה. הם קוראים 'בשבע', עלוני שבת וחלקים מסוימים של 'מקור ראשון'. הילדים שלי יודעים שמאוד חשוב לי לימוד התורה שלהם ושלי".

אשתך מלמדת במדרשה לבנות ומכונה 'הרבנית עידית'. איך אתה חי עם זה שהיא רבנית ואתה עיתונאי?

"זה לא עובד ככה, שהיא כביכול אחראית על הרוח ואני על החומר. אנחנו אחראים ביחד על הכל ובבית גם אני דמות תורנית".

לשילה ורעייתו שמונה ילדים בגילאי 21-8. ארבעת הבנים הגדולים לומדים בישיבות גבוהות ותיכוניות-תורניות: מרכז הרב, תל אביב, דימונה וישיבת בני צבי בבית אל. שתי בנות לומדות באולפנת צביה רבבה ושני הקטנים בבתי הספר בקרני שומרון.

 

ביניים: עיתון לכל הציבור הדתי

לאחר שקיבל את בירכת הדרך מהרב שפירא, פנה שילה לסלול לעצמו דרך חדשה בתחום התקשורת. הוא החל לשדר תוכנית בוקר יומית בערוץ 7, אך עבודה של שעה ביום לא היוותה מבחינתו מילוי האתגר. בראשו החל להתגלגל רעיון לפורמט חדשני של חינמון לציבור הדתי שיופץ במיספר עותקים גבוה העומד על מאה אלף. הניסיון ב'מקור ראשון' לימד אותו שיש צורך ליצור מסה של קוראים שתגדיר את הציבור הדתי כמיגזר משמעותי בפני עצמו בעיני המפרסמים. החלוקה החינמית בתפוצה כה גדולה תאפשר לתפוס קהל גדול ללא צורך לגייס מנויים. "גם לא רציתי תחרות פרונטלית עם 'מקור ראשון', שאדם יצטרך להחליט על איזה עיתון הוא שם את כספו. העדפתי ליצור לעצמנו נישה חדשה".

שילה הרגיש גם שהצופה ומקור ראשון, העיתונים לציבור הדתי באותם ימים, לא מספקים את מלוא האלטרנטיבה שהציבור הדתי זקוק לה. "הציבור הדתי-לאומי היה צריך להתנתק מהתקשורת הכללית, היא לא מתאימה לו. גם עוינת ומרגיזה וגם תוקפת ושוחקת את הערכים שלו. היה צריך עיתון שיגיע אל כל הציבור, ורק חינמון יכול לעשות את זה". הוא פעל בכיוונים שונים כדי להפוך את הרעיון למעשה, ובין השאר ניפגש עם ניר חפץ, שעמד בראש מערכת המקומונים של 'ידיעות אחרונות'. במקביל, הגיש את ההצעה גם לרב אליעזר מלמד ולדודו סעדה. באותה תקופה ביקשו מנהלי ערוץ 7 להכין אלטרנטיבות למיקרה שהערוץ יושתק, ולכן הקימו את אתר האינטרנט ושקלו גם פתיחת עיתון. חצי שנה חלפה, ושילה זומן לפגישה עם כצל'ה בנוכחות הרב אליעזר מלמד ודודו סעדה. הוא הציג את תוכניתו, קיבל אור ירוק, והיוזמה להקמת העיתון החדש יצאה לדרך.

בי' באב תשס"ב הופץ בכל רחבי הארץ הגיליון הראשון של 'בשבע'. את קולות הטרוניה העזים שעלו אז מכיוון אנשי 'מקור ראשון' על המתחרה החדש, דוחה היום שילה - כפי שדחה גם במאמר המערכת הראשון שלו - בשתי ידיים: "היה לא נעים לעמוד מול המיתקפה, אבל הביקורת שלהם נראתה לי לא לעניין. קודם כל, תחרות זה דבר טוב, ובנוסף 'בשבע', בהיותו חינמון, אינו מתחרה ישיר. עשר השנים שעברו, כאשר מקור ראשון עדיין חי וקיים, מוכיחות שהטענות לא היו צודקות".

אבל למה בעצם היה צריך עיתון נוסף לציבור הדתי-לאומי?

"אנחנו רוצים לבוא מתוך גישה תורנית, הילכתית. זה עיקר העניין. ואני לא רואה את זה ב'מקור ראשון'. בעניין הזה, לצערי, הם התרחקו עוד יותר במהלך השנים, ואני אומר את זה בכאב כמי שהשקיע את חלבו ודמו בעיתון הזה. די להזכיר את הדוגמא של בעיות הצניעות בבחירת התמונות, גם בפירסומות וגם בחלק המערכתי. יש היום משפחות תורניות שלא מכניסות את 'מקור ראשון' הביתה בגלל מוספים כמו 'נשים' או 'מוצש', ואפילו בגלל הקו הרוחני הבעייתי של מוסף ההגות 'שבת'. אני לא אומר שאצלנו אין תקלות אף פעם, אבל אין מה להשוות למה שקורה ב'מקור ראשון'".

מעבר לסיפוק הסחורה התקשורתית שהציבור הדתי זקוק לה, שילה רואה בעיתון מיגזרי צורך ערכי ברמה הלאומית: "הציבור הדתי-לאומי הוא ציבור מוביל כבר בהווה, ובעתיד זה רק ילך ויגבר. יש לו תפיסת עולם לאן המדינה צריכה ללכת והוא הולך ותופס מקום מרכזי בחיי המדינה ובהליכי קבלת ההחלטות. כשאתה שותף בחיזוק התודעה וסלילת הדרך של הציבור הזה, אתה בעצם משפיע על ציבור חלוצי ומוביל שהשפעתו הולכת וגוברת על כל מערכות העם והמדינה".

אם הזכרנו תמונות של נשים, מה הגבולות הערכיים וההילכתיים שהצבת כעורך על העשייה העיתונאית ב'בשבע'?

"כשפתחנו את העיתון היו מי שרצו שנימנע מפירסום תמונות של נשים, כמקובל בעיתונות החרדית. חשבתי שצריך לנקוט בשיטות המקלות יותר בהלכה בעניין זה, כי אם לא - אני סוגר את עצמי בפני חלקים בציבור הדתי שיותר חשוב לי להגיע אליהם מאשר אל מי שממילא נמצא בקצה הימני של הסקאלה התורנית". ועדיין, מדגיש שילה, "הקו שלי בתחום הצניעות והתמונות הוא לא לפרסם מה שההלכה אוסרת".

קו אדום נוסף נוגע לזהות המרואיינים: "אנחנו מראיינים אנשים בעלי דעות שונות, אבל מי שרוצה למשל לבזות תלמידי חכמים - לא יקבל אצלי במה לזה. מותר למתוח ביקורת, אבל שתהיה 'כנה ואדיבה' - כמו שהחוק דורש לגבי שופטים. קראתי שבאוהל ההידברות של בני עקיבא הופיעה חגית עופרן משלום עכשיו. אותה לא אזמין להתראיין ב'בשבע'. אני שולל לחלוטין את האיומים לפגוע בה, אבל לא אתן במה לאדם שעוסק בלהלשין על יהודים".

מה הגבולות לגבי לשון הרע ורכילות?

"אנחנו מחויבים להילכות לשון הרע, לא נפרסם דברים בגנות מישהו ללא צורך ותועלת. לא די בהגנה של 'אמת דיברתי'. יחד עם זאת אני מרגיש שהנושא של הילכות לשון הרע ורכילות בעיתונות במדינה דמוקרטית עדיין לא נחקר דיו, תיאורטית ומעשית. צריך להקים מכון לחקר התקשורת על פי ההלכה, אולי אזכה להיות שותף ליוזמה כזאת".

שאלות הילכתיות שוטפות שמתעוררות בעיתון נוהג שילה להפנות לרב אליעזר מלמד, בעל הטור 'רביבים' שמלווה את העיתון מאז הקמתו ומחבר סידרת הספרים הפופולרית 'פניני הלכה'. "אני מניח שבמיקרים רגישים במיוחד הוא מתייעץ עם רבותיו, בפרט עם אביו הרב זלמן מלמד".

 

ביניים: אנשי אמת

במבט של עשר שנים לאחור, מה בעשייה ב'בשבע' עושה אותך גאה?

"אני לא אוהב את המילה גאה, המוסר היהודי לא אוהב את הגאווה. אבל יש דברים שמשמחים ונותנים סיפוק. אחד מהם הוא שאנחנו הולכים עם האמת שלנו גם כשהיא לא פופולרית. הרבה פעמים אנחנו אומרים דברים שנויים במחלוקת, ואחרי שנתיים-שלוש כולם אומרים אותם".

הנכונות לחרוג מגבולות הקונצנזוס באה לידי ביטוי מובהק בסוגיית הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון – במהלך תקופת הגירוש, לפניה ולאחריה. 'בשבע' הקדיש עמודים רבים לתמיכה לא מוסתרת במאבק נגד העקירה ולניסיון למנוע אותה בכל מחיר. ההחלטה המודעת הזו גבתה מחיר לא פשוט: ביקורת מצד קוראים שלא הזדהו עם הקו של העיתון, נטישה של קוראים שמאסו בעיסוק בנושא מדי שבוע. אבל שילה לא מתחרט. "יש דברים שבשבילם אנחנו קיימים. הגירוש היה קטסטרופה לאומית ומיגזרית בסדר גודל כזה שאני מוכן לשלם עבורו את המחיר. כעורך אני רוצה שהקוראים יאהבו כל מילה בעיתון, אבל מדובר במאבק להצלת גוש קטיף, ובשביל זה אני מוכן להקריב". שילה מדגיש כי העיתון נתן במה נרחבת לכל גווני המאבק: "הקו שלנו היה להתגייס לביטול הגירוש בכל דרך טובה ואפקטיבית", וזה כלל גם את פנים אל פנים, השרשרת האנושית, הסרט הכתום, אבל גם "דברים פחות צמחוניים" כמו סירוב פקודה. "יש אנשים שזה חרה להם, אבל אנחנו מרגישים חובה ולא מפחדים להביע את עמדתנו".

דומה שמאז ההתגייסות האינטנסיבית של 'בשבע' לפני שבע שנים, דבקו סטיגמות וקבעונות מחשבתיים שונים ביחס לעיתון, השקפתו ותדמיתו. אילו סטיגמות היית רוצה לנפץ?

שילה שמח על השאלה, ובאמתחתו מוכנות כמה עובדות שעשויות להפתיע: "אני רוצה לנפץ את הסטיגמה הטוענת שאנחנו 'עיתון המתנחלים'. נתחיל באיפה אפשר למצוא את 'בשבע'. פחות מעשרים אחוז מהגיליונות מופצים ביו"ש, ולמעלה משמונים אחוז מופצים בתוך תחומי הקו הירוק, כך שבוודאי זה לא עיתון שפונה רק למתנחלים. זה גם לא עיתון שעושים אותו רק מתנחלים. בואו נבדוק מי הכותבים המרכזיים שלנו ואיפה הם גרים. אבי סגל גר בגבעת שמואל, עדי גרסיאל מפתח תקווה, רבקי גולדפינגר גרה באלעד, עפרה לקס בלוד, ידידיה מאיר ברמת השרון ויאיר שפירא בנחושה. נכון שהרב מלמד בהר ברכה, שלמה פיוטרקובסקי בבית אל ואני בקרני שומרון; אבל בסך הכל יש לנו פיזור די מאוזן של כותבים.

"מבחינת הדעות - יש לנו קו תורני-ימני שחשוב לנו לבטא אותו ובאופן טיבעי הוא תופס את מרכז העיתון. אנחנו לא מנסים ליצור שיקוף של הדעות בציבור הדתי ולייצר חומרים בהתאם, אבל לא נכון גם להגיד שאנחנו לא פתוחים לדעות שהן לא בקו שלנו. היו אצלנו הרבה מאמרים והרבה מרואיינים שחולקים על הקו המרכזי של המערכת. גם עברנו שינוי בשנים האחרונות שאולי אנשים לא מודעים אליו מספיק. ככל שהעיתון גדל יש מקום ליותר גיוון, גם במאמרי דעות וגם דרך מדורים כמו 'שאלת השבוע' והמדור התורני 'עיונים' שבהם ניתנת במה לכותבים מרקעים שונים. גם מבחינת המרואיינים נפתחנו יותר. זה קרה גם מתוך החלטה מודעת וגם בזכות הגידול במיספר העמודים בעיתון, שמאפשר להכניס יותר חומרים". ועם כל זה, מציין שילה, "צריך לזכור על פי כל הסקרים הציבור הדתי הוא ברובו ימני חזק. גם בשאלות שנויות במחלוקת כמו סירוב לפקודת עקירת יישובים, הקו שלנו מבטא את העמדה המרכזית בציבור הדתי-לאומי. ובכלל, אם מדברים על גיוון, הרב אליעזר מלמד ואבי סגל - שני טורים פופולריים שמלווים את העיתון מיום הקמתו - זה לא גיוון?"

כשאתה מביט על העשור שחלף, מה התרומה של 'בשבע' לתקופה הזו בחיי הציבור הדתי?

"אתה לא תמיד יודע אילו תהליכים חוללת ובאילו תהליכים רק היית שותף. אפשר לומר שבעשור האחרון הציבור הדתי מתגבש סביב העיתונות המודפסת המיגזרית, והולך ונוטש את העיתונות הכללית. יש היום לציבור הזה הרבה אלטרנטיבות תקשורתיות. כשהוא רוצה לקבל עובדות או רעיונות, יש לו במות משלו לשאוב מהן, ול'בשבע' יש חלק חשוב בזה". 'בשבע', מסביר שילה, גם מעודד הרבה תופעות הנוגעות למיגזר: "היצירה התרבותית התורנית, ההתיישבות ביו"ש, גרעינים תורניים, מהלכים פוליטיים מסוימים, שמירת שבת בעסקים. אנחנו גם נותנים גב לעיתונאים דתיים וימנים שתופסים - לאט מדי לטעמי - מקום בתקשורת הכללית. הם מקבלים מאיתנו לפעמים צ'אפחות ולפעמים כאפות, בהתאם לאיך שהם משרתים את הערכים שאנו מאמינים בהם". מעגל השפעה נוסף שחשוב לשילה לציין הוא זה של מקבלי ההחלטות. "אני יודע למשל שלאנשי ליכוד חשוב מאוד מה כותבים עליהם ב'בשבע'. כשמישהו בליכוד עושה משהו בעל ערך בעיני הציבור שלנו, הוא מיד רץ לקבל במה אצלנו".

אילו תכונות חשובות בעיניך אצל כתב שאתה מקבל לעבודה?

"אנחנו צריכים עיתונאים טובים, מוכשרים וחרוצים, עם הרבה מוטיבציה לעבוד ולהביא אינפורמציה ולא רק להביע את דעותיהם. חשוב לי שהעיתונאים שלנו יהיו יהודים טובים שרוצים לתקן עולם, לא אמביציונרים שמוכנים לעשות כל דבר למען המטרה. וחשוב מאוד שיהיו אנשי אמת, גם בדיווחים שלהם וגם במערכת היחסים מולי. שיגידו את מה שהם חושבים באמת ולא יהיו חנפנים. אני רוצה אנשים אמיתיים".