בשבע 504: הורים מחליפים

מה השעה?" פיהקתי, והצצתי בשעון. יופי. איזה כיף שמישהו מעיר אותך עם משרוקית בשש וחצי בחופש הגדול...

אסתי רמתי , י"ד באב תשע"ב

שריקה צורמת העירה אותי ואת דניאל. "הופ! הופ! בוקר טוב!" שמעתי את הקול העליז של דוד יואל. "הגיע הזמן לקום! מיד אחרי התפילה יוצאים לריצת בוקר".

"מה השעה?" פיהקתי, והצצתי בשעון. יופי. איזה כיף שמישהו מעיר אותך עם משרוקית בשש וחצי בחופש הגדול...

"בשביל מה היינו צריכים את כל הבלגן הזה?" קיטר אחי דניאל כשדוד יואל יצא מהחדר. "איזו התערבות מטופשת!"

"זה היה הרעיון הגאוני שלך", הזכרתי לו. "אז מה", הוא התגונן, "גם אתה הסכמת שזאת הדרך הכי טובה לפתור את הוויכוח עם בני הדודים החמודים שלנו".

הוא צדק. הכל התחיל בשבת, כשהתארחנו כולנו יחד אצל סבתא. דניאל ואני שיחקנו עם יהודה ואסי, ומשום מה התחלנו להתווכח למי יש הורים יותר קשוחים. כל אחד מאיתנו היה בטוח שההורים שלו מחזיקים אותו יותר קצר, ובסוף, דניאל הציע שפשוט נתחלף לכמה ימים, ונראה בעצמנו. למרבה הפלא, שני זוגות ההורים הסכימו, ואפילו התחייבו שלא יהיו פחות קשוחים כלפי האורחים ממה שהם בדרך כלל כלפי הילדים שלהם. וכך מצאנו את עצמנו בבית של יהודה ואסי, אוכלים סלטים שנראו כמו דשא ולחם חי עם גרעינים  ועושים תרגילי התעמלות השכם והערב. ידענו שדוד יואל ודודה צופייה מקפידים על ענייני בריאות, אבל לא חשבנו שעד כדי כך... קמנו באנחה מהמיטות והתארגנו. "לא נורא", לחש דניאל, "הערב חוזרים הביתה".

בקושי שרדנו את היום. לצהריים נורא התחשק לי פיצה, אבל במקום זה קיבלנו תבשיל טופו עם אצות ים וזרעוני פישתן. ואחר הצהריים דוד יואל לקח אותנו לאימון אחרון בגינת הכושר השכונתית.

סוף סוף הגיעה המכונית המיוחלת, שתיקח אותנו הביתה. אבא שלי יצא מהרכב בחיוך גדול ויהודה ואסי כמעט רצו לתוך הבית שלהם. נכנסנו ארבעתנו לחדר של יהודה, בזמן שאבא ודוד יואל דיברו במטבח.

"ניצחתם בהתערבות", אמר אסי, והשאיר אותי עם הפה פתוח. עמדתי לומר בדיוק את אותו המשפט! "נכון", המשיך יהודה, "תשמעו, צדקתם כשאמרתם שההורים שלכם קפדנים בענייני לימודים... שעה וחצי של מילוי דפי עבודה לחופש זה לא צחוק! ורק לומדות במחשב במקום סתם משחקים..."

"ואל תשכח את כל המוזיאונים שביקרנו בהם", הזכיר אסי, "זה היה נורא! מוזיאון המיסים, מוזיאון הדואר, מוזיאון האמנות המודרנית... קטסטרופה! תשמעו, אם זה מה שעובר עליכם כל החופש, אתם בהחלט ניצחתם בהתערבות".

"אבל חוץ מזה ההורים שלכם היו מאוד נחמדים", יהודה הרגיש צורך להבהיר.

דניאל ואני הבטנו זה בזה והרמנו גבות. מוזיאון המיסים? ממתי ההורים שלנו לוקחים אותנו כל היום למוזיאונים? זה היה נשמע משונה מאוד.

"ואיך היה אצלנו?" התעניין אסי.

"אהמ, ריצת הבוקר היתה קצת מעייפת... ולא ממש התחברתי לארוחות עם האצות והטופו..." גימגם דניאל, ואז ראה שיהודה ואסי מביטים בו בפליאה.

"טופו? אצות?! ממתי אוכלים אצלנו אצות? וריצת בוקר?! זה נכון שההורים שלנו מקפידים בקטע של הבריאות, אבל..."

"חבר'ה", אמרתי, והתחלתי לחייך, "נראה לי שמישהו עבד עלינו".

כשנכנסנו למטבח, גילינו את ההורים שלנו מתגלגלים מצחוק. "אמרנו שלא נהיה פחות קשוחים ממה שאנחנו בדרך כלל", אמר אבא שלי, "אבל לא אמרנו שלא נהיה יותר!" המשיך דוד יואל בחיוך גדול. "פשוט רצינו שתעריכו איזה כיף לכם בבית", אמרה הדודה, וליטפה את הראש של יהודה. "ואני באמת מצטערת על הטופו. הוא היה נורא, נכון? אני חושבת שמגיע לכם פיצוי קטן. מי בא לפיצה?"