בשבע 504: המילים ששינו חיים

כתבי וקוראי העיתון 'בשבע' מספרים על כתבה או מדור שחוללו מפנה במישור הפרטי והציבורי

עדי גרסיאל , י"ד באב תשע"ב

 עלה על הסוס

 לא לעיתים קרובות זוכה עיתונאי לראות כיצד המילים שהקליד לקובץ ה'וורד', הועברו לעריכה, לעימוד ולהדפסה, נוגעות באנשים אחרים וממש משנות את חייהם.

לפני תשע שנים נשלחתי לראיין את אבשלום לדני בחווה הטיפולית 'דרך שלם' שהקים ליד טלמון. לדני, עובד סוציאלי, טיפוס חם וצבעוני, שהיה גם פעיל בתחום גאולת קרקעות, ערך לי סיור בין הסוסים, הכלבים והחממות.

ימים אחדים אחרי הפרסום התקשר אלי פ', שעמו עבדתי בחברה גדולה בעבר. הוא ביקש להודות לי. כששאלתי על מה, סיפר כי יש לו בן שלא מסתדר עם מסגרות והוא ואשתו היו על סף ייאוש ממנו. אחרי שקראתי את הכתבה, אמר לי פ', החלטתי לנסות את החווה של לדני.

וכך סיכם לי פ' את החוויה כשחזרתי אליו לפני ימים אחדים:
"נסענו עם בננו, בעקבות הכתבה, כדי להתעניין בחווה. ישבנו ודיברנו עם אבשלום, ובננו לא התעניין בכלל בשיחה שלנו. אחרי שסיימנו אבשלום פנה אליו, ושאל אותו אם הוא רוצה להישאר כמה ימים ולראות איך החיים שם. להפתעתנו (ולשמחתנו!) הוא סיכם עם אבשלום שהוא יישאר כדי לבדוק.

"החווה סיפקה מסגרת תומכת ולא לוחצת, באווירה משפחתית, ויחד עם זה הוא למד שם אחריות אישית וקבוצתית. היו להם פרויקטים בתוך החווה עם מסגרת נינוחה לגמרי, אבל הם גם יצאו החוצה לעבוד אצל אנשים שונים, וגם שם למדו לתפקד בצורה נורמטיבית.

"לפני החווה לא ידענו איך נתמודד עם הבן יקיר לנו אפילו לחודש ימים, ואחרי שהוא חזר הביתה, כעבור שנה, היתה לנו חצי שנה מהנה איתו, עד שהוא יצא למכינה קדם צבאית".

אני לא יודע אם פ' שמר את הכתבה מגיליון 75 של 'בשבע', וגם העותק בארכיון העיתון כבר מתחיל להצהיב, אבל לפחות עבור משפחה אחת, המילים שנכתבו לפני כמעט תשע שנים, נותרו בעלות משמעות.

משנה כדרך חיים

 יואל יעקובי

לפני כשנתיים פרסם העורך עמנואל שילה בטורו 'שולחן עורך', שמוקדש בדרך כלל לעניינים שעל סדר היום, פרסומת גלויה. זו לא היתה פרסומת מסחרית וגם לא פוליטית, אלא פרסומת ללימוד המשנה. עמנואל, מעבר להיותו ר"מ לשעבר בישיבת הסדר ותלמיד חכם גם בהווה, העיד (ולא בפעם הראשונה בטורו) על היותו 'משוגע לדבר', כמי שעסק ועוסק הרבה בשינון משניות. הוא סיפר על המחזור החדש של המשנה היומית שנפתח באותו זמן, והמליץ להצטרף אליו, תוך הפניה לשני ספרי עזר חשובים: 'משנה סדורה' של הרב דורדק ו'שינון המשנה בעל פה' בהוצאת 'שי למורא'.

לפחות מבחינתי הדברים הללו היו בדיוק בזמן הנכון. תקופות ארוכות חיפשתי את דרכי בלימוד התורה, והחוויות הטובות ביותר שזכורות לי היו מהתקופה בה שיננתי משניות ערב גיוסי לצה"ל. החלטתי להרים את הכפפה והתחלתי ללמוד. בתחילה זה היה פשוט יותר, כי אלו היו משניות שזכרתי מ'הקדנציה הקודמת', אולם בהמשך כבר היו משניות חדשות. הדרכה שקיבלתי לפני שנים מרב גדול היתה שכדי להשיג היקף בידיעת התורה יש להעדיף לימוד משניות עם פירוש הרמב"ם על פני לימוד רי"ף, שבגלל צורת עריכתו לא תמיד קל להבין מהי מסקנתו. את ההדרכה הזו יישמתי כאן, ויחד עם חזרות הצלחתי, בחסד ה', להגיע לידיעה יפה בכמה וכמה מסכתות. היום לומדי המשנה היומית נמצאים בסדר נשים, כך שמי שהתחיל אז הספיק לסיים כבר שני סדרים. אם הוא הקפיד על סדר חזרות מספיק קבוע – שליש מהתורה שבעל פה היתה בכיסו, לפחות בצורה בסיסית.

ולא שלא היו משברים. היו גם היו. אבל ה' עזר ולפחות שתי משניות חדשות מדי יום הקפדתי ללמוד, כך שנשארתי צמוד לסדר העולמי של הלימוד. כמובן, בתקופות ארוכות בהן לא היו מספיק חזרות התקיים הכלל ש"דברי תורה קשין לקנותן ככלי זהב וקלין לאבדן ככלי זכוכית", ונוצר צורך לשיחזור המשניות הנשכחות, כשהספר 'שינון המשנה בעל פה' מסייע מאוד בעניין. ועדיין, הלימוד הזה הצליח ברמה כזו, שאני מנסה (בינתיים לא מספיק בהצלחה) לאמץ אותו גם בחלקים אחרים של התורה.

 ואחזור למקום בו פתחתי. תפקידו של עיתון הוא לא רק לדווח לנו על יוזמות לימודיות חדשות מעין אלו. תפקידו העיקרי הוא להגן על החלשים והעשוקים (כלכלית ופוליטית), להשיב מלחמה כנגד אלו שקמים לפגוע בתורת ה' ובארצו, להציג דמויות מופת שאפשר יהיה ללמוד מהן, וגם להתעדכן במה שקורה בעולם, שהרי "לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". לעיתים גם נעשות טעויות בשגגה או סתם ממידות שטרם תוקנו (לפחות אצלי...). אולם הקו המנחה צריך להיות התכלית שהדברים צריכים לקרב אותנו לה'. מאמר כמו זה על המשנה שכתב עמנואל (ושאני מכיר לו הרבה תודה על כך) הוא רק אמצעי להיזכר מדי פעם בצורה גלויה בתכלית הזו, שאמורה להימצא תמיד אי שם בירכתי מוחם של הכותבים – וגם של הקוראים.

 ספר תורה ראשון ברשות השידור

אורי רווח

זה היה אמור להיות ראיון שיגרתי על חיי. על התשובה, השליחות בטלוויזיה, הכתבות למבט לחדשות וכו'. ביקשתי להוסיף שנשמח לקבל ספר תורה, כדי שנוכל להתפלל שחרית בבניין רשות השידור מדי שני וחמישי.

התגובות היו טובות ומרגשות. עוד באותו שבוע של פרסום הראיון פנה אחי, רב קהילת חב"ד ברמות, הרב אפרים בוגרד, וסיפר שפנו אליו כדי לאתר אותי. יהודי יקר בשם פרץ הסכים להשאיל לנו ספר תורה. תוך ימים התחוללה היסטוריה ברשות השידור. לא אשכח איך באותו יום נסעתי עם רכבי לשכונת גאולה להביא את הספר מהחנות ברתת ובזיע. שעה אחר כך געש ורעש רחוב תורה מציון, שם ממוקמת הטלוויזיה הישראלית. היתה רק בעיה אחת: כיצד ייכנסו עשרות המוזמנים? הרי לכל מוזמן צריך אישור בכתב, ובכלל בתקופה ההיא לא היה ממש פשוט כי היו הרבה התנגדויות לבית הכנסת.

המצב הזה היה אמור להקשות על קיום האירוע, אבל דווקא הקב"ט של הטלוויזיה, משה גפני, הדגיש בפנינו כמה חשובה הכנסת ספר תורה והכריז כי לא צריך אישורים כשמכניסים ספר תורה. כך הגיעו רבים וטובים: רבנים, אישי ציבור, עובדים רבים. כולנו יצאנו בריקוד ובשירה מהבניין הראשי של הטלוויזיה לשער הצלמים, עד לאולפן נקדי שממנו שודרה פופוליטיקה. האולפן הזה נהפך לשעה קלה לאור גדול של תורה. הרבנים הרוש, בצרי וביגון דיברו על הצורך לנצל את התקשורת לפרסם את הגאולה. סעודת המצווה הייתה לא פחות מרגשת. אפילו זכינו בכתבת שער עוקצנית במוסף גלריה של עיתון הארץ.

מאז אנו מתפללים לרוב בשני וחמישי, עם סיוע גדול מהמנכ"ל יוני בן מנחם שהתיר לנו כעת לשפץ את בית הכנסת, וכל זה בזכות עיתון 'בשבע'. אם אפשר, נבקש בהזדמנות זו עוד ספר תורה בנוסח האר"י ז"ל, ואז השמחה תהיה כפולה ומכופלת. אגב, מי שירצה לסייע לנו בהשלמה למניין בשני וחמישי, מוזמן לעשות זאת בשמחה בשעה 9:30 בבוקר.

 יריית הפתיחה למאבק למען פולארד

אשר מבצרי

סיפורו של יהונתן פולארד היושב 27 שנים בכלא האמריקאי, הינו  אחד הסיפורים הכואבים ביותר של דורנו, סיפור של עוול משווע בכל קנה מידה. בשנה האחרונה נחשף העניין יותר ויותר בתקשורת.

אולם לפני  כתשע שנים, כאשר התודעה בעניינו של יהונתן פולארד הייתה נמוכה ביותר,  זכה העיתון "בשבע" להביא את סיפורו הכואב של יהונתן פולארד בכתבה נרחבת ("לחופש נולד" – עופרה לקס) שהביאה את הנושא לתודעה הציבורית, ועוררה את המאבק לשחרורו. במהלך השנים זכה העיתון ללוות את הפרשה באחריות ראויה לציון

הנשיא פרס העלה לאחרונה את הבקשה לשחרורו של יהונתן בתחילת הפגישה עם הנשיא אובמה, בסמוך לטקס הענקת מדליית החירות הנשיאותית, והבהיר את חשיבות הנושא מבחינה אנושית, ואת הקונצנזוס  בעניין בקרב אזרחי ישראל. הנשיא אובמה לא נתן תשובה שלילית, והעניין נשאר פתוח לחודשים הקרובים. בקשתו של פרס, שלא הייתה כדוגמתה במשך 27 שנה, הייתה תוצאה ישירה של הרחבת ההתגייסות הציבורית להצלת פולארד.

בח' באב חל יום הולדתו ה-58 (27 ימי הולדת בכלא!) של יהונתן, ואנו נדרשים כעת לעבודה מאומצת להצלתו. הפרטים והעידכונים בקבוצת הפייסבוק: "פולארד גם לי אכפת"  ובאתר:    www.freepollard.net. ויהי רצון שבקרוב נתבשר כולנו על שחרור יהונתן, "אם תרצו – אין זו אגדה".

לגלות מחדש את הקשר למקדש

ירעם נתניהו

שורות אחדות מריאיון שפורסם בבשבע (כ"ו בתמוז תשע"א) הצליחו לטלטל אותי טלטלה עזה.

וכה נכתב בריאיון:

הרב מדן: "אישיות ביטחונית בכירה מאוד זימנה אותי אליה בזמנו. הוא צעק עליי: 'עד שסידרנו לכם את העליות להר הבית, אתם לא מביאים מספיק אנשים  יסגרו לי את ההר!' הוא האמין שזה הדבר שצריך לעשות. אני הייתי אצלו בחדר, הוא צעק עליי. הם סידרו לנו להיכנס, ועכשיו הכול אפשר, ובגלל שלא הבאנו מספיק אנשים בסוף עוד פעם יסגרו את ההר. הוא האמין שבשום פנים ואופן אנחנו לא יכולים להשלים עם העניין הזה".

דברי הרב יעקב מדן גרמו לי לשקול מחדש את הנחת היסוד שלי, שעד אז הייתה ברורה לי לחלוטין ולא ערערתי עליה: אסור באיסור חמור לעלות להר הבית! כרת למהדרין! אמנם שמעתי שיש רבנים שאומרים שמותר לעלות, אבל הם תמיד הצטיירו כרבנים בשוליים. משיחיים משהו.

אבל פתאום באותן שורות שמעתי אדם שאינו דתי, לא משיחי בעליל, הקורא ליהודים לעלות להר. לא סתם קורא – צועק! זועק! אותה אישיות בכירה בעצם האשימה אותי – אדם שמתפלל כל יום לכיוון קודש הקודשים ומזכיר בתפילה את בניין ירושלים, שמשמעו הקמת בית המקדש – האשמה חמורה.

והוא צדק בכתב האישום.

בזכות דבריו נכנסתי בעובי הקורה: קראתי מאמרים, דרשתי וחקרתי ושוחחתי עם כל מיני רבנים. גיליתי די מהר שהטיעון האמיתי של המתנגדים הוא לא אי-ודאות המקומות המותרים לעלייה, אלא הפחד שאם נקרא לציבור לעלות, יעלו אנשים בטומאה. "בהוראה לציבור – לדעתי אין לעלות. אבל יחידים שמרגישים צורך – יכולים לעלות", אמר לי הרב דרוקמן.

והרגשתי. ואת ההרגשה תרגמתי למעשה.

עליתי להר והרגשתי אדם שלם יותר. כבר עליתי להר 3 פעמים, והספקתי גם לברך "דיין האמת" בלי שם ומלכות וכמעט קרעתי קריעה, ומנגד גם הספקתי לברך "שהחיינו" ו"שעשה נסים" בשם ומלכות. מי שלא עלה להר לא יבין את הניגודים הללו.

כבר הספקתי להיות מעוכב חקירה פעם אחת רק כי העזתי ל"ע לשיר "שבחי ירושלים" בהר הבית.

אני מתפעל את הפייסבוק של הר הבית (חפשו אותנו ולחצו "אהבתי"), ואני חבר ביוזמה להקמת אתר אינטרנט מכובד להר הבית ולמקדש.

אני קשור ליוזמה החלוצית להעלות קבוצות עיתונאים דתיים להר. מין מיזם סיורים לציבור הדתי לאומי – ציבור שמוכרח להתעורר ולעורר כך שבעשור הבא ל'בשבע' מישהו אחר יוכל לכתוב כמה בשבע השפיע על חייו, ואיך הוא התגייס לבנות את בית המקדש שכבר ניצב על תלו.

סיפור לשולחן השבת

כאשר היינו צעירים והילדים היו קטנים, היה מאוד קל בשולחן שבת -  קוראים את הדפים שהילדים מביאים מהגן ודברי תורה מהפרשה ברמה של הילדים. אך כאשר הם התבגרו, שולחן השבת נהיה מגוון: נערים בני 15-16 עד קטנים בני שנתיים שלוש. לא הצלחתי לעניין את כולם, וכשאני מדבר אל הקטנים הגדולים מתחילים לדבר ביניהם ולהחליף חוויות, וכאשר אני מדבר אל הגדולים - הקטנים מתחילים למשוך תשומת לב ולהפריע.

כך עוברות להן השבתות מתוך תסכול - איך מעניינים את כל בני הבית בשולחן שבת? ואז, שבת אחת באמצע הסעודה, העיתון בשבע היה מונח ליד השולחן, כאשר המדור 'סיפור לשבת' פתוח. אני לוקח את העיתון ומתחיל לקרוא בשקט, ואז כאשר מתחילה לעבור בי התרגשות מקריאת הסיפור, עמדתי והתחלתי לקרוא אותו שוב בעל פה, כדי להתאים גם לגדולים וגם לקטנים. להפתעתי כולם השתתקו בזה אחר זה והתחילו להקשיב.

 כך מאז אותה שבת, בעזרת הסיפור לשבת, אני פותח את שולחן השבת ואחרי שכולם בהקשבה ומרותקים, מאוד קל להמשיך אחרי הסיפור בדברי תורה. שולחן השבת אצלנו השתנה לטובה בזכות הסיפורים המרגשים שכל שבת מופיעים בעיתון.

ישראל ליבמן, בית אל

לק"י

"והאיש משה עניו"

אין ספק שבמשך שנותיו של בעיתון בשבע הכתבה  שהשפיעה עלי ביותר היתה זו שנכתבה על הגאון המופלא הרב משה לוי זצ"ל (יואל יעקובי, גליון 249) בה הופיעה סקירה מאלפת לדמותו של הגאון הצעיר שהיה מגדולי פוסקי הדור (מחבר הספרים מנוחת אהבה, ברכת ה' ועוד), בשילוב סיפורים והנהגות מיוחדת. כנער צעיר כתבה זו פתחה לי ומסתמא גם לרבים אחרים, צוהר לעולמו הנאצל של הרב שהכיל תורה וגדולה במקום אחד. אע"פ שהכרתי עוד קודם לכן חלק מספריו, לא ידעתי באמת מי הוא אותו "האיש משה" שעומד מאחורי החיבורים. ומתוך הדברים שנכתבו עלה בי רצון להתחקות באישיותו של הרב. אני חושב שמן הראוי לפרסם מידי פעם כתבות מעין אלו, על שאר חכמי התורה מכל החוגים והעדות.

ידידיה ניסים

בית אל

את הכתבה "במחשבה תחילה" על שיטת החשיבה החיובית של הרבנית מרגלית שרפר, קראתי בזמן מאוד נכון בחיי.

הייתי בתקופה שביקשתי מהקב"ה כ"כ להיות בשמחה. הוא בטובו שלח לי בכל מיני דרכים, אירועים תכנים וכיו"ב להגיע לשמחה...

הכתבה "במחשבה תחילה" שהייתה אחת מהן, עזרה לי, רוממה אותי וחיזקה אותי מאוד.

לא הייתי מסוגלת לזרוק את העיתון ואכן הוא איתי למשמרת.

בכל פעם שאני רוצה להתחזק, אני קוראת את הכתבה ואפילו יש לי מחשבות לצלם ולחלק ליקרים לי...

הדסה אהרונסון, דולב

קודם כל יישר כוח על הגליונות המעניינים שאנו תמיד מחכים להם

עם תוכן ערכי רב ומגוון שמרחיב את הדעת (כתבות בנושאי חינוך ובעיות בוערות שעל הפרק) !

וכן,ישנה כתבה ששינתה את חיי והיא הכתבה שפורסמה בטווח השנה/שנה וחצי האחרונות.

הכתבה עסקה בבית ספר תיכון ממ"ד לילדים לקויי למידה בירושלים.

לצערי הרב אני לא זוכרת את שמו של בה"ס אך אני היטב זוכרת שהמנהל שרואיין סיפר שאף הוא בעצמו היה ילד לקויי למידה ושבראיון שהוא ערך לילד,הילד סיפר שהוא לא אוהב שום מקצוע בבית הספר!המנהל,בתגובה,קיבל אותו מייד!

את זה אני כותבת בתור מורה לשעבר.

כן,מורה לשעבר שזוכרת היטב את חוסר האונים ואת אזלת היד של המערכת!!

נכון,היום יש הקלות והתאמות ומה נאמר ומה נדבר-ממש ימות המשיח בהשוואה לאותם הימים שבהם אותם התלמידים הוגדרו כ"עצלנים" וחסרי כל יכולת למידה.

אך הקלות והתאמות לחוד,ומציאות לחוד.אין כל ספק שההקלות וההתאמות אכן הקלו באופן די משמעותי על חייו של התלמיד לקויי הלמידה אך במערכת החינוך כיום מצויים אלפי תלמידים שמבחינתם ההקלות וההתאמות מהווים רק טיפה בים הסערה שהם נמצאים בו,ועובדה,על כן,שקם הצורך בהקמת בית ספר כזה!  

נוסף לכך היאוש האישי הפרטי שלי מכך שהשנים חולפות ועוברות,באקדמיה

מלמדים תאוריות חדשות ,כגון תאוריית האינטליגנציות המרובות שכל כך מתאימה ונכונה למין האנושי(אולי תעשו על זה כתבה?!), אך בפועל,במערכת החינוך שום דבר לא משתנה בהתאם לכך ואף נעשה גרוע יותר במרדף אחר הישגים לימודיים מזהירים כשלמרבה הצער פיתוח אישיותו של התלמיד על כל גווניה ורבדיה נשארת בינתיים הרחק מאחור....

את פליאתי ותדהמתי למקרא אותה הכתבה אני זוכרת היטב עד היום ואף מידי פעם הוגה ומהרהרת באותו ביה"ס!

כן,הכתבה עולה וצצה בזכרוני פעמים די רבות כי בי"ס כזה ראוי ממש להרשם על גבי דפי ההיסטוריה של מזרח תיכון וסדר עולמי חדש,ואני תוהה-האם בעולם ישנם בכלל עוד בתי ספר כאלו??!

יחד עם זאת אני שמחה גם סוף סוף להכיר לכם תודה על נתינת האכסניה למר עודד מזרחי אשר סיפוריו מחממי לב ונפש ממש!

והנה,גם כאן ישנו סיפור שלא אשכח לעולם והוא "חרב הסמוראי" אשר פורסם אצלכם לפני כארבע-חמש שנים,וכבר אז,נאות מר מזרחי לבקשתי ושלח לי אותו במייל ע"מ להפיצו בין מכותביי.

 

יישר כוח לכם ועלו והצליחו!

עילום שם מהשפלה

 

אחד מן הגליונות הראשונים של "בשבע",

ובסמוך ל"שבת השחורה",בחברון,שבת קשה בה נפלו 12 לוחמים וגיבורים,

ובהם דני כהן ומח"ט חברון,דרור ווינברג,הי"ד,בראיון ל"בשבע",אומר הרב הראשי לחברון- קרית ארבע,

הרב ליאור שליט"א,בדברי נחמה וחיזוק, שעל "הציבור הדתי להתחזק באמונה,על אף המחיר הכבד".

לדבריו ,יש בסמיכות המגורים למערת המכפלה,בה קבורים אבותינו ואמותינו,בכדי לנסוך כוחות אומץ וגבורה.

"הציבור שלנו",אומר הרב,חש כשליח וכחלוץ לפני המחנה,ובעז"ה,עוד  נזכה להכרת והערכת הציבור הכללי,את תרומתם של מתיישבי חברון וקרית ארבע.

כמה שבועות קודם,ערב שבת עקב,נפתחה אש מרצחים לעבר מכוניתה של משפחת הרב דיקשטיין,וברגע נגדעו חייהם של הרב רעייתו חנה ובנם שבואל הי"ד.

זכיתי להכיר את הרב דיקשטיין זצ"ל כרבו של בני בישיבת נתיב מאיר.

בגליון מס' 3 של בשבע,ששמור עימי,בכתבה מרגשת של יגאל שוק,

הוא מספר על משפחת דיקשטיין המיוחדת,ועל מח"ט חברון דרור שבא לנחם,וכולם מתאספים סביבו,ומבטיח,

שידי צהל לא כבולות ע"י הדרג המדיני..

ובכתבה מצוטטים דבריו המדהימים של יבדלח"א  צבי יהודה דיקשטיין:"

האמונה שלנו לא נשברה,אנחנו לא יודעים איך נמשיך,אבל אני יודע שנמשיך,

קורבננו אינו פרטי.הם נהרגו כבני חורין בארץ ישראל".כתלמיד של הרב ליאור בישיבת ניר קרית ארבע,אני חש שעיתון בשבע הוא אכן ,"מכרה זהב של אמונה",וכשמו מספרו,שבע,רובו ככולו קודש,אור קטן אך עם זאת איתן,עתון של אהבת תורה ,א"י,ובעיקר אהבת עם ישראל, עיתון שנותן לי ולמשפחתי,ולרבים כמותי,אמונה ותקווה.תודה.

אריק קרמר