בשבע 504: נשיא ורוח

השבוע ביקר בישראל המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, וביקורו עבר כמעט בקול דממה דקה.

עדי גרסיאל , י"ד באב תשע"ב

זוכרים את המהומה סביב ביקורו של המועמד לנשיאות ארצות הברית, ברק אובמה, בישראל? חגיגה בעיתונים, כותרות ראשיות, מה לא. חצי מעמוד השער של 'ידיעות אחרונות' הוקדש אז לאובמה ולראיון שהעניק לעיתון עם הכותרת "יש אופציה צבאית נגד איראן". ארבע שנים עברו מאז ובינתיים נראה שאובמה התכוון לאופציה של כניעה ללא תנאי (גם זו אופציה צבאית, לא?). אבל כאמור, התקשורת כמעט התעלפה מביקורו של הגבר השחור והנאה בישראל.

השבוע ביקר בישראל המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, וביקורו עבר כמעט בקול דממה דקה. היחיד שעשה מעט רעש היה דווקא 'הארץ', אבל זה היה בעיקר כדי לחבוט בנתניהו ולקרוא לו לא להתערב חלילה בבחירות בארצות הברית, או כדי לדווח על ביטול פגישה של רומני עם שלי יחימוביץ', ללא ספק בהתערבות נתניהו, לפי העיתון.

התמיכה של התקשורת הישראלית באובמה מגיעה לעיתים לשיאים אבסורדיים. דוגמה לכך סופקה לנו השבוע, כאשר אובמה ארגן טקס מצולם מאולתר שבו חתם על חוק (שאושר בקונגרס) לשדרוג היחסים הביטחוניים עם ישראל. נכון, לא אובמה יזם את החוק, ובאותו יום הוא חתם על עוד 500 חוקים אחרים, אבל היי, כאן הוא עשה את זה בטקס מצולם! כתבי ynet רון בן ישי ויצחק בן-חורין לא ידעו את נפשם מרוב התלהבות. הם אמנם הודו ש"הוא חיכה כמעט עד לצילום המשותף של רומני ונתניהו, כדי לסדר לעצמו צילום נגדי", אך מיד הוסיפו: "אבל אל תטעו. זה לא רק צילום", וציטטו את עמוס גלעד שמדבר על אבן דרך היסטורית. ההתנסחות הזו חוזרת בהמשך. "אי אפשר לטעות בעיתוי, ערב בחירות, אבל התוכן הוא אמיתי", ממשיכים הכתבים ומרבים לשבח את אובמה על פועלו הנפלא כלפי ישראל.

כיצד הפך ספין לא מתוחכם במיוחד של אובמה לכתבה משתפכת כל כך, ובעיקר מדוע כתבי ynet משתדלים כל כך להלל את אובמה בעברית, כאשר מספר הבוחרים הפוטנציאליים שיקראו את דבריהם זניח ביותר? נראה שגם כעבור ארבע שנים מהופעתה של 'התקווה השחורה' והתרסקותה, עדיין יש כתבים שכל שיקול דעת שלהם מתמסמס ברגע שמופיעה המילה 'אובמה'.

הלל גרשוני

 

 

בסבך של קרן

מפי מי יצאו דברים אלה: "אם מנהל לא רוצה אותך בתפקיד מסוים, הוא לא רוצה, וזה לא משנה מה השיקולים שלו. לנהל על זה קרב זה מיותר בעיניי... אני לא מבזבזת אנרגיה על קרבות מיותרים"? זו היתה קרן נויבך בראיון ל'מעריב' ביום 29.11.2008, הרבה אחרי שיוסף בראל סיים את תפקידה בטלוויזיה, אבל לפני שהודחה מהגשת 'מבט שני'.

זו אותה אישה שבצום תשעה באב כ-20 פעילים חברתיים ועיתונאים הפגינו בעדה, כלומר נגד החלטת ההנהלה לשמור על איזון בשידור, ואף הבעירו צמיגים בכניסה לשערי האולפנים בתל אביב. כנראה שהאג'נדה האישית של נויבך השתנתה מאז ועד היום. לא רק שכל המגזר שהיא קידמה בשנים האחרונות דרך התוכנית שלה בא לעזרתה כדי להדוף את המהלכים של הנהלת 'קול ישראל', היא גם הצליחה לנגוס במחנה שכנגד. 

מנחם בן עצמו ציין דבר שידוע לכל: על אף מגוריו בהתנחלות, מבחינה חברתית הוא דווקא שמאל. גם ד"ר מוטי קידר הסתייג משיבוצו לצידה של נויבך ואמר: "נפלתי שלא בטובתי לתוך מאבק בין הנהלת רשות השידור לבין שדרניה... הבהרתי להנהלה שהם עשו פה מעשה מגונה... אני איש מקצוע, אקדמאי, אינני כדור בידי אף אחד".  

הבעיה היא שגב' נויבך לא כל כך שומרת על רמה אתית מחייבת של מקצועיות על פי הכללים ברשות השידור. נכון, לא נעים להיתפש כאילו עושים בך שימוש ככלי ניגוח, אבל לפעמים זה מה שדרוש על מנת לשמור על שידור ציבורי, שהוא באמת ציבורי ולא אישי.

ישראל מידד

 

 

מתנחלים גם באקרנים

כשהימין סוף סוף התחיל לדבר על "להתנחל בלבבות", הכוונה היתה בעיקר לתקשורת ולעיתונות. מעט מאוד תשומת לב הוקדשה למדיום הקולנועי. בית הספר לקולנוע 'מעלה' כבר הספיק להוציא תחת ידו עשרות סרטים מעולים, עם נרטיב ומסרים מהמבט ה'דוסי' על גווניו השונים, וגידל במאים כמו לייזי שפירא ('סרוגים').

למרות זאת, עד היום, עד כמה שזכרוני אינו מטעני, לא יצא לאקרנים סרט עלילתי ברמה קולנועית גבוהה, המשקף באופן חד משמעי וברור את הקול הימני, ההומני, בסוגיה בעלת קול פוליטי ברור תוך מתיחת ביקורת נוקבת על צה"ל ותפקידו ב'התנתקות'.

הרבה מלים נכתבו וייכתבו על החשיבות של הסרט 'זוהר הרקיע', המהווה תרגום קולנועי יפהפה להכנה המנטלית שערכו פסיכולוגים-מטעם לחיילים מבצעי הגירוש בתשס"ה.

זו פעם ראשונה שנעשה שימוש בכלי הרגשני העוצמתי ביותר, בנשק הקולנועי. על כל חסרונותיו ובעיותיו – מדובר בכלי שהשפעתו חזקה ביותר, וצריך לברך שהחיינו על כך שיש מי שהצליח לנתב את הדרך ללב עם מטען כל כך לא-נכון-פוליטית בזירה הישראלית.

רק אחרי שהבולדוזרים מחקו את הבנייה המדהימה שהיתה בחבל עזה ובצפון השומרון, וכל מי שדיקלם "הם ינבחו, ואנחנו נמשיך לבנות" הבין שבנייה של שלושים שנה יכולה להימחק תוך דקות, ירד עוד אסימון. הממסד הלא ממוסד של ההתיישבות לקח על עצמו לתת מענה למלחמה על הלבבות.

בית הספר לקולנוע שהקימה ישיבת 'תורת החיים' ביד בנימין לקח על עצמו לשמש חממה ליצירה הקולנועית, למדיום שסוחט ומזריק ישר ללב, לרגש. התוצר 'זוהר הרקיע' הוא כבוד לבית הספר וליוצריו. זו סנונית ראשונה של השקעה בסדר גדול של יצירה קולנועית. הדרך ארוכה, והכיוון הנכון. אני בטוחה שהמשך יבוא.

חני לוז

 

"לעולם לא אשרוף את עצמי בשביל צדק, אבל אין לי בעיה לחרוך את ביבי" (יהונתן גפן, nrg מעריב)

על אמירות הרבה יותר קלות כבר חקרו כאן רבנים

 

"תפילה לשלום הרמטכ"ל; גנץ מתנגד לתקיפה באיראן כעת" (כותרת לכתבה של עמוס הראל, 'הארץ')

מפחיד לחשוב אילו חטאים הם היו עושים אם גנץ היה בעד

 

"צהלה בימין הקיצוני: קללת ההתנתקות" (כותרת ב'ידיעות אחרונות')

תודו שזה יותר נחמד מזעם בימין