בשבע 504: בדרך לתקשורת מאוזנת

כלוחמת למען צדק חברתי, קרן נויבך צריכה להיות רגישה לעוול שהתכנית שלה היא חלק ממנו| עשור לבשבע: למה חשוב לעשות עיתון לציבור הדתי

עמנואל שילה , י"ד באב תשע"ב

 

1.      לא הייתי רוצה שמנהלי 'קול ישראל' ישבצו מישהו מאנשי 'בשבע' כמגיש מאזן לצידה של קרן נויבך. העונש הזה, להיות אורח לא רצוי אצל שדרנית שהתכנית מזוהה איתה, לא מגיע לכתבים שלנו. ובעצם אולי העונש הזה לא מגיע גם לקרן נויבך, שבסך הכול עושה עבודה די טובה. אבל אם קרן נויבך היא אכן בעלת רגישות חברתית ולוחמת למען הצדק כמו שמספרים עליה, הייתי מצפה ממנה שתהיה רגישה גם לעוול החברתי שהתכנית שלה היא חלק ממנו. העוול שבמסגרתו קבוצת מיעוט בעלת פרופיל סוציולוגי ואידיאולוגי מובחן היטב מחזיקה בידיה את חלק הארי של השידור הציבורי, בעוד בעלי דעות אחרות זוכים לכל היותר לפירורים.

יש כאן עוול כלפי עיתונאים בעלי דעות לאומיות ומסורתיות-שמרניות, מוכשרים לא פחות מנויבך וחבריה, שתקרה של זכוכית משוריינת חוסמת את דרכם לקבלת התפקיד הנחשק של מגיש תכנית אקטואליה בשתי תחנות הרדיו הציבוריות הגדולות, קול ישראל וגלי צה"ל. ומה שחמור עוד יותר, יש כאן עוול כלפי חלקים נרחבים בציבור הישראלי (ולפי תוצאות רוב מערכות הבחירות בעשורים האחרונים - רוב הציבור הישראלי), שגם להם מגיע להרגיש לפחות חלק מהיום שהם מאזינים לתחנת הבית שלהם. גם הם רוצים להאזין לתכנית שהמגיש שלה חושב כמותם, אוהב את מה שהם אוהבים ומתעב את מה שמעורר סלידה גם אצלם. לשמוע פתיח דעתני של תכנית ברדיו הציבורי וליהנות מהניסוח הרהוט והמדויק שאינו תוקף אלא דווקא מבטא את הרגשות והמחשבות שלהם.
עשר שנים לאחר ש'בשבע' יצא לדרך, אנו פועלים היום בסביבה תקשורתית קצת יותר טובה, קצת פחות מנוכרת. אבל בעניין הזה אסור להסתכל על עשירית הכוס המלאה. חובה ללחוץ על הגז ולהתקדם הלאה, כי חוסר האיזון התקשורתי ממשיך בכל יום לגרום נזקים חדשים

2.      ישנן שתי דרכים אפשריות לרפא את העוול של חוסר האיזון האידיאולוגי בשידור הציבורי. אפשר להיצמד לעקרונות הישנים של 'מסמך נקדי', שמאז ומעולם רק יחידי סגולה מסוגו של יעקב אחימאיר מילאו אחריהם באמת. דעותיהם והעדפותיהם האישיות של מגישי תכניות האקטואליה יפריעו הרבה פחות אם הם יקבלו על עצמם ויקפידו היטב להימנע מלבטא אותן בשידור. אבל אם התפישה המקצועית של שדרנינו או העדפתם האישית גורסת ששידור מאופק ומרוסן מדכא את השדרנים ומשעמם את המאזינים, כי אז אין מנוס מחתירה לאיזון אידיאולוגי וסוציולוגי של הרכב צוות המגישים. זה לא חייב להתחלק בדיוק פיפטי-פיפטי או לייצג באופן מדויק את המפה המפלגתית בכנסת, אבל ברור שציוות כוח האדם בתכניות האקטואליה חייב לעבור שינוי רדיקלי.

קשה לצפות מקרן נויבך, למרות המוניטין שלה כלוחמת למען צדק חברתי, שתודיע על נכונותה להתחלק מרצונה הטוב בזמן השידור שלה עם מגישים נוספים בעלי דעות אחרות. אבל המינימום שנדרש ממנה ומשכמותה הוא להודות בעיוות הטמון במצב הקיים, ולתמוך בגלוי בכל יוזמה סבירה למען שידור ציבורי מאוזן יותר. בעניין הזה נויבך ושכמותה יכולות לקחת דוגמא משלי יחימוביץ'. כשדרנית מובילה ברשת ב', יחימוביץ' אמנם ניצלה באופן די בוטה את המיקרופון הציבורי כדי לקדם את העדפותיה, אבל לפחות היא הודתה בפומבי בהטיה השמאלנית של התקשורת ותמכה בעקביות בדרישה לשנות את המצב. קרן נויבך לא חייבת לקבל בנפש חפצה תכתיב של מגישים אורחים שאין לה כימיה איתם, אבל כמו שהיא נלחמת על כל נושא חברתי, נויבך צריכה להילחם על הקצאת זמן שידור שווה לבעלי דעות שונות משלה. יהיה קל יותר לתמוך במאבק הברנז'אי למען זכות השידור של קרן נויבך אם גם היא תראה נכונות להיאבק למען זכות השידור של אחרים.

3.      ומילה אחת על מנהליה של נויבך. אינני יודע מהו סבך המניעים והאינטרסים שמניע אותם לפעול כפי שהם פועלים. אני רוצה לקוות שגם המניעים שלהם טהורים, אבל גם אם לא - המטרה שלהם צודקת. החתירה לאיזון בשידורים היא לא זכותם אלא חובתם. זה לא חייב להתבצע דווקא בדרך הזאת, אבל זה חייב להתבצע. מול ההתגייסות הרחבה של עיתונאים בעד קרן נויבך ונגד מנהליה, גם מיקי מירו וחבריו ראויים למילה טובה על מאמציהם למען שידור מאוזן.

 

 לחזק את כוח החלוץ

ועד שנזכה לשידור ציבורי מגוון ומאוזן, לפחות אנחנו, הציבור הדתי, יכולים ליהנות מהעובדה שיש לנו אלטרנטיבה. זו עדיין לא אלטרנטיבה תקשורתית מלאה, כזו שמקיפה את כל הנושאים והתחומים ומוגשת בכל ימות השבוע. אבל העיתונות האלטרנטיבית שלנו כבר מפותחת מספיק כדי לספק את מי שדי להם במנה שבועית של חומר אקטואלי, וכדי לעזור למי שמחוברים לחדשות יומם ולילה להתנקות פעם בשבוע מהאבק שמותירה בנפש צריכה אינטנסיבית של תקשורת עוינת, מנוכרת ומחלישה.

הציבור הדתי למד להכיר את ערכה וחשיבותה של העשייה התקשורתית, ובשנים האחרונות יש עלייה משמעותית במספרם של הכוחות הצעירים המצטרפים אליה. המצב אמנם רחוק מאוד מלהשביע רצון, אבל הוא במגמת השתפרות. עשר שנים לאחר ש'בשבע' יצא לדרך, אנו פועלים היום בסביבה תקשורתית קצת יותר טובה, קצת פחות מנוכרת. אבל בעניין הזה אסור להסתכל על עשירית הכוס המלאה. חובה ללחוץ על הגז ולהתקדם הלאה, כי חוסר האיזון התקשורתי ממשיך בכל יום לגרום נזקים חדשים.

לעיתים אנו נשאלים מדוע בעצם חשוב כל כך לעשות עיתונות לציבור הדתי. האם איננו עוסקים בעצם בלשכנע את המשוכנעים? אפשר למנות כאן הרבה ערוצים שדרכם השפעתו של 'בשבע' חורגת מגבולותיו של הציבור הדתי (למשל: מי אמר שרק דתיים קוראים את 'בשבע'?). אבל התשובה העיקרית היא שחיזוק התודעה של הציבור הדתי-לאומי היא משימה חשובה מעין כמוה, אולי המשימה התקשורתית החשובה ביותר.

הציבור הדתי-לאומי הוא היחיד במדינה שמעמיס על עצמו מגוון כה רחב של משימות. הוא מקבל על עצמו גם חיבור מלא ליהדות נאמנה על פי אמונת ישראל השלמה ומסורת הדורות, וגם חיבור אל העולם הזה ואל הדור הזה. גם לימוד תורה וגם לימודי חול. גם שקידה בישיבה וגם שירות קרבי בצבא. גם התיישבות חלוצית ביהודה ושומרון וגם הקמת גרעינים תורניים לחיזוק הפריפריה. גם שמירת מצוות וטיפוח משפחות גדולות וגם תרומה לכלכלה.

קל יותר להמליך את הקב"ה בתוככי בית המדרש, בד' אמות של הלכה או לכל היותר בקהילה שמסתגרת מאחורי חומות. הרבה יותר קשה להביא את מלכות ה' ותורתו אל הצבא, אל התעשייה, אל היצירה התרבותית, אל עיצוב מדיניות לאומית שמחברת אמונה יהודית עמוקה ביחד עם חיבור מפוכח אל המציאות. בעמותות השמאל כבר זיהו את הציבור הדתי-לאומי כאוונגרד מסוכן שצריך להחדיר לתוכו סוכני שינוי ולערער את דבקותו בדרכו. 'בשבע' מבקש לקחת על עצמו את התפקיד ההפוך, לחזק את ידי העושים במלאכת הקודש, לסייע להם לברר את דרכם וללכת בה. זוהי משימה שיש לה השפעה משמעותית על דרכה העתידית של מדינת ישראל כולה.

בתום עשר שנים של הליכה בדרך הזאת, שנים שחלפו-עברו מהר מאוד, אני מבקש להודות לקוראינו הנאמנים שמחפשים את העיתון בכל שבוע ומקדישים מזמנם כדי לקרוא אותו. אתם המטרה שלנו, עבורכם אנחנו עמלים, העניין והתועלת שאתם מוצאים בפרי מאמצינו הוא שכרנו העיקרי. אני מבקש להודות כאן גם לרוכשי המודעות בעיתון, מפרסמים בתקציבים גדולים וקטנים שבלעדיהם אין קיום לשום עיתון, ובטח שלא לחינמון.

יש עוד הרבה מה לומר אבל מכסת המילים מסתיימת, הזמן דוחק, וצריך להתכונן לאירוע החגיגי לרגל עשור לבשבע, הערב בבריכת הסולטן בירושלים. אז נחתום בברכה, שנזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו, ושהרבה לפני תום העשור השני ל'בשבע' נוכל לצאת בגיליון חגיגי מיוחד לרגל ביאת משיח צדקנו.