חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 505ראשיהפצה

הסברה עכשיו

ילדת השמנת מרעננה שהיתה פעילה נלהבת ב'שלום עכשיו', הפכה למתנחלת נלהבת לא פחות בגבעת היובל בעלי והגברת הראשונה של ההסברה בבנימין
09/08/12, 19:39
עפרה לקס

החזרה בתשובה במהלך השירות בצה"ל, הובילה להיכרות עם אייל אסרף – בקרוב סמח"ט גולני, ולחיי הקרבה נטולי תסכול של אשת קצין בקבע ואם לחמישה| כמובילת הסיורים של אנשי תקשורת וידוענים בחבל בנימין, תמר אסרף מכה על חטא ההתנשאות בציבור שלה, ומזכירה שבסופו של דבר ליבו של העם הוא הקובע

סבה וסבתה של תמר אסרף הקימו את קיבוץ גבים בנגב. כשביקרה אותם בקיבוץ כנערה, נהג סבה להסיע אותה בגאווה לקן השומר הצעיר הקרוב, מלא שמחה על כך שנכדתו ממשיכה את הדרך. בבגרותה, כשהגיעה תורה ליישב את הארץ, היא עשתה זאת מעבר לקו שהוא לא הסכים לחצות. היא ניסתה לשכנע ולהוכיח לו שאת חלום החלוציות ואהבת הארץ היא קיבלה ממנו. הוא אמנם לא השתכנע, אבל עם השנים ניאות להגיע לגבעת היובל שבעלי. היום אסרף ממשיכה לשכנע בחלוציותם של המתיישבים ביו"ש, אבל עושה את זה בתוך המשפחה המורחבת, כלומר עם ישראל. היא מביאה אנשים לאזור בנימין ומראה להם שהחיים כאן אינם תואמים את הסטריאוטיפים המכוערים לפיהם משורטטים המתנחלים ב'ארץ נהדרת' ודומיה. אבל מנגד, היא חותמת מראש על כך שדעתו של העם היא שקובעת, ומזכירה לעצמה שגם לה ולאחיה המתיישבים יש מה ללמוד על הקשבה וענווה.

 

להתאהב במרוקאים

אסרף (39) גדלה ברעננה "בשמנת של השמנת", כהגדרתה. שנות התיכון כללו חברות ב'שומר הצעיר' וב'שלום עכשיו', כולל הפגנות בעד הסכמי אוסלו. זה לא בגלל שהיא הייתה הסגן של יריב אופנהיימר או משהו דומה, פשוט "זה היה חלק מלהיות שמוצניקים".
הייתי בטוחה שיהיה לי קל בבצלאל כי גדלתי עם החבר'ה האלה, אבל זו מציאות שדורשת ממך כל הזמן להוציא מעצמך את הסוער הרע והיצרי שבך, ובדיוק למדתי לרסן. אייל אמר לי 'את הולכת שם בכיסוי ראש, זה קידוש ה'', ודווקא רב שלימד שם אמר לי - תברחי מפה, זה מ"ט שערי טומאה. באותו רגע ברחתי

בשנות התיכון הצטרפה גם לחוג נוער של החברה להגנת הטבע בבית ספר שדה 'שדה בוקר' עם נוער ממושבי עמק חפר והשרון. "כשהגענו לי"ב החבר'ה של המושבים דיברו על הכוונה שלהם לעשות שנת שירות לפני הצבא וזה נשמע לי. כשהגעתי לערב ההסברה, פתאום שמעתי על סמים ומושבים נחשלים, הסתבר לי שיש עולם שלם של מצוקות חברתיות שלא ידעתי עליו". במשך שנה התגוררה אסרף במושב שריגים עם עוד 3 בנים ו-3 בנות, התנסתה בחלוקת חדר וניהול משק בית עם אנשים נוספים, ומגורים עם בנים ש"בחיים לא היית בוחר לגור איתם". אבל בעיקר עבדה עם האוכלוסייה במושב לוזית, התוודעה והתאהבה בעדה המרוקאית (שימו לב לשם המשפחה הנוכחי... ), השפיעה והיוותה דגם לילדים. "בדיעבד אני חושבת כמה היינו יהירים ומתנשאים. כשעשיתי שיעורי בית עם אחת הילדות ולמדנו על מדינות העולם, אביה ביטא את שמות המדינות לא נכון ואני תיקנתי אותו בלי להתבלבל. השארתי אותו כזה קטן. לא קיבלנו הנחייה איך לעבוד עם המשפחה ולהשאיר את המערכת המשפחתית במקום הנכון".

בתום שנת השירות התגייסה אסרף לצה"ל, מתוך תקווה להדריך בבית ספר שדה שאותו הכירה היטב, "אבל התקבלתי לצד השני של המדינה - לחרמון". קורסי ההכשרה של החברה להגנת הטבע הפגישו את אסרף לראשונה בחייה עם חבר'ה דתיים, וסידרת המפגשים הזאת העלתה בה שאלות ותהיות. "אפילו ההיכרות היתה שונה אצלם. אצלנו, ההיכרות בין בנים לבנות כלל לחיצת יד במקרה הטוב וחיבוק נשיקה במקרים אחרים, ופתאום כשהבנים שלנו הושיטו יד, הבנות הדתיות כולן אמרו שהן לא לוחצות. זה היה הלם אמיתי, זו פעם ראשונה שאתה נפגש בזה שלא נוגעים אחד בשני. במהלך הקורס אנחנו הסתובבנו בגופיות ומכנסיים קצרים והן הלכו בחצאיות או מכנסיים ושרוולים ארוכים. אנחנו קפצנו למים, שחינו, עשינו כל מה שרצינו, ופתאום יש כאלה שלא עושות כך. לא הבנתי מה הקטע?".

בהמשך גילתה אסרף גם את הצורך בבדיקת אורז וכרוב לפני הארוחה, ששבתות הן זמן לשירה ומילוי כוחות רוחניים, ואת העובדה שיש עוד בתים בשיר המסורתי 'מעוז צור', כשהבנות המשיכו לשיר במסיבת חנוכה משותפת. "התחושה היתה: למה אף אחד לא סיפר לי? אני אבחר אחר כך אם לשיר או לא. זה פתאום להבין שיש עולם שלם שנקרא להיות יהודי, שאתה שייך אליו לכאורה אבל אתה בכלל לא מכיר אותו ולא יודע מה הוא".

אחד האירועים המשמעותיים ביותר התרחש באחד ממוצאי השבתות, כשאסרף נכנסה לחדר האוכל של בית ספר שדה חרמון, שם הייתה קבוצה של משפחות דתיות, ופשוט נדהמה: "ראיתי אותם מעבירים משהו מאחד לשני ומריחים, והזדעזעתי. הייתי בטוחה שהם מסניפים משהו. אחר כך מישהו הרים נר מוזר וכולם עשו תנועות עם הידיים. אמרתי לעצמי, היהודים האלה עובדי אלילים. ניגשתי לראש הקבוצה וצעקתי עליו 'תגיד לי, מה זה הדבר הזה? כולכם עובדים את האש! ומה הסנפתם פה? זה מותר ביהדות?'

הוא אמר 'על מה את מדברת?' אמרתי 'על הטקס שעשיתם פה'. הוא שאל 'הבדלה?' שאלתי 'מה זה הבדלה?' ואז תורו היה להיות בהלם: הוא שאל 'בת כמה את?' אמרתי '21' אז הוא שאל 'את לא יודעת מה זה הבדלה? מה שיהודי עושה כל שבוע?'".

אסרף ממש התכוונה לטוס אחרי השחרור ליפן, להצטרף למנזר זן ולהיות שוליה של קדר יפני. אבל בעקבות קורותיה בשנות השירות, היא החליטה שקודם עליה למלא בתוכן את הרובריקה בתעודת הזהות שלה בה רשום 'יהודי'.

אחרי חיפוש היא הגיעה לרב אוהד תירוש, שרק קצת קודם לכן פתח את מדרשת הרובע בירושלים. אחרי שיחה של 3 שעות עם אסרף נכנע הרב, שממש לא התכוון לפתוח את המדרשה לבנות מתחזקות. הוא רק התנה איתה שלא תגור במדרשה ושלא תיכנס לשיעורי הלכה וגמרא. על הכלל האחרון היא עברה פעם אחת, וזה "כמעט גרם לי לברוח".

"בסוף השנה הראשונה הבנתי שליפן לא אגיע בזמן הקרוב, וגם הרגשתי שהגיע הזמן שאכנס לכל הלימודים. מאוחר יותר הרב רונצקי הכיר לי תלמיד שלו מעטרת כהנים, אייל אסרף, שהיה מפק"ץ בבה"ד 1".

אסרף החלה ללמוד קדרות ב'בצלאל', ונישאה בין הסמסטר הראשון לשני. בחתונה קיבל אייל צוות בסיירת 'גולני' וכבר בשבת הראשונה היא הייתה לבד. בכל התקופה ההיא הוא הגיע הביתה פעם בשבועיים, "וזאת הסיבה שהגענו לעלי. הבנתי שאני רוצה להיות במקום שבו אהיה מוקפת בחברות".

אסרף, שאוהבת מאוד קדרות, שנאה כל רגע ב'בצלאל'. "הייתי בטוחה שיהיה לי קל כי גדלתי עם החבר'ה האלה, אבל אחרי שאתה מתרגל שכל מילה היא מילה, קשה מאוד להיות במקום שבו הכל מלא ב'איזם' בלי עומק ותוכן, חשיש במסדרונות ומה לא. זו מציאות שדורשת ממך כל הזמן להוציא מעצמך את הסוער הרע והיצרי שבך, ובדיוק למדת לרסן. זו הייתה סתירה שלא יכולתי לחיות בתוכה. אייל אמר לי 'את הולכת שם בכיסוי ראש, זה קידוש ה'', ודווקא רב שלימד שם אמר לי - תברחי מפה, זה מ"ט שערי טומאה. באותו רגע ברחתי".

בהמשך היא השלימה קורסים ב'בית ברל' ובסופם פתחה ביישוב סטודיו קטן בשם 'קדרות בהר'. "היה ברור לי שבשעה אחת בצהריים הכל מסתיים, כי אם אבא לא בבית - אמא כן, ואני כאן".

 
"גם כתבים שסיקרו את השטח וגם ראש השב"כ שפעל באזור 30 שנה, אמרו: גילינו בסיור דברים שלא ידענו". תמר אסרף

קודם כל – אבא בצבא

כשאסרף אומרת 'כאן' היא מתכוונת לגבעת היובל בעלי, הגבעה המפורסמת של היישוב שבה חיות כיום למעלה מ- 40 משפחות, עם בית הכנסת על שם אבי ואביטל וולנסקי הי"ד, שגרו בגבעה ונרצחו לפני עשור, ו'גן  רועי' על שם רס"ן רועי קליין הי"ד שמשפחתו עדיין גרה כאן, לא רחוק ממשפחתו של רס"ן אלירז פרץ הי"ד.

כשמשפחת אסרף הגיעה ליישוב, היא התגוררה בשכונת נוף הרים, שם התגוררה גם סלעית שטרית (לבית גוטמן) שנרצחה מאוחר יותר בפיגוע ירי בבקעה. אסרף הכירה את שטרית במהלך השירות הצבאי, הלכה בעקבותיה למדרשת הרובע, ובהמשך גם ליישוב.
אנחנו מאמינים שאנחנו עושים משהו גדול ומבינים שבזה אבא שלנו טוב, וזה הדבר שמחייה אותו. לכל אורך הדרך קיבלתי הצעות לעשות פה ולעשות שם, ואמרתי - אני שנייה. קודם כל אייל בצבא, מה שאני יכולה לעשות במסגרת ה'לצידו' אני עושה. מה שיוביל אותי קדימה אבל יעצור את הקידום שלו - אני לא שם

"השכונה שלנו הייתה אז סוג של שכונת רפאים. רוב הגברים היו בכולל, הנשים סטודנטיות ורק אני ואליענה פסנטין היינו שתי אימהות צעירות עם ילד, שחלמנו להקים מקום הרבה יותר חי ורצינו להיות חלוציות. תמיד ראינו את הגבעה מחלון הבית, ידענו שהיא אמורה להיות חלק מהיישוב לפי תכניות המיתאר. כל הזמן לחצנו על היישוב ליישב אותה, וכל פעם אמרו לנו שעוד לא הגיע הזמן". ואז ביום חמישי, ערב שבת זכור תשנ"ח, הגיע הטלפון: "אני כבר גמרתי לבשל והבית היה נקי לשבת, ופתאום הודיעו: 'מחר בשש בבוקר אתם בתוך הקראוונים החדשים בגבעה, וזה צריך להיראות כאילו אתם גרים שם כבר הרבה זמן'". את השבת הראשונה בגבעה עשו משפחות פסנטין ואסרף עם משפחה נוספת שאירחה להן לחברה. אבל "צ'יק צ'ק המקום התמלא".

השכונה, שזכתה לפרסום רב, נמצאת היום בדרך להסדרה חוקית. אחרי הרעש הגדול של עתירות ארגוני השמאל נגד בתי היישוב, שלחה המדינה צוות שיסקור את הקרקעות, ונראה שהמקום יוסדר, למעט בית אחד. על הכוונה הזאת של המדינה הוגשו לא פחות מ-15 עררים. "תנועת יש דין הגיעה לכאן עם מלא ערבים, שברוב חוצפתם הסתובבו לנו בין הבתים, דיברו והצביעו וערערו". אנשי הגבעה עדיין לא נושמים לרווחה, כי עד שחתימת שופטי בג"ץ לא מעטרת את פסק הדין, הכל יכול לקרות. "אבל בגדול אנחנו יודעים שהם לא יכולים להוכיח שום דבר".  

כחצי שנה אחרי שנולדה הבת הראשונה לבית אסרף, השתחרר אייל. הוא למד בכולל ביישוב ואחרי קצת יותר משנתיים, כשבני הזוג כבר חבקו ילדה נוספת, הגיע טלפון מהצבא שחיפש מ"פ למחזור הראשון והשני של הנח"ל החרדי, כמה חודשים אחרי שהמסלול נפתח. "הייתי בירושלים בקניות, לא היה לי פלאפון. הוא התקשר לפלאפון של השכנה ואמר 'תקשיבי, רוצים שאני אחזור לצבא לשלושה חודשים'. לא שמעתי חצי ממה שהוא סיפר, אז שאלתי 'למה לדבר על זה עכשיו?' הוא אמר 'אני צריך שתגידי עכשיו אם כן או לא'. אמרתי: לשלושה חודשים בסדר - לך".

אסרף, שראתה איך פניו של בעלה זרחו כשלבש את המדים כמה חודשים קודם לכן, בצאתו לשירות המילואים, הבינה שזה לא ייגמר בשלושה חודשים. השיחה התקיימה ביום חמישי, ובראשון בבוקר הגיע אלעזר שטרן, סעד פת שחרית עם המשפחה ולקח את אייל לצבא. בהמשך פיקד אסרף ב'עורב' בגולני וכיום הוא מפקד בסיס ההדרכה של חטיבת 'גולני'. אחרי סוכות הוא עתיד להתמנות לסגן מפקד החטיבה. שלושת החודשים הפכו ל-13 שנים, בינתיים.

איך מסתדרים עם חמישה ילדים כשהבעל בקבע?

"כל יום זה נס גלוי", היא צוחקת ומסבירה "יש כמה נקודות יסוד. קודם כל אנחנו חיים במקום שמוקף ברבנים ותלמידי חכמים שמאמינים בדרך הזאת ותומכים בה. הם יודעים שאנחנו זקוקים לחיזוקים ומחזקים אותנו, וגם מסייעים לנו מדי פעם לברר מחדש אם דרך של 'צבא קבע' מתאימה לנו. כי לפעמים זה כבר לא מתאים למשפחה וצריך להיות מספיק תלמיד חכם כדי להגיד למשפחה כזו - המשימה שלכם היום היא אחרת.

"אנחנו מאמינים שאנחנו עושים משהו גדול ומבינים שבזה אבא שלנו טוב, וזה הדבר שמחייה אותו. לכל אורך הדרך קיבלתי הצעות לעשות פה ולעשות שם, ואמרתי - אני שנייה. קודם כל אייל בצבא, מה שאני יכולה לעשות במסגרת ה'לצידו' אני עושה. מה שיוביל אותי קדימה אבל יעצור את הקידום שלו - אני לא שם".

זו מסירות נפש מאוד גדולה.

"אני עושה את זה מאוד בטבעיות. כי המשימה הראשונה של הבית הזה זה שאייל יהיה בצבא, אחר כך לגדל משפחה ואחר כך הסברה למען עתיד מדינת ישראל, אלה סדרי העדיפויות. וכן, את לומדת שהכל עלייך".

לפני כ- 4 שנים יצא אייל לחופשת לימודים מטעם הצבא. "הוא הגיע הביתה, פתח את המחשב ואמר 'טוב, עכשיו זה הזמן שלך, את יוצאת מהבית. לאן את הולכת?'. אמרתי שאין לי מושג, אז הוא חיפש ואמר 'מה דעתך על תקשורת דוברות ויחסי ציבור?' אמרתי שזה נשמע מעניין. הוא רשם אותי לקורס בבר אילן, הכין לי סנדוויצ'ים ולקח אותי ללימודים".

 

 גם עוגה בתנור היא הסברה

תחום ההסברה לא נפל על אסרף משמיים. כבר כשהחלה את לימודיה הגבעה הייתה מבוג"צת (מין פועל חדש - לידיעת האקדמיה), ועוד לפני זה היא נכללה בדו"ח המאחזים של טליה ששון. "הבית שלנו ושל פסנטין היה מוקד עלייה לרגל. שתינו היינו בבית, תמיד עם עוגה בתנור או סיר מרק בחורף. אז היו מגיעים לכאן אורחים של היישוב, של הרב אלי סדן או שרים וח"כים". רק כשהייתה בלימודים ידעה לקרוא לכל מה שעשתה באותן השנים 'הסברה'.

אבל ההכשרה המסודרת בנושא שיקפה לאסרף כמה ההתיישבות נמצאת באיחור מבחינה יחצנית והסברתית, "ועד כמה הפער הוא גדול בין איך שאנחנו חושבים שהחברה הישראלית תופסת אותנו לבין איך שאנחנו נתפסים באמת".

לפני שנתיים וחצי היא נכנסה לתפקיד דוברת ורכזת ההסברה של המועצה האזורית בנימין, במסגרתו  היא אחראית על קשר עם תקשורת חוץ ובעיקר על הפקת, ארגון והדרכת הסיורים המגיעים לאזור.
העתיד של עם ישראל לא ייקבע על סמך עתידה של יו"ש אלא על החיבור בינינו. אי אפשר לאנוס את הלב של עם ישראל, אפשר לחנך אותו. יכול להיות שנתכווץ ונתרחב טריטוריאלית בהתאם ללב של עם ישראל. אם הוא לא נמצא במדרגה מסוימת, אז זה לא יילך

את  שיטת הסיורים, אומרת אסרף, המציאה המועצה האזורית גוש עציון, אחריה התחילה גם המועצה האזורית שומרון ובסופו של דבר מועצת יש"ע נכנסה לתמונה, כמתאמת בין המועצות השונות, וכמי ששומרת על קשר עם המסיירים גם אחר כך. "מועצת יש"ע נתנה לנושא תנופה אדירה. אלינו הגיעו 2500 איש בשנתיים וחצי האחרונות, רובם אנשי תקשורת, מעצבי דעת קהל, אנשים מקושרים ומובילי דעה".

 בין הגורמים המזמינים לסיורים יש כאלה שאינם משתפים פעולה עם מועצת יש"ע. אסרף חושבת שהם עושים טעות שמזיקה להם, אבל גם לשאר השחקנים בשטח, כי הדבר יוצר חוסר תיאום ותחרות.

המטרה בסיורים האלה היא הבאת אנשים למפגש בלתי אמצעי עם השטח. "להכיר לאנשים את התושבים, את הנופים ואת מציאות החיים שהם לא מכירים בכלל, ואם כן, זה דרך הטלוויזיה, האינטרנט או השירות בצבא, שזה לחלוטין לא דומה למציאות האמיתית".

אורחי הסיורים מופתעים ממה שהם פוגשים בשטח?

"כל אדם שהיה כאן, גם כתבים שסיקרו את השטח וגם ראש השב"כ שפעל באזור 30 שנה, אומר בלי יוצא מן הכלל: גילינו דברים שלא ידענו. הם בשוק מהגודל, העוצמה, החקלאות, החינוך, הכל. אבל הדבר הראשון מבחינתם הוא לפגוש חבורה של אנשים נחמדה, משכילה, אינטליגנטית, שמנהלת שיח ברמה ומוכנה לשים דברים על השולחן, זה מה שהכי שובה אנשים".

זה שהיית חלק מהציבור ההוא, עוזר לך בחידוד המסרים?

"פחות, כי אני כבר לא כל כך זוכרת את השפה. זה עוזר לי מהכיוון ההפוך, להסביר לאנשים פה מה מניע את האנשים שם. קודם כל להבין את הפער ולהבין שאי אפשר להשאיר אותו ככה. ולהסביר שהמפגש האנושי הוא הכי חזק. כי זה מה ששינה לי, המפגש האנושי, שאצלי התרחש רק בצבא".

אסרף מסבירה שבכלל לא קל למוזמנים שלה להגיע. "פעם הזמינו אותי לתת שיחה בסמינר הקיבוצים. זה היה מאוד קשה. הם שאלו אותי שאלות, הייתה מישהי שממש התנגחה בי. את עומדת לבד מול קבוצה שלמה של אנשים שלא חושבת כמוך - זה דורש המון אומץ".

אסרף מדברת בצורה בהירה, קולחת ומעניינת. אבל למרות שהתפקיד שלה הוא לספר ולדברר, היא בעצם מוצאת את עצמה מקשיבה המון. היא מלאת ביטחון בדרך, אבל אין בה אטימות מדקלמת של מסבירנים. "אני בודקת מה הם אומרים, מה הם שואלים ומה כואב להם ואחר כך אני מבררת את השאלות שלהם שהן באמת קשות".

אסרף גם מזכירה שמי שמגיע לסיורים הוא לא רכיכה חסרת חוט שידרה שרק מחכה שיזינו אותה באמת המאירה של ארץ ישראל. "אדם שמגיע לפה הוא בעל תפיסת עולם מעוצבת. הוא מרגיש ציוני ואיכפת לו מהמדינה לא פחות ממני. נכון שאפשר להגיד שהתפיסה שלו נאיבית ומטופשת, אבל זה לא נכון".

אנחנו חוטאים בזה?

"כן, מאוד. והדברים האלה משתנים במפגשים. אנשים מכאן פתאום אומרים: יושב כאן אדם שגם הוא היה קרבי, עשה תפקיד משמעותי בצה"ל, לא רק הדוסים עושים את זה. והנה, האיש הזה מוביל מהלך של שתי מדינות לשני עמים, כי הוא באמת חושב שזה ייטיב עם מדינת ישראל".

אסרף נזכרת בתחילת דרכה אל חיק היהדות, אז נהג אביה לומר שהיא והציבור שהחלה להשתייך אליו מתנשאים וחושבים שהאמת נמצאת במקום אחד וכל היתר חיים בחושך. "זה מאוד צרם לי, אבל עד שהוא לא הפסיק להגיד את זה הבנתי שאני עדיין מתנשאת. אז נכון, קשה להגיד על מישהו שרוצה שתי מדינות לשני עמים שהאמת אצלו, אבל אפשר להגיד שהכוונות שלו הן ממקום טוב.

"חלק גדול מהאנשים האלה חושבים שהתפיסה שאנחנו מובילים מסכנת את מדינת ישראל. אני זוכרת איך הרגשתי מאוד ציונית כשבאתי להפגין, והייתי בטוחה שהמתנחלים עומדים להרוס את המדינה שנמצאת הכתפיים שלי".

 

"ה'שטחים' הפכו ליו"ש"

מה שמניע את אסרף הוא הפער העמוק שנוצר לדבריה בין שני ציבורים שהפכו לשני עולמות. כשהיא מנסה לנתח את הסיבה שהובילה לכך, היא מצביעה על "הסתגרות של שנים על ההרים, עם לצעוק 'אחרי' ובלי לבדוק אם יש מישהו שבא אחרינו". את תנועת ההתיישבות ביו"ש היא אומרת שהובילו "אנשים שידעו שהמהלך מנוגד לתפיסה הישראלית והם קיוו שלאט לאט הם יכופפו את הממשלה ואת החברה הישראלית לבוא אחריהם. הרב צבי יהודה קרא לתנועה הזו 'גוש אמונים' כי המטרה הייתה להגדיל את האמונה, על ידי חיבור לארץ ישראל".

אסרף אומרת דברים מאוד לא פשוטים, כאלה שלא היית מצפה לשמוע מדוברת המועצה. "היה כאן סוג של אונס. גוש אמונים אנס את החברה הישראלית. אנחנו יודעים בדיוק איך הדברים עבדו. כמעט לא היה יישוב שהוקם בצורה ישרה".

אז זה היה מהלך שגוי?

"לא. לתקופתו הוא היה נכון, לולא הוא לא היינו מגיעים לאן שהגענו וכנראה שאי אפשר היה לעשות את זה אחרת. המשבר הגדול היה בגוש קטיף, ואני חושבת שעד היום יש אנשים שלא הפנימו את המסרים שלו. אנשי גוש קטיף שאלו איפה עם ישראל, למה הוא לא כואב את הכאב שלנו, התשובה היא כי הלב שלו לא היה שם".

לשיטתה של אסרף, יש לחלק את התקופות לשניים ועכשיו הזמן לגשר על הפער, לחבר.

"העתיד של עם ישראל לא ייקבע על סמך עתידה של יו"ש אלא על החיבור בינינו. כל מה שהיה לנו אי פעם לא חרב על ויתורים טריטוריאליים אלא על שנאת חינם. אי אפשר לאנוס את הלב של עם ישראל, אפשר לחנך אותו. יש תהליכים בדרך הזאת ויכול להיות שנתכווץ ונתרחב טריטוריאלית בהתאם ללב של עם ישראל. אם הוא לא נמצא במדרגה מסוימת, אז זה לא יילך".

 

יש לך מוכנות להתכווצות?

"מה זה מוכנות? שואלים אותי? יש הקב"ה בעולם והוא מחליט".

בפועל, אם המדינה מחליטה שצריך לארוז את הגבעה שהקמת, את קמה הולכת?  

"צריך להפריד בין האמת האלוקית וההיסטורית ובין המציאות הנוכחית של המדינה, שהיא חלק מהתהליך הזה אבל רחוקה מלהיות מושלמת. אני יכולה מצד אחד לחיות באמת שלי, לפיה יו"ש היא שלי,

ומצד שני להבין שיש כאן ממשלה שהיא ריבון ולכן גם מלכות, ואם היא החליטה החלטה שסותרת את כל עולמי, אז אני צריכה לחשוב איך אוביל מהלכים שיביאו את הממשלה שלי להחלטות אחרות, אבל לא אצליח לכפות את דרכי על המדינה. לא הייתה פעם כזאת בהיסטוריה".

כשאסרף מבקשת להביא הוכחה לרצון מאוד חזק של העם, שהלך אולי בניגוד לשכל הקר אבל הצליח, היא אומרת "בסופו של דבר גלעד שליט יצא מהשבי כי זה מה שעם ישראל רצה".

 

או כי המטה והמשפחה שכרו יחצנים מעולים והתקשורת הייתה מגויסת.

"לא, את מדברת על הרמות הנמוכות. באמת הפנימית זה מה שהעם רצה, ויש כאלה שטועים בזה, הם אומרים - האמת נמצאת אצלי, ומי שלא מסכים יכול לעזוב את הארץ. אבל אנחנו לא חיים לבד ויש עוד אנשים עם עוד דעות, שלא משפיעות רק בעולמות האלה אלא בעולמות עליונים. כנסת ישראל זה דבר עצום. אז יכול להיות שעוד לא באה העת שנוביל את העם לאהבת יו"ש, או שהובלנו בדרך לא נכונה ואנחנו נקראים לסדר".

יש המתנגדים לסיורי הסלבריטאים וטוענים שהם מיותרים, כי מטרתם המוצהרת היא לא לשנות את עמדת המסיירים, שימשיכו לפעול לקדם את רעיונותיהם להחרבת ההתיישבות. "אבל", אסרף משיבה להם "הם יפסיקו לשנוא או להתנגד או לא לחבב את הציבור היקר שחי כאן, כי היה להם מפגש אנושי עם אנשים שחיים כאן ורחוקים מאוד מהסטיגמה עליהם. ונוצרה הקשבה הדדית, ובעיקר - הם מוכנים להיפגש עוד".

והיא גם מצביעה על תוצאות בשטח. "יש שינוי בשיח התקשורתי. לכתבים ביו"ש, למשל, לא קוראים יותר כתבי 'שטחים' אלא כתבי התיישבות. הגיע אלינו גם איש תקשורת שאמר 'כל החברים שלי היו כבר בסיורים ושמעתי רשמים' כלומר זה כן מהדהד".

אסרף גם מזכירה מחקר שהוצג בכנס מחקרי יו"ש ובו סקר שנערך כל שנה על עמדות הציבור הישראלי ביחס למתיישבים. "השנה הסקר הצביע על כך שיש ירידה מאוד גדולה בסטריאוטיפיזציה של המתיישבים. וכשהאנשים נשאלו אם מי שמייצג את המתיישבים הם נוער הגבעות, רבנים ראשי מועצות או החבר'ה שמשרתים בצבא - הם ענו שהחבר'ה המשרתים, שזה המקום שכל המדינה מחבקת. כששאלו ממה נובע השינוי, הרבה אמרו שזה מהיכרות אישית". אסרף מדברת על מגוון כוחות שפועלים בשטח שמהם נולד השינוי, ומזכירה את 'משקפת'. דרך כל הגופים יחד, כמות התיירים ביו"ש גדלה ב-50 אחוזים בשנים האחרונות, "יותר בטוח כאן, יש השקעה של הון עתק בתיירות מצד המועצות, וגם אם האנשים רק סיירו בתל שילה אבל הייתה להם מדריכה נחמדה ולידם טיילו עוד משפחות והם ראו את הכרמים מפה ואת הבתים מפה, הם חושבים היום אחרת".

המסבירנים מיו"ש אולי לא קופצים לכוס קפה של גומלין אצל המכרים החדשים מתל אביב, אבל הם הפנימו את חשיבות ההדדיות באופן אחר. "הבנו את החשיבות של להיות במקומות שבהם הם נמצאים כדי להיות רלוונטיים. השבוע היה כנס של ארגון העיתונאים על הקשר בין איש יחסי ציבור לעיתונאי. אז אפשר להגיד מה איכפת לי, אני רוצה רק להשפיע. אבל אם אני רוצה להיות חלק מהתודעה שלהם, אני צריכה להיות שם. אז אני משאירה 5 ילדים לבד בערב, ונוסעת לת"א עם ה-ways ומתפללת שהוא לא ידפוק לי קריזה באמצע, וחוזרת הביתה באמצע הלילה כי אני יודעת שזה חשוב שאני אהיה שם".

 

ובסוף השבוע, אחרי סדר יום עמוס וניהול המשפחה לרוב על זוג כתפיים אחד, מגיעה השבת, עם התפילה המיוחדת שלה. "כשאני מדליקה נרות אני תמיד מבקשת מהקב"ה שנזכה לעשות רצונו רצוננו, שיתן לנו משימות ולא נסיונות, שייתן לנו כוחות לעמוד במשימות האלה, ושנזכה לעבוד אותו בארצות החיים. הכל מתוך תחושה שזה לא למען האגו הפרטי שלנו אלא משהו גדול הרבה יותר".

ofralax@gmail.com