בשבע 505: די-פון

מכשירי הטלפון החכמים והסלולריים משתלטים על חיי הילדים והמתבגרים, ויוצרים נזקים חברתיים ואפילו נפשיים בלתי הפיכים

רבקי גולדפינגר , כ"א באב תשע"ב

האנתרופולוג תמיר ליאון, המטפל בתופעה מול בני הנוער, מתריע מפני דיכאונות, איבוד יכולת התקשורת הבינאישית ופיתוח ניכור מול הבית ובית הספר| במוסדות החינוך הדתיים נערכים לקרב מול הסמארטפונים לקראת שנת הלימודים הבאה באמצעות סדרת הגבלות מחמירות, אבל גם באמצעות גמילה של ההורים

מכשיר הטלפון הסלולרי הפך בשנים האחרונות לחלק אינטגרלי מחייהם של בני הנוער. במחקר שהתפרסם לאחרונה, נשאלו בני נוער מהעולם אודות יחסם לסלולרי שברשותם. תוצאות המחקר לא מפתיעות. לא פחות משישים אחוזים מבני הנוער שהשתתפו בסקר העידו שהטלפון שלהם הינו 'חיוני' עד 'חשוב ביותר' עבורם. קרוב לשבעים אחוזים מבני הנוער הסכימו להיגד: 'יהיה ברשותי טלפון סלולרי כל עוד אני חי', וכשישים אחוזים הסכימו להיגד: 'הטלפון הסלולרי שיפר את חיי משמעותית'. עוד נלמד מהמחקר כי למעלה מחמישים אחוזים מהצעירים המשתמשים בסמארטפונים, בודקים מיד עם קומם בבוקר את הודעות המייל, הווטסאפ והפייסבוק, עוד בטרם קמו מהמיטה. רבים מהנערים מביעים יחס של קירבה למכשיר הפלאפון שבבעלותם.

מתחבאים מאחורי המסך

"המכה הגדולה ביותר לבני הנוער כיום היא עידן המסכים", פוסק תמיר ליאון (44), אנתרופולוג יישומי ומומחה לתרבות נוער, אשר עוסק בתחום מזה כ-15 שנים. "אם פעם 'המסך' היה המחשב או הטלוויזיה שהוצבו בסלון הבית, היום המסך נמצא בכיס או ביד, בכל מקום, נגיש כל הזמן גם תוך כדי תנועה או עיסוק אחר, עשרים וארבע שעות ביממה".

בעידן המסכים, מסביר ליאון, כבר בגיל חטיבות הביניים והתיכונים אוחזים ילדים רבים בטלפון בעל יכולות גלישה באינטרנט. הדור המבוגר, לטענתו, מעביר לדור הצעיר מסרים גלויים וסמויים בנוגע למקומו הראוי של המסך בחייו. "קודם כל, מעצם העובדה שההורים רכשו עבורם ועבור ילדיהם את הטכנולוגיה הזו הם משדרים הכרה בצורך במכשירים האלו. שהייה ממושכת של המבוגרים מול הפלאפון והמחשב האישי, העדפה של שיחת סלולר על פני אינטראקציה עם הילד, תשומת הלב הרבה שהם מפנים למכשירים, כל אלו מלמדים את הילד שהמכשירים האלו הם הדבר החשוב והמרכזי בחיינו".

מה כל כך נורא באותם מסכים?
הרב יאיר יעקובי, ראש ישיבת אמי"ת ירוחם: התלמידים הבינו שלא ניתן לקיים לימודים כשהסמארטפון נמצא בהישג יד. אנחנו גם בתהליך חינוכי מתמיד להתמודדות עם הטכנולוגיה החדשה. הבהרנו להורים מה המשמעויות שיש למכשירים הללו ורבים מהם החליטו 'לרדת דור'

"אותו מסך קטן הוא שגורם לבני נוער לברוח מהשיחות ומהדיבור האישי והבין אישי. אותו מסך מאפשר להתחבא מאחוריו והוא זה ששינה כל כך את השיח היומיומי. צריך להבין, המסך מסוגל להעביר רק כשישים אחוזים מאיכויות התקשורת של שיחה לא מתווכת. משמעות הדבר היא שאם ילד לא יסגל מספיק אינטראקציות בין אישיות ישירות, הוא עלול לאבד יכולות תקשורתיות, וזה אכן קורה". ליאון מסביר כי הזמנים בהם הילד יכול לצבור ניסיון באינטראקציה אישית אינטימית הם לרוב בשעות הפנאי, שעות בהן הוא עסוק בפעילות לא פורמאלית, כגון: הפסקות בבית ספר, פעילות בתנועת נוער, חוגים או השהות בקרב המשפחה, אולם דווקא אז הוא עסוק מול המסך. "ילד בגילאי חטיבות הביניים והתיכון ולפעמים היסודי, ממלא שעות פנאי רבות בשהייה מול המסך, ובעת חופשות מבית הספר החשיפה היא אפילו עוד יותר גדולה. היום יש ילדים שבזמן בית הספר מחוברים לפלאפון שלהם גם במשך שבע שעות".                                                                                          ליאון מתאר כי בביקוריו התכופים בבתי הספר התיכוניים השונים בארץ הוא עומד נפעם כל פעם מחדש מהשינויים שחלו בעשורים האחרונים. "בעבר התנהלה רוב  תרבות הפנאי בסביבת המגורים. החל משעות אחר הצהריים הילדים היו יורדים למטה ומשחקים בשכונה עד הערב. אבל היום, מלבד שכונות מצוקה ובכללן שכונות חרדיות, כמעט ואין ילדים במרחב הציבורי. גם בזמן ההפסקה בבית הספר אפשר לראות את הצעירים יושבים בחצר, לבד או בקבוצות, וכל אחד עסוק ומרוכז בפלאפון שלו ואין ביניהם שום אינטראקציה".

ליאון מתאר פגיעה הולכת וגוברת ביכולת של הדור הצעיר לתקשורת חברתית: "המרחב הלא פורמאלי של השכונה לא קיים עוד. יש חוסר יכולת להיות באינטימיות רגשית עם האדם שמולך, אין מבט ישיר לעיניים. הם לא יודעים לדבר, לתקשר, להביע. אני נתקל בעילגות איומה. הם מאבדים יותר ויותר יכולות חברתיות. כל מי שצפה אפילו בבני עשר שנפגשים אחר הצהריים מבין שלא מדובר באינטראקציה בריאה. שניהם יושבים עם הפנים מול המסך ומשחקים, לפעמים בלי לומר מילה. אפילו לצבא זה מגיע. כשנכנסים למאהל של יחידה קרבית אפשר לראות שבדומה להפסקות בבית הספר, חלק ניכר מזמנם הפנוי מבלים החיילים לבד עם עצמם מול מסך הפלאפון האישי. כשאתה לא מנוסה בתקשורת בין אישית ישירה, אז אתה בורח ממנה שוב ושוב למסך".

החיבור של בני הנעורים למסך, אליבא דליאון, הינו בעל השלכות חברתיות חמורות ביותר. "המחקר הסוציולוגי בישראל עוסק בשינוי שעברה המדינה שלנו מתרבות קולקטיבית לקידוש האינדיבידואליזם. מול מגמות אלו עומד תמיד רצונו של האדם להשתייך, משום שההשתייכות היא המפתח לחיים בעלי משמעות. כיום הגענו לשלב מתקדם בתרבות הזו של שימת הפרט במרכז. איש איש לעצמו, ספון בחדרו מול המסך האישי בנייד או במחשב. בנסיעות משפחתיות ברכב יושבים הילדים ומשחקים בפלאפון או במסכי DVD. ברחוב הולכים בני הנוער עם אוזניות, ספונים במוזיקה הפרטית שלהם. בהפסקות בבית הספר הם יושבים לבד. אם בעבר הייתה תחושה של שייכות שחלחלה דרך האידיאולוגיה: ציונות, סוציאליזם ועוד, כיום חוסר הניסיון של בני נוער בהשתייכות ובעיקר בהשתייכות לקבוצה חיובית, מתבטא בחוויות ניכור שהם חשים כלפי סביבתם הגיאוגרפית, בתחושת ניכור כלפי בית הספר שלהם ולעיתים גם כלפי משפחתם, שהרי גם במרחב הביתי הם שקועים שעות רבות עמוק בתוך המסך. התרבות הזו של 'האני' וחוסר הידע של מה זה אומר להיות חבר בקבוצה, מה זה מחייב אותי ומהן התחושות שאני יכול להפיק מכך, כל אלו מביאים רבים מבני הנוער לתסכול, לתחושת בדידות והכי גרוע, לחוסר משמעות".                           ליאון מדווח על עלייה גדולה באבחוני דיכאון בקרב ילדים בארץ ובעולם. "הנתונים מדאיגים. בשנת 2011 הוצאו בארצות הברית עשרה מיליון מרשמים לתרופות נוגדי דיכאון לילדים, וזאת אף על פי שיש שם התנגדות עקרונית כלפי נטילת תרופות מהסוג הזה אצל ילדים". 

 חיים בחמש שניות

כתוצאה מצבירת זמן מסך, מתריע ליאון, מתחולל שינוי בקרב בני הנוער בהתייחסותם לסובב אותם: "הפלאפון בנוי מעצם טבעו ממקטעים קצרים. הודעה כתובה לוקחת בין 15-30 שניות. המשחקים בנויים משלבים קצרים של דקות בודדות. הטוויטר והווטסאפ הם מסרונים של חמש שניות. הכול קצר ומהיר. זה יוצר אצל הנוער הסתכלות על החיים כבנויים ממקטעים מקטעים. האדם, מבחינתם, לא עובר תהליך מתמשך, אין סיבה ותוצאה, יש אפיזודות שהן נפרדות זו מזו. כתוצאה מכך, אין שום אחריות שצריך לקחת, מקסימום נעבור הלאה. אין משמעות למה שאני עושה ואין חיבור למציאות". ליאון מציין כי אחד מן היסודות הבסיסיים בבניית זהות הוא היכולת של האדם לעמוד מאחורי מעשיו והחלטותיו, לקבל את תוצאותיהם ולשלם מחיר כשנדרש, אבל "כשהאינטראקציות החברתיות שלך מתרחשות מול המסך, אז אתה יכול להגיד כל דבר בשם כל אחד ולא לשלם מחיר על מעשיך".                      הכשל המרכזי מצוי במעבר בין עולם המסך למציאות, ומסתבר שיכולות מול מסך לרוב אינן מועתקות למציאות. "אין להשליך בין המתרחש על המסך למציאות החיים המורכבת. לדוגמה, נער שהוא אלוף במשחקים בפלאפון לא יהיה בהכרח בעל תגובה מהירה בעולם האמתי. זה דומה להבדל בין ילד שמחזיק בידו שלט ומניע מכונית צעצוע בסלון ביתו, ובין הילד שמחזיק שלט זהה ומניע מכונית על מסך הפלאפון או המחשב. בכל כישלון בשליטה במכונית של הילד בסלון, תיתקע המכונית בקיר או במכשול מזדמן, תיפגע, תיסדק מעט ותשמיע קול. אם הילד לא יהיה זהיר הוא עלול לשבור את המכונית. אותו ילד באותו שלט מול המסך לא יחוש את הטעם הצורב של הכישלון. שום דבר בעל השלכות למעשיו לא יתרחש ומקסימום אחרי שיהיה כתוב על הצג GAME OVER הוא יכול בקלות ללחוץ שוב על הכפתור ולהתחיל משחק חדש".

עוד מדווח ליאון כי  על פי מחקר שבוצע לאחרונה מתברר כי גם למרחב הסגור בו נמצא הנער בעת עיסוקו בפלאפון או במחשב ישנה השפעה מכרעת. "בני הנוער היום, אשר רחוקים מהטבע הרבה יותר מהוריהם וחולקים שעות מסך רבות, מפתחים רמות מתח ואגרסיביות גדולים יותר ונתוני אלימות הנוער ידועים לכולנו".

וכאילו לא די בכל האמור לעיל, מצביע ליאון על פגיעה משמעותית נוספת העלולה להיגרם על ידי המכשיר הסלולרי המגיש לצעירים על מגש של כסף עולם אינטרנטי פרוץ וללא כל סינון. בכך, אומר ליאון, ניכרת פגיעה אנושה בתמימותם ובתפישתם את היחס בין המינים. "הכול פתוח ונגיש בפלאפון והילדים נחשפים לדברים שההורים שלהם לא חלמו בכלל שקיימים. כשאני נפגש עם הנוער אני מקפיד לומר להם: 'חבר'ה, אתם עומדים בחמש דקות גלישה בניסיונות שאף אחד מאבותיכם לא עמד בהם במשך כל חייו'. חשוב לומר להם שמדובר באתגר רציני. אני לא אגזים אם אומר שהדור הצעיר נמצא לא במאבק יומיומי, אלא במאבק בכל רגע נתון. הניסיון הזה הוא ללא הפסקה והוא מצריך כוחות עצומים".

ליאון, המתמחה בבניית תכניות חינוכיות למניעת התנהגויות מסוכנות ולעיצוב מנהיגות, מאמין שעל כל איש חינוך, בין אם הוא הורה, מורה או מדריך, לעמוד בחזית החינוכית הרלוונטית והבוערת בת זמננו. "במהלך שנות עבודתי הלך ונחשף בפניי הפער בין מידת ההשפעה העצומה של אמצעי המדיה על עולמם הערכי של בני הנוער, לבין מידת התמודדותם של המוסדות השונים עם התופעה", מציין ליאון ומוסיף כי על אף התמונה הקודרת ישנן בהחלט דרכי התמודדות אפשריות. "זו בהחלט מלחמה לא פשוטה. הסדנאות והשיחות שלי נועדו להעניק לתלמידים ולאנשי החינוך כלים ישימים להבין, להתמודד ולנצח במערכה הערכית החשובה הזו".

ליאון מגדיר עצמו אדם חילוני, אולם כאנתרופולוג הוא עובד בשיתוף פעולה הדוק גם עם מוסדות חינוך רבים במגזר הדתי-לאומי. "הציבור הציוני-דתי מתייחס בכובד ראש להיבט החינוכי, הוא מתייחס לנושא ההורות בצורה מאוד רצינית ואני מזהה אצלו כל הזמן בחינה של המציאות וניסיונות לשיפור ותיקון. הוא לא קופא על השמרים. הציבור הזה מודע בצורה יותר משמעותית להשפעה העמוקה של המדיה על חינוך ילדיו", אומר ליאון בהערכה. "בשנה האחרונה אני שם לב להחלטה מודעת בישיבות ובאולפנות להתמודד עם בעיית הפלאפונים החכמים באומץ ולא לטאטא אותה מתחת לשולחן".

ואכן, בשנים האחרונות גברה בקרב אנשי חינוך רבים התחושה כי אמצעי המדיה השונים הפכו לגורם עיקרי המעצב את תפישת עולמם של תלמידיהם. מנתוני מחקר עדכני עולה כי בני נוער בגיל חטיבת ביניים והתיכונים מבלים מול מסכים בין 6-8 שעות ביום, במהלכן הם נחשפים לשלל מסרים תרבותיים וערכיים, אשר אינם עומדים בהכרח בקנה אחד עם הערכים המועברים במוסדות החינוך הרשמיים. תהליך זה מציב גם בפני מוסדות החינוך הדתיים-לאומיים אתגר עצום וכופה על הרבנים והמחנכים לקיים דיאלוג מתמיד עם המציאות הדינאמית והמשתנה של ההתפתחות הטכנולוגית המואצת. "למעשה, המדיה הפכה כה מרכזית בעולמו של הנוער, עד שכל עשייה חינוכית המתעלמת מהאתגר הענק שהיא מציבה, היא במידה רבה עשייה חינוכית על ניוטרל ואיננה אפקטיבית יותר", הוא מתריע.

ליאון, העובד כאמור עם אולפנות, ישיבות תיכוניות ותנועות נוער דתיות, מבקש להדגיש: "הבעיה הזו של המסכים נוגעת בכולם בלי יוצא מן הכלל". הוא מספר כי רק לאחרונה, לקראת בואו להרצאה באחת הישיבות התיכוניות במרכז הארץ, גלש באתר הישיבה כדי להתכונן וללמוד על המקום. "הסתכלתי על צוות הרבנים והמחנכים וממש התרשמתי מהם. אנשים איכותיים ואידיאליסטים שכל רצונם הוא לחנך ולהשפיע. בערב נעמדתי מולם ואמרתי: 'אתם נפלאים ומסורים אבל לצערי, אין לכם שום סיכוי להצליח לחנך. כי כשהתלמיד שלכם יושב מולכם בכיתה וביד שלו הוא מחזיק פלאפון, אין לאף אדם בעולם סיכוי להגיע אליו. הנער אולי פיזית יושב אצלכם בכיתה אבל למעשה הוא ממש לא אתכם".

גם התלמידים מבינים

אז מה בכל זאת ניתן לעשות? בישיבה התיכונית שעלבים הבינו כבר בשנת הלימודים הקודמת שיש לקום ולעשות מעשה. בסיום שנת הלימודים כינסו את הורי התלמידים והכריזו על השינויים הצפויים. על פי החלטת הישיבה, הובהר להורים ולתלמידים כל סוגי המכשירים שיש בהם גלישה באינטרנט יישארו מחוץ לתחומי הישיבה. במידה ויימצאו במתחם הישיבה מכשירים אשר הוכרזו כאסורים בשימוש - הם יוחרמו עד לסוף שנת הלימודים. "ההגבלה תלווה בתהליך חינוכי ארוך טווח שיימשך לכל אורך השנה", מסביר ראש הישיבה התיכונית, הרב גרשון שחור. "עם התקדמות הטכנולוגיה והפיכת המכשירים הסלולריים למחשבים אישיים לכל דבר, הגענו למסקנה לפיה יש להגביל את השימוש במכשירים מסוימים המקשים על עבודתנו החינוכית. הקמנו צוות חשיבה מיוחד שאחראי להוביל את המהלך", מספר ראש הישיבה.

האם הוצאת המכשיר משטח בית הספר היא צעד מספק?
תמיר ליאון: אין מבט ישיר לעיניים. הם לא יודעים לדבר, לתקשר, להביע. אני נתקל בעילגות איומה. הם מאבדים יותר ויותר יכולות חברתיות. כל מי שצפה אפילו בבני עשר שנפגשים אחר הצהריים מבין שלא מדובר באינטראקציה בריאה. שניהם יושבים עם הפנים מול המסך ומשחקים, לפעמים בלי לומר מילה

"אין בכוונתנו לטעון שבכך אנחנו מתמודדים עם האתגר הגדול שהאינטרנט מציב בפנינו, איתו יש לנסות ולהתמודד על ידי פעילות חינוכית עמוקה. המטרה היא להציב מסגרת של רשות הרבים חינוכית שתהיה בה אפשרות לחנך. נכון, המהלך הוא לא פשוט. הטכנולוגיות מתקדמות במהירות מסחררת והן חזקות מאוד, שלא לומר חזקות מאתנו. הקידמה משיגה אותנו כל הזמן והמכשירים נעשים זמינים יותר ויותר. אבל אין זה סוד שאף אחד מהמכשירים האלו לא מקדם את הבחור או הבחורה לא מבחינה רוחנית ולא מבחינה לימודית".

יש לכם בכלל סיכוי לאכוף דרישה כזו?

"מעניין שגם התלמידים בעצמם הבינו את הבעייתיות בפלאפונים ואת הצורך החינוכי להתמודד עם זה. אנחנו נאכוף את זה ככל יכולתנו ואנחנו מודעים לכך שהפתרון החינוכי צריך להיות משולב בין סור מרע לעשה טוב. כל שנה אנחנו משתדלים להתאים תשובה לעניין. גם ההורים ששולחים את הבן שלהם לישיבה מצפים מאתנו שנעשה את העבודה החינוכית הנדרשת מאתנו. אנחנו מודים שאין לנו נוסחאות קסם, אבל מבחינתי לא להתמודד זה יהיה בגדר כישלון בטוח".

אתה מצפה מהתלמידים לרכוש מכשירים מסוג מסוים, אבל בעוד שנתיים-שלוש כבר לא ייצרו אותם, מה תעשה אז?

"אין לי תשובה לשאלה הזו. אין לי מושג מה יהיה בעוד שנתיים, אבל ברור לי באופן חד משמעי שעכשיו מוטלת עלינו החובה לפעול. הפלאפונים החכמים שינו את כללי המשחק. אי אפשר יותר לעצום עיניים".

באולפנת צביה רחובות הכללים לשנה הקרובה, על פי ראש האולפנה הרב זאב כהן, הינם ברורים וחד משמעיים. "הבנות שלנו יודעות שברגע שהן נכנסות לשטח האולפנה הפלאפון שלהן נכנס מיד לתיק, וזאת עד לסיום יום הלימודים. אין פלאפון בכיתה ואין פלאפון בהפסקה. בת שתוציא את הפלאפון במהלך יום הלימודים - הפלאפון שלה יוחרם למספר ימים. ההורים כיום אובדי עצות והם לחלוטין מגבים אותנו". יחד עם זאת, מציין הרב כהן, אין בכוונת הצוות החינוכי באולפנה להפוך ל'שוטרים וגנבים', כהגדרתו. "אני לא עוקב כל שעה אחריהן ומעדיף לטפל בזה בעיקר בפן החינוכי. כל השנה אנחנו משוחחים איתן על ההשפעות השליליות ועל הסכנות הטמונות במכשיר הזה, מתוך דו שיח מתמיד", אומר הרב כהן.                                                                                 בישיבת אמי"ת 'בלבב שלם' בירוחם הוחלט על הוצאת הפלאפונים משטחי הלימוד כבר בשנה הקרובה. ראש הישיבה הרב יאיר יעקובי מספר על תהליך שנעשה בסוף שנת הלימודים בכל כיתה וכיתה, בו שותפו התלמידים וההורים והוחלט על דעת כולם כי הטלפונים הסלולריים והסמארטפונים לא ייכנסו לכיתות אלא יונחו בכוורת מיוחדת שתעמוד בפתח הכיתה. "התלמידים הבינו שלא ניתן לקיים לימודים כשהסמארטפון נמצא בהישג יד. אנחנו גם בתהליך חינוכי מתמיד להתמודדות עם הטכנולוגיה החדשה. הבהרנו להורים מה המשמעויות שיש למכשירים הללו ורבים מהם החליטו 'לרדת דור'". 

הישיבות התיכוניות והאולפנות החלו לפעול בנושא רק בשנה-שנתיים האחרונות. האם בכך לא הפקרנו את הילדים שלנו בג'ונגל הטכנולוגי ללא כלים מתאימים?

" אנחנו כבר עוסקים בדיונים הללו במשך שנתיים שלוש, אבל הסמארטפונים הפכו לזמינים ונגישים הרבה יותר בשנה האחרונה, וזה גרר אותנו לפעול בצורה יותר מאסיבית. לאחר מחשבה הגענו למסקנה שאיסור טוטאלי הוא בגדר גזירה שהציבור לא יעמוד בה. אנחנו לא מאמינים בהנחתה שתגרור אנטי של תלמידים. חשוב להדגיש כי לאורך השנים היינו כל הזמן בשיח עם התלמידים והעברנו מסר חד להורים על הסכנה בסמרטפונים".

ומה בנוגע לצוות החינוכי, האם גם הם לא יכניסו את הפלאפון שלהם לכיתה? אני מבררת. "ברור שגם המחנכים לא יכניסו טלפון פתוח לכיתה", משיב הרב יעקבי.

בישיבה התיכונית רמת גן שיגרו במהלך חופשת הקיץ להורי התלמידים מכתב, בו הבהירו כי החל משנת הלימודים הקרובה לא תותר הכנסת טלפונים ניידים אשר יש בהם פונקציות מעבר לפונקציות הבסיסיות של חיוג והעברת מסרונים כתובים. "לטעמנו זאת לא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. זהו סייג שיוכיח את עצמו ואת תועלתו בחלוף הימים", כותב ראש הישיבה הרב פתחיה זיו-אור להורים. "הישיבה פועלת רבות כדי להשתלב בעידן החדש ולשלב את תלמידיה בהתפתחויות הטכנולוגיות ובקידמה. אין לנו כוונה לבלום את אלה, ואולם, יש לנו בהחלט עניין רב ליצור ולפתח סביבת לימודים נקייה ושקטה, תורנית רצינית ומכובדת". עוד אומר הרב זיו-אור: "הזמינות והשפע של מכשירים סלולאריים 'מתקדמים' פוגעים בלמידה, פוגמים בריכוז, מפריעים לחברים בכיתה, גורמים לקנאה וחמדנות, יוצרים תחרות בלתי חינוכית בעליל ומכשילים בענייני צניעות. לצערנו, לפחות בתחומי מוסדות החינוך גברו מאוד נזקיהם על תועלתם והכף נוטה לחובה ולא לזכות". יחד עם זאת, העמידה הישיבה לתלמידיה אלטרנטיבה בדמות מכשיר טלפון בסיסי המיועד לשיחות והודעות כתובות בלבד, אותו יוכלו לרכוש במחיר סמלי במשרדי הישיבה עם פתיחת שנת הלימודים.

ראש הישיבה התיכונית החדשה אמי"ת פתח תקווה הרב שמעון שושן קורא לאנשי חינוך "להוציא את התלמידים משדה הקרב הסלולרי", לא פחות. "אצלנו יש כלל ברזל: כל המכשירים האלקטרוניים סגורים ומכובים מרגע הכניסה לשער ועד היציאה ממנו בסיום יום הלימודים. כל עוד התלמיד נמצא בתוך התיבה של נוח - אין סלולארי. מכשיר שנצפה דולק בכל מצב וזמן בשטח הישיבה, נלקח לראש הישיבה ומוחזר להורים בלבד. זה כבר יעשה את שלו. נחישות ועקביות של כל הצוות ועמידה איתנה מול לחצי ההורים הן נקודות מפתח להצלחת המהלך".

איך התלמידים הגיבו?

"מדובר בתהליך גמילה מורכב גם להורים, שהרי הם חייבים לדבר עם הילד שלהם לפחות שמונה פעמים ביום לוודא שהכול בסדר. יש לקיים דיון עם  התלמידים ומועצת התלמידים בכל מוסד על ההשפעה השלילית של הסלולארי על חיינו, על אישיותנו ועל הסביבה החברתית שלנו. ברור לי שאם התלמידים שלנו יהיו שותפים לדיון מעמיק שכזה - הם ישכילו להבין ממה אנחנו מוטרדים וישתפו פעולה".
 

---------------

rivki@besheva.co.il

מתנתקים מהמסך – הטיפים של תמיר ליאון להורים

1. בחדר של ילד עד גיל 18 אין מסך, אף מסך.

2. לכל הילדים עד גיל 18 בבית יש מחשב אחד בחלל הציבורי של הבית.

3. אין לילד פלאפון סלולרי מכל סוג לפחות עד כיתה ז'.

4. ילד מכיתה א' צריך לעשות ספורט לפחות פעמיים בשבוע, חוץ ממה שיש בבית הספר. כיום ספורט הוא גם בעל משמעות חברתית. עודדו ביצוע פעילויות חברתיות וספורטיביות בעולם 'האמתי', עם חברים 'אמתיים'.

5. הכי חשוב: שעות שינה, גם לנערים ונערות בפנימיות. ילד עד סוף בית הספר צריך מינימום 8 שעות שינה בלילה.

6.טקסים משפחתיים יוצרים שייכות שיוצרת משמעות: ארוחת ערב משפחתית כמה שיותר, בחופש הגדול בכל יום.

7.נסו להתאגד כל ההורים בכיתה לטובת החלטות כמו: אין פלאפונים לילדים. זה יקל מאוד וימנע את 'לכולם יש'.

8.אחרי ארוחת הערב כל בני המשפחה כולל אבא ואימא שמים את המכשירים הסלולאריים שלהם בפינת הטענה משפחתית ומכבים אותם. מאותו רגע ועד שהולכים לישון זה רק המשפחה.

9. ההנחה היא שהילד והילדה שלך חשופים לכל, כולל הכל. אם אתה לא תדבר איתם על הנושא, אתה משאיר אותם חשופים מול עוצמות גדולות לאין שיעור שאתה לא נאלצת להתמודד איתן מעולם. אין להם סיכוי ללא התמיכה שלך, גם לצדיקים הגדולים ביותר.

10. ספר להם על הניסיון הגדול בו עומד הדור הזה ואתגר אותם.

11. ככל שהילדים יהיו יותר בחוץ זה יותר טוב. המחקרים מראים שכנראה לחללים הסגורים בהם שוהים הילדים יש מרכיב משמעותי בהיווצרות בעיות תקשורת.

 

-----------------